יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

מיה מוצ'בסקי פרנס: קרוב לקיר, מוזאון תל אביב


מיה מוצ'בסקי פרנס היא זוכת פרס אנדי לאומנויות עכשויות לשנת 2013.  תערוכתה קרוב לקיר הוצגה במוזאון תל אביב.

את העבודות של מיה הכרתי לראשונה בשנת 1996, כשהציגה את פרויקט הגמר במחלקה לעיצוב קרמי בצלאל, שם התחלתי את לימודיי. העבודה ההיא נצרבה בזכרוני. כלים צבעוניים ענקיים הונחו על רצפה, כאילו לקוחים מהסיפור על עליסה בארץ הפלאות. 
מיה מוצ'בסקי, פרויקט גמר בבצלאל, 1996


לאורך השנים מאז סיום לימודיי אני מבקרת בתערוכות המחלקה ולא רבות העבודות הזכורות לי באופן בולט כל כך. 

התערוכה במוזאון תל אביב כללה עבודות משנת 2012:
ניתן לחלק את העבודות לשני גופים - סדרות ועבודות בודדות.


סדרות

רדיוטייפים

סדרה של יציקות רדיוטייפ Sharp משנות ה-80. המכשירים, המונחים על מדף לפי גודל - מהגדול והברור, לקטן והמטושט, כאילו נענו לחוקי פרספקטיבה, שונים זה מזה גם בגוון. כל יציקה שנשרפה היתה התבנית ליציקה שבאה אחריה - מכאן השינויים בגודל - בכל שריפה הפסל קטן בכ 10 אחוז. כמו כן, הפרטים הולכים ונעלמים. הצבע הדוהה - הוא אפקט שנוצר על ידי האמנית בערבוב הפיגמנט בחומר היציקה. חשוב לציין שבעבודה זו כמו ביציקות אחרות הצבע אינו מונח על הפסלים, אלא מתווסף מראש לחומר היציקה.




גושי חימר

גושי החימר המסודרים על מדף לאורך קיר, על אף המראה הגושני, הם חבילות מרוקנות שעברו חיתוך והדבקה מחדש. העבודה עמדה בסטודיו של האמנית וכתוצאה מתאונת עבודה, גושי החימר נפלו עליה וקברו אותה. ניתן לראות בגושים טביעות ידיים של אסיסטנטים שעזרו לה להיחלץ.  לאחר שריפה נמוכה הגושים נטבלו בסיד עד לגובה של 17 סמ'.  כשראיתי את העבודה לראשונה מבלי לדעת את סיפור התאונה בסטודיו, הרגשתי את הטביעה, החילוץ, הטראומה שנושאים גושי החימר. 



גושי חימר טבולים בסיד



חישוקים

חישוקים מסודרים שעונים על קיר בצבעים רכים, פסטליים. בדומה לגושי החימר - החישוקים חלולים, ובדומה לרדיוטייפים - גם צבע החישוקים הוא צבע חומר היציקה.  

חישוקים

עבודה בודדות

לכלוכית

העבודה היא שחזור של עבודה מ 2008 - פיגורינת פורצלן רדי מייד, כדיוקן עצמי של האמנית, עומדת בתוך שלולית לבנה. השלולית היא דלי גבס שהאמנית שפכה על הפיגורינה ועל סביבתה.  הגבס, שמשמש את האמנית ליציקות פסליה, הוא כאן החומר הסופי של היצירה, ובאופן סמלי - הגבס ממנו חולצה הפיגורינה שב ומכסה אותה. 


מבט על ההצבה במוזאון תל אביב, פיגורינה וחישוקים


שטיח

סבה וסבתה של האמנית ארגו לה שטיח בילדותה. כשהגיע הזמן לזרוק אותו היא עשתה לו מסכת מוות - שפכה על חלקו התחתון גבס וביקשה ליצור לו נגטיב. כשהסירה את השטיח מהמשטח הלבן היא גלתה שכמות ניכרת של הצובענים חלחלה לגבס ונוצרת אשליה שהשטיח עדין שם, על אף שכבר נזרק. 

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

'מי שמבקר או דוחה את המשחק, כבר נכנס למשחק', תערוכה קבוצתית בגלריה החללית, אוצר אסף גרובר



התערוכה הקבוצתית של תלמידי השנה השניה בתוכנית ללימודי המשך של המדרשה מוצגת בחללית, רחוב הירקון 70.  החלל המשמש כגלריה מורכב ממספר חללים, חלקם רב תכליתיים. תנאי התצוגה לא קלים - גרם מדרגות, מעברים צרים, "רעשי רקע" - מדבקות ושלטים שהם חלק מהמבנה. המקום רחוק מלהיות "קוביה לבנה" ולכן הצפיה ביצירות מורכבת. 

בתוך ההמולה של ערב הפתיחה הצלחתי, על אף הצפיפות, להתייחד עם שתי עבודות. האחת - עבודת סאונד של ענת מעוז, השניה - ציורים של אבישי פלטק.  שתי העבודות משתרעות על שתי קומות. פלטק מציג ציורים על פלאיירים של רשת סופר פארם, וליתר דיוק - על קופונים של מותג הבית life. בחלל הראשון, בכניסה לתערוכה מופיעה חוברת סגורה כשהמילה life  מתנוססת מעליה. האמן צייר על הפלאייר והשאיר רק את הכותרת - life. החוברת נתונה במסגרת עץ עם זכוכית, נפולה בפינתה הימנית תחתונה.

במרחבי החלל התחתון נשמע קול מוכר, אותו אני מזהה עם פתיחה או סגירה של דלת אוטובוס. בשלב זה אינני יודעת מה מקור הקול. עליה במדרגות לקומת התצוגה השניה מקרבת אותי לסאונד - שני רמקולים קטנים מוצבים על שריד של תריס המשמש להם מדף. בשלב זה אני נעמדת על המדרגות ומזהה באופן ודאי - זה הצליל שליווה את ילדותי כשהיתי עולה או יורדת מאוטובוסים. צליל שנעלם מהנוף העירוני. בשיחה עם האמנית היא מספרת לי על העבודה, ששמה Push. מעוז נסעה למוזיאון אגד בחולון וביקשה להקליט שם את צליל נעילת הדלתות של אוטובוס ישן, שהותנע במיוחד עבורה.  בחלון מתחת לרמקולים מכוניות נוסעות  ברחוב הירקון. עבודת הסאונד של מעוז לא מסתימת בקירות הגלריה - צליל האוטובוס הישן מתמזג עם המכוניות ברחוב.  המרווח בין קולות פתיחת/סגירת הדלתות הוא זמן הנסיעה באוטובוס, אני נדרכת - מתי שוב ישמע הצליל? 

לאחר העליה במדרגות אני מגלה סדרת עבודות של פלטק - העבודה בחלל התחתון  היתה זריקת כיוון, סימון מטרה, אקדח שנראה במערכה הראשונה. בסדרה השלמה האמן הופך את קוביות הקופונים לציורים קטנים. הוא מצייר על פלאיירים של life עם צבעי אקריליק. הדיאלוג של האמן עם כל קוביה הוא יחידני. פלטק  לא ממהר לכסות את הדימויים - כל ציור הוא מסע של האמן לגילוי מחדש של הקופון, להפחת חיים חדשים (life) בניירות הפרסום המציפים את עיתוני סוף השבוע. התבוננות עמוקה מגלה ציורים מלאי הומור תוך שימוש עיקש בנתונים שמודפסים על הדף. כך, למשל,  המילה "טבע" (דומם, nature) הופכת לפועל (לטבוע, משקל פעל). 

אבישי פלטק, ללקוחות מועדון בלבד, אקריליק על פלאייר של Life



יום שני, 28 באוקטובר 2013

המופשט, תערוכה קבוצתית בגלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

את פנינו לתערוכה מקבלת קופאית. האמנית נוי פורר בחרה לייצג את הדמות הטיפוסית בעזרת שני דימויים קטנים הנוגעים קלות זה בזה. ציפורנה של גברת אלמונית נוגעת במקש מקלדת של הספרה "אפס" ו"פתח סוגריים" (בעברית, או סגור סוגריים - באנגלית).  די בצמד האוביקטים האלה כדי לקבל סיפור שלם - לא קשה לדמיין את הדמות הדמיונית שעטתה את הציפורן המשובצת אבנים נוצצות. די בפריט זה כדי לחשוב על האיפור המוגזם שוודאי מקשט את פניה, כדי לשמוע את הצליל המופק מנגיעת הפלסטיק של הציפורן בפלסטיק של המקלדת.


הבגדים של טמיר ליכטנברג בפינת הגלריה נראים כדמות ננסית בתנועה סיבובית - השרוולים מופנים לכיוונים מנוגדים סביב הגוף. הדמות הופשטה מבגדיה, כאילו מנסה לרמוז לנו על דו משמעיותה של המילה "מופשט" - שם עצם ושם תואר.  הדמות הדמיונית הנרמזת מהבגדים צופה בתערוכה בגובה אפס, על הרצפה.  או אולי, כפי שהציע האמן, זהו מעין שואב אבק רובוטי בדמות מעטפת של אדם.



שחר בן ישי מציב פסלי עץ קטנים מאוספו הפרטי בסמוך לצלחות קרמיקה שבורות שעברו פעולת "רסטורציה" בדבקים עבים בצבעים ובמרקמים שונים. יש ודמויות העץ מהוות משענת לצלחות, ויש והן מסתתרות מתחת לצלחת. השימוש בצלחת השטוחה כמקום הגנה ומסתור מסקרן - הצד השני של הכלים, שאמור להיות צמוד לשולחן מקבל שימוש חדש המקנה לפסלים מימד נראטיבי עדין ומענין. הצלחות מוצבות על דיקט דק, סמל של שולחן, שמחזיק בקושי את הפסלים.


בשלוש העבודות שבחרתי הפיגורטיבי נעדר או נסתר. אצל פורר מופיע שריד קטן מימדים, מלאכותי,  המאריך את גבולות הגוף, אצל ליכטנברג - האמן יצא מבגדיו במהירות והותיר את המעטפת בפינת הגלריה ואצל בן ישי הדמויות מסתתרות במקום מפתיע - מתחת לצלחת.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

סיבוב גלריות ומוזיאון


בגלריה גורדון חן שיש מציגה ציורים. אקריליק על בד. על הקיר השמאלי בכניסה פנפטיכון. שישה בדים מלבניים אנכיים, צמודים זה לזה. על הבדים הרבה שחור ולבן, עם נגיעות של ירוק, אדום וורוד. נראה שלמעט הורוד, כל הצבעים נלקחו ישירות מהשפופרת. אני מתבוננת בציור ארוכות. לילי קלה גבוה תופס את עיני בצד ימין, פרח אחר עומד מולו - משמאל. מוטיב הקונטור של עין חוזר מספר פעמים בציור.  אחרי ציור כזה אני לא רוצה לראות כלום. משהו מפתה אותי לצאת מהתערוכה אחרי ההתיחדות עם הציור הזה, התלוי בכניסה לגלריה. ידוע לי ששום דבר שאראה בהמשך לא ידמה לחוויה שחוויתי מולו. ובכל זאת המשכתי. בחללים האחרים -  עבודות קטנות יותר, ממוסגרות בזהב. עלי זהב באחדים, צבע זהב באחרים.

אני חוצה את הכביש לראות את התערוכה של שמחה שירמן בגורדון2. אני מתרגשת מהחומריות של צילומי הנוף. ובמיוחד מעורב אחד על עמוד, שמזכיר לי ציור שלי. אני נזכרת בביקורת של עדו בר-אל על הציור - יש בציור שלי צלב. איך זה שלא ראיתי את זה?



אני ממשיכה לרוזנפלד. מריק לכנר. עשרות שכבות של צבע שמן. לעומת היובש של האקריליק, היעדר הריח בחללי גלריה גורדון, התערוכה הזו עובדת חזק גם על חוש הריח.  חברתי מתפתה לשלוח יד לאחד הבדים. האמת שזה בלתי נמנע, אי אפשר להציב ציור כזה ולצפות שלא נמשש אותו. וגם פה, העבודה האהובה עלי ביותר היא דוקא זו שאני מגלה במקרה, הפעם בצאתי מהגלריה. דמות תלויה מעל ראשה של עובדת הגלריה. נדמה לי שבציור ההוא יש איזון מענין בין גודש לקלילות. בין הדמות לרקע. לצערי היה בלתי אפשרי להתקרב לציור. הדימוי המצולם שלו באתר הגלריה רחוק שנות אור ממה שראיתי.

משם אני עולה לפיינברג. תערוכה של שלוש אמניות - חניתה אילן, נעמי מנדל, הילה עמרם. את הציורים של נעמי הכרתי לראשונה באוהבים אמנות לפני שלוש שנים. ביקרתי בסטודיו שלה וראיתי ציורים של סירים עם השתקפויות. בתערוכה מנדל מציגה ציורים של שקיות ניילון - שוב נושא ההשתקפות. באחד הציורים, ליד דלת הכניסה לגלריה הדימוי מתחיל להיות מופשט - כמו אצל מריק לכנר, גם את הציור הזה אני מגלה רק בצאתי מהגלריה. הציורים של אילן מתיחסים להשתקפות אחר - השתקפות הבד בציור. האמנית מציירת בגוונים כהים, וכשהצבע רטוב היא מנגבת אותו ויוצרת מעין ענן במרכז הבד. הענן הזה הוא הבד בעצמו, הבד הלבן המשתקף מחדש לאחר מחיקה.

אני מספיקה להגיע למוזיאון תל אביב. מספיקה, אבל בעצם מפספסת. תכננתי לראות את התערוכה של דגנית ברסט - אבל מגלה שהיא כבר ירדה. אני יורדת לאולמות שמציגים ציורים בסגנון ריאליסטי של סיגל צברי ואלדד פרבר.  פרבר מצייר נופים מקומיים, בעיקר יערות. אני צוללת ליערות, מטיילת בין הגזעים, נפעמת מכתמי האור על הקרקע ועל העצים. כל כך הרבה עומק בציורים כל כך קטנים. ואז מגלה את המסגרות של הציורים - גם הן עשויות עצים, ניתן לזהות וכמעט להריח את המהוגני המקיף אחדים מהציורים, במרווח קל מאוד מהבד.

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

ירח קציר, הילה ליזר בג'ה, בית האמנים אוקטובר 2013, אוצר שגיא רפאל



היסודות של הבית הזה לא יחזיקו מים. הטבלה המחזורית שמרחפת מעליהם מנסה למשוך אותם לשווא. הברזלים והבלונים דוחים זה את זה כשני קטבים זהים של שני מגנטים הסמוכים זה לזה. מרכז הכובד של התערוכה הוא ברווח שבין הבלונים למוטות הברזל. בריק הזה הדוחק את הברזלים למטה ואת הבלונים למעלה. ברווח שבין יסודות הברזל המחלידים מן היסוד ליסודות הכימיים ממעל.

הבית כבר שקע עמוק, בקרקעית הביצה. יותר עמוק לא יוכל לשקוע. יותר נמוך לא יוכל ליפול.
המים העכורים, שילכו ויעכירו ככל שתמשך התערוכה, הם עדות לגוויעה. למות הברזל בים המים. הם זכרון הברזל, זכרון הבית, שהתאחדו לכדי חלודה.

ורק הטבלה המחזורית תמשיך לרחף ממעל, להיות עדה לנזקי הזמן. לצבור ולאגור את רסיסי הזמן והמקום כמו לוחות סולאריים הפוכים.


יום שבת, 5 באוקטובר 2013

התפוחים של ולרי בולוטין, צילום בגלריה עינגע, אוקטובר 2013




זוג ידיים חובקות ברכות "תפוחים סיאמיים" - תפוחי עץ ירוקים המחוברים סמוך לעוקץ.  התפוחים, השונים בגודלם, דומים ליצור זעיר, כמעט אנושי, בעוד הידיים המכילות אותן הפכו מאיבר חי לקערה, לכלי. התפוחים בוהקים ומנצנצים, מושלמים בדרכם הייחודית. מנוגדים בקליפתם המתוחה לפנים כפות הידיים המקומטות. הם ה"טעות" של הטבע, התינוק הלא רצוי שנצפה באולטרסאונד, החריגים. 

החלל הלבן והמחודד שבין שתי הזרועות סמוך לפינה הימנית התחתונה של הצילום יוצר מעין משולש מוארך שקודקודו קרוב למרכז התפוח הקטן. הצורה המחודדת כמעט מאיימת על הנינוחות ורכות האחיזה. 

הצילום מזכיר לי ציור של סזאן, האמן שסלל את הדרך לקוביזם והרבה לצייר תפוחים אותם סידר בקבוצות על השולחן. יש דמיון בין התפוחים של בולוטין לזוג התפוחים הירוקים בציור האמור: שני הזוגות ירוקים, שניהם דבוקים זה לזה (אם כי ברור שהתפוחים של סזאן "נדבקו" בשל נקודת המבט של האמן) על שניהם יש הבזקי אור ואפילו הזווית שלהם על הפורמט המלבני נראית דומה.  




יום שישי, 4 באוקטובר 2013

המבט של Philip Gatward על בני שבטי נהר ה Omo באתיופיה

האמן האנגלי גטוורד (Philip Gatward)  הציג בשנת 2010 את התערוכה Ethnographs בלונדון. גטוורד צילם דיוקנאות של קבוצות אתניות שחיות בעמק נהר האומו ( Omo), נהר באורך של כ-700 ק"מ, בדרום אתיופיה.  תושבי העמק  חיים בשבטים תוך שמירה על מסורת עתיקה הכוללת טקסי חניכה ופולחנים שונים.

הדמויות של גטוורד עוטות לבוש מן הטבע - צבעי חימר מקשטים את פניהם ואת גופם, פרחים ססגוניים מוצמדים לגופם בדרכים מקוריות. הם  מלאי כבוד עצמי וגאווה בתרבותם.  הצלם מתיחס בכבוד ובחמלה למצולם העומד מולו.  זה ניכר במבט של המצולם וכתוצאה מכך בחוויה שלי כצופה מול הדמויות.

אני חושבת על צילום האחר ועל דוגמאות צילום שהכרתי, בהן המבט של הצלם פוגע במצולם. כל פגיעה במצולם היא גם פגיעה בי כצופה - לא נוח לי לעמוד מול צילום בו אני מרגישה עליונות והצצה. ברגעים כאלה המצלמה הופכת לכלי נשק שפוגע בשניים - במצולם ובצופה. אני תוהה כיצד גטוורד מצליח לשמור על כבוד המצולם.  בריאיון איתו אני קוראת על הגישה שלו לצילום. לפני שהחל את הצילומים גטוורד  גר עם השבט במשך שישה חודשים ויצר איתם קשרי חברות שכללו שיחות עם או בלי מתורגמן ליד המדורה תוך לגימת משקה טג' (משקה דבש-אלכוהולי אתיופי). כשהגיע רגע הצילום, גטוורד מספר על תחושת נינוחות של הבנים המצולמים - הם צחקו ונהנו מהצילום.  רגע ה"קליק" מסכם חוויה ארוכה של התקרבות בין הצלם למצולמים. 



יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

אוקטובר, יורם קופרמינץ, אוצרת - גליה יהב


את התערוכה הזו אפשר לחלק לשתי תמות מרכזיות: חזית ועורף. חזית מלחמת יום הכיפורים מקבלת את הצופה בכניסה וביציאה - הוא חייב לעבור בין המקרן לקיר ולהסתיר בגופו חלקים מהסרט, סרט בשחור לבן המתאר בתמונה את שדה הקרב  ללא צנזורה ובקול - קולו של קופרמינץ - המתאר מנקודת מבט עכשווית  (הקול נוסף לפני כשנתיים)  שיחות עם פצועים אנושים - אל תפחד, תשתה מים וכו'.

בקצה המסדרון סרט נוסף - אם האמן מתארת את זכרונותיה מהמלחמה, כמי שבנה נשלח לחזית בהיותו בן 18. בתווך - בין שתי ההקרנות פרוס יומן של האמן  המתאר זכרונות מהמלחמה ומהפציעה. באולם התצוגה המרכזי - צילומים שנעשו בשנתיים האחרונות, המתארים דמויות ומקומות פלקטיים, לא מקומיים ושקשה לייחסם למקום כלשהו. כל צילום עבר פעולה של שריטה, קימוט או  הפרעה אחרת שמשבשים את שלמות הדימוי המצולם.

חזית המלחמה, זו שקיבלה את פנינו בכניסה (וכאמור, נדרש גם לצאת דרכה) היא האמת. כך גם היומן, האם החרדה. אין כאן גיבורים, אין צל"שים, אין "מעטים מול רבים" וסיסמאות אחרות עליהן גדלנו. יש אמת כואבת, פצוע שאיבד את פלג גופו התחתון, חיילים בני 18 שפוחדים פחד מוות ומאיימים עליהם בקב"ן.  העורף - הצילומים הצבעוניים בחלל המרכזי של התערוכה, מנסה לייפות את התופת. החיים לכאורה נמשכים כרגיל. לכאורה - כי אלה לא חיים שלנו, אלא של אחרים ורחוקים מאיתנו וכפי שציינתי, היופי והשלמות מכילים שריטות.

מוקד התערוכה הוא התפר שבין החזית לעורף - שם נמצא הסרט של אם האמן. בנה שואל אותה שאלות על המלחמה והיא עונה. הדמות שלה מצד אחד בחזית - הפחד והחרדה מחברים אותה לבנה החייל הצעיר, ומצד שני בעורף - היא נמצאת פיזית בעורף ולא יכולה לעשות שום דבר. אולי זו הסיבה לאופן הצילום שלה - העורף שלה - ראשה, צווארה, פלג גופה העליון מתוחים על מסך הטלויזיה - היא לא יכולה שלא להיות בשני המקומות בו זמנית.

הגבול בין החזית לעורף, כפי שלמדנו בשנים האחרונות וכפי שעולה מהתערוכה, לא תמיד ברור. העורף, שמנסה לשדר חיים כרגיל,  הוא מסיכה בלבד. החיילים שעוברים בינהם לעתים תכופות נדרשים להתאים את עצמם לכל אחד מהמקומות.  להתחפש לחייל אמיץ מחד ולהתחפש לאזרח "נורמלי" מאידך.  בהקשר זה קשה שלא לחשוב על הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, בו אנו פוגשים את החייל שמגיע לחופשה משדה הקרב ונתקל בקושי להתחבר לחיים בעורף ובעיקר לנהל שיחות עם אנשים שלא היו בקרב וחושבים שהם יודעים הכי טוב איך לנהל את המלחמה.




יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

ג'ף וול, הרצאה במוזיאון תל אביב

ג'ף וול סיפר בתחילת הדברים על ילדותו בונקובר. בסביבות גיל 12-13 גילה בספר אמנות את הציור "ציידים בשלג" של ברויגל והתאהב בו, כפי שמתאהבים ביצירת אמנות - נמשכים אליה בשל יופייה. יופי, הוא אמר, הוא אבן היסוד, הפן המשמעותי ביותר של יצירת אמנות. לא צריך לאהוב ציידים, צייד, שלג או כלבים כדי לאהוב את הציור. נושא הציור הוא רק תירוץ לקומפוזיציה ולצבעים. (הרגשתי הזדהות עם האמן בדברים אלה - מעולם לא אהבתי חיות ובכל זאת ברבים מציוריי מופיעים איילים, קופים וציפורים).

היום, המשיך וול, המונח "יופי" הוא מילת גנאי. למעשה מאז שנות השישים, בהיותו נער, האשימו את מי שיצירתו אסתטית שהוא לא עוסק בבעיות האמיתיות בהן צריכה האמנות לעסוק.  כשהבין שכדי להיות רלוונטי עליו להיות אנטי-אסתטי הוא הפסיק לצייר וחווה משבר עם האמנות.

מה שחילץ אותו מהמשבר הוא הקולנוע של אותן שנים. במאים כמו ברגמן ופליני, אמר וול, עובדים בקולנוע כמו צייר בסטודיו. (וול סיפר בהתרגשות על הגילוי שהסרטים הישנים היו בעצם תמונות סטילס שרצות במהירות, כך שקולנוע הוא למעשה הרבה תמונות סטילס).

בראשית ימיו, הצילום התעסק בתפיסת הרגע. או כפי שוול אמר  - תפיסת המציאות as it appears to appear. בכך הצילום לא היה דומה לשאר האמנויות. אבל בשנות השבעים הצילום כבר לא היה חדש ווול הרגיש שאפשר לצאת מהצילום כפי שהיה מוכר עד אז. הוא הרגיש שיש עוד אפשרויות בצילום כמדיום.

מכאן הגיע וול לצילומים שכונו "מבויימים" ע"י המבקרים, אך הוא מעדיף להשתמש במונח near documentary. לדידו של וול כל צילום, באשר הוא כולל הכנה ושיתוף פעולה, הוא צילום מבויים. ברגע שאנחנו עומדים מול מישהו ואומרים לו לחייך אנחנו מביימים אותו. ברגע שהמצולם יודע שהוא מצולם יש שיתוף פעולה, ולכן יש בימוי.

וול מיצר מחדש רגעים שחמקו - סצינות שראה אך חלף על פניהן מבלי לצלמן והוא בונה אותן מחדש על סמך הזיכרון. (ניתן לקרוא כאן על בחירתו לא לצלם) מקור השראה נוסף לצילומים שלו הוא ספרים שקרא. וול ציין שנקודת המוצא ליצירה אף פעם לא צפויה.

הוא מצלם בפילם, ואמר שאנחנו ממהרים כל הזמן לטכנולוגיות חדשות מבלי שנבדוק את הישנות. לדבריו, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה פילם ויש עוד הרבה מה ללמוד בשיטת הצילום הישנה והטובה.

ביום חמישי, 12.9.13 נפתחה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. את התערוכה מלווה קטלוג. בהקשר זה ציין האמן כי עבודותיו אף פעם לא מצטלמות טוב בספרים. הוא רואה לכך שתי סיבות - הראשונה, העובדה שבספר הצילומים קטנים הרבה יותר, והשנייה - שצילום, בדומה לציור, צריך להיות תלוי על קיר מולנו. 



יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

ציטוט של ציור - על שתי עבודות בתערוכה "צרות של אחרים: קונפליקטים ופרדוקסים" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. אוצרות דורית לויטה הרטן ודליה לוין

אדר אביעם, אמן ישראלי בוגר המדרשה שחי בברלין, מציג ציורים לצד עבודת וידאו. ברשימה זו אתיחס לוידאו בלבד. בוידאו נראה אביעם בחלל גלריה שי אריה, בה הציג לפני שנתיים, ומעליו החלקים התחתונים של שני ציורים. בציורים רואים את פלגי גופם התחתון של הדמויות המצוירות. בקדמת הפריים נמצא האמן, המספר על שירותו הצבאי במחסום בשכם. נדמה כי ראשו של האמן משלים את הדמויות המצוירות מאחוריו, שראשן חתוך בצילום.

קבוצת האמנים הסלובניים (קולקטיב) אירווין, מציגים במוזיאון את המיצב "גופת האמנות". המיצב, משנת 2003, משחזר את תצוגת גופתו של  האמן קזימיר מלויץ' בדירתו בלנינגרד במאי 1935. הגופה, פסל שעווה, נתונה תחת סדין לבן, על כרית לבנה, בתוך ארון קבורה פתוח שעוצב על ידי שני תלמידים של האמן, לפי הוראתו. מעל ראשו הציור "ריבוע שחור על רקע לבן", יצירה שנוצרה לראשונה ב 1915 ונחשבת למפורסמת ביותר באמנות הרוסית של המאה ה-20. 

כמעט מאה שנה מפרידות בין שתי העבודות, בין הריבוע השחור של מלביץ' לציור הפיגורטיבי של אביעם. מאה שנים בהן קברו את הציור והחיו אותו מחדש. אפשר לראות ביצירה של מלביץ' כסופו של הציור - מה עוד אפשר לצייר אחרי הריבוע השחור? כשאירוין קראו למיצב "גופת האמנות" הם רומזים למות הציור, למבוי סתום. הציורים של אביעם, הפיגורטיביים והצבעוניים עומדים בסתירה לאותו ריבוע שחור.  האמן, המספר על שירותו הצבאי, מכוון אותנו למחשבות ולכוח המניע אותו כאמן. גם כשהוא לא מדבר על הציור, הבחירה (שלו) להציג אותו לפני קיר עם שניים מציוריו כשאף אחד מהם לא נראה שלם, מזכירים לנו את הצורך באמנות בכלל ובציור בפרט - כנראה שלעולם לא נהיה נטולי טראומות. כנראה שהציור, כחלק מהאמנות, ימשיך להיות אחד השדות בהם נעבד אותן.  

יום שני, 26 באוגוסט 2013

ציור הוא לא רדי מייד!

האמן דרור קרטה מציג בתערוכה "100 שנים לרדי מייד" במוזיאון ינקו-דאדא עבודה בה הוא מזמין את הקהל להעיף נעליים על ציור שלו, המציג את יאיר לפיד.

לא אכנס לדיון על טיב היצירה של דרור קרטה שמוצגת במוזיאון ינקו-דאדא. ברצוני להרחיב על נושא הרדי מייד.
בבסיס הרדי מייד עומד חפץ מן המוכן שנלקח מפס ייצור,  ועובר שינוי מסויים תחת ידיו של האמן. כך עשה מרסל דושאן כשלקח אסלה, חתם עליה, נתן לה שם  והציב אותה במוזיאון. כך הוא עשה כשלקח רפרודוקציה של המונה ליזה, צייר לה שפם וכתב את האותיות LHOOQ.

ציור הוא לא רדי מייד. אמן שמצייר ציור ומזמין צופים לזרוק עליו נעליים לא עוסק ברדי מייד. הציור אפילו אינו Found Object, מושג קרוב לרדי מייד שלעתים חל בלבול בין השניים.

הציור הוא יצירה חד פעמית, ההפך הגמור מחפץ מן המוכן ולכן לא ברור לי ההכרח של מוזיאון להכניס דווקא את היצירה הזו לתערוכה של 100 שנים לרדי מייד. 

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

מפגשי התאמה לסדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב לאמנות , לילדים ולנוער



מפגשי התאמה לילדים ולנוער לסדנאות האמנות.

המודעה התנוססה במוסף גלריה של עיתון הארץ, לצד ציור מדויק להפליא בסגנון פוטוריסטי של תלמידת בית ספר.

אני חושבת על הילדים שרוצים ללמוד אמנות במוזיאון תל אביב, ועל המפגש שלהם עם המודעה:
1. הציור הוא בוודאי דוגמא לעבודה של ילדה שעברה בהצלחה את "מפגשי ההתאמה" - וראה זה פלא, בדיוק כמו שהמורים מבקשים,  "לא רואים את הלבן של הנייר", הוא מדויק להפליא ומסוגנן עד מאוד.
2. מפגשי התאמה - האם הם שם אחר למבחני קבלה? האם יש ילדים שיימצאו "לא מתאימים" ללימודי אמנות?


עוד אני חושבת על הילדים שלימדתי כשהיתי מורה בבית ספר גורדון לאמנויות בהרצליה. אני מתמלאת חשש. לא בטוחה שכולם היו עוברים בהצלחה את "מפגשי ההתאמה".  אולי הם לא עושים בדיוק את מה שהמורה אומר, אולי קצת קשה להם "למלא את כל הדף".

לא כולם ראויים ללמוד בסדנאות של מוזיאון תל אביב?  האם לא נכון לקבל ללימודים את כל מי שרוצה ללמוד אמנות?  איך יכול להיות שילד שרוצה להגיע לחוג אחר הצהריים במקום לשחק עם חבריו או לשחק במחשב צריך לעבור קודם מפגש התאמה? האם עצם הגעתו אינה בקשה כל כך נפלאה שלו הנובעת מצורך כנה שלו ליצור?  האם יש מפגש שיכול להתחרות בדחף זה?

כל ילד ראוי ליצור, כל ילד ראוי להרשם לחוג אמנות, כל מוזיאון שמכבד את עצמו צריך לעודד את זה. בעיני, זו אינה הדרך.



 

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

נעמה צבר, התפשטות (אופוס 2) 2013, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב



האמנית מפעילה את המיצב מידי יום חמישי בשעה 20:30.  הגענו לתערוכה ביום שבת בצהריים, המיקרופונים היו מיותמים ולא עמדנו בפיתוי. בני בן ה-6 ואני בחרנו שני מיקרופונים בשני מקומות בחלל ושרנו.

המיצב, הכולל לוחות  - דמויי קירות, מגברים, רמקולים ומיקרופונים ועמודים, לבן ברובו.  הצורות פשוטות - מלבנים וגלילים. תחושת העדר יציבות אופפת את החלל - הקירות מרחפים מעל המגברים, העמודים תלויים ומרוחקים מהרצפה.  הקול, שבוקע מהרמקולים מפיותיהם של מבקרים אמיצים הוא המרכיב היחיד שלא עבר טרנספורמציה. הסטיות בחלל לא פוגמות בו.



על אף הקווים הנקיים של הגופים, קשה לדבר על העבודה במונחים של מינימליזם. הסיבה כרוכה בהצבה הזוויתית/מרחפת שלהם. גם גופים גיאומטריים נקיים ולבנים  יכולים להפוך ברוקיים - ההצבה, מסתבר, משנה את אופיו של כל אחד ממרכיבי המיצב.

יום ראשון, 14 ביולי 2013

שבעה חורפים, יהודית סספורטס במוזיאון ישראל



מהתערוכה הזו יצאתי שונה.
לא רציתי לראות שום דבר אחריה.
לא רציתי לשמוע שום דבר.
רציתי להיות לבד ולהפנים.
הרגשתי חלל עצום, ריק נוראי.
תהיתי - מתי לאחרונה תערוכה גרמה לי להרגיש ככה.


זו תערוכה שזורקת אותנו לקרקעית הביצה. אנחנו הולכים בה ומתבוננים למעלה, מחפשים את קו המים. עומדים לעזרתנו כלי מדידה - פסנתר שקלידיו הפכו לשנתות של סרגל האומד את עומק המים, גופים מוארכים שחורים שמבקשים לצאת מתקרת הגלריה, רישומים שמלמדים אותנו איך נראית הביצה מבחוץ. אבל אנחנו עמוק בפנים.  הפסנתר הגדול, השוכב על צידו, נטול קלידים שחורים. אלה דילגו לצדו השני של האולם והפכו לצינורות השעונים על הקיר  או מונחים על הרצפה כבמשחק דוקים.  בכניסה לחלל - חדר קטן שסגור בקיר זכוכית, מעין אקווריום המכיל רמזים לתערוכה. בחלל זה ניתן להבחין בשני מופעים של ירח - פעם בדמות שולחן לבן עגול, ופעם על הקיר, מוקרן מסרט וידאו. עוד בחדר - חבית, ענפים, שרידי עריסת תינוק - כל אלה שחורים. העריסה היא המקום היחיד המרמז לבן אנוש.  אני מטיילת בין האוביקטים וככל שאני שוהה שם כך עולה תחושת האובדן, המחנק.


 

ביקורות שנה ד' בצלאל, המחלקה לעיצוב קרמי


מידי שנה אני משתדלת להגיע לבצלאל רגע אחד לפני פתיחת תערוכות סוף השנה, לימי הביקורות של בוגרי שנה ד'. מענין אותי מה השיח העולה סביב העבודות. מענין אותי החזון של המורים במחלקה,של ראש המחלקה. הדעה של האמנים או המעצבים המגיעים מן החוץ לעומת אלה שליוו את הסטודנטים.

לפני 13 שנה עמדתי שם אני, בביקורות במחלקה לעיצוב קרמי. הצגתי ציורים על מצע קרמי, בחומרים קרמיים (אנגובים, גלזורות).  התערוכה שלי התקבלה בהרמת גבה (מה פתאום את מציירת פה?) ואם אפשר להודות על האמת, הזמן הוכיח שיותר משעניין אותי החימר, עניין אותי הציור. לימים זנחתי את הציור הקרמי ומזה 7 שנים אני מציירת בשמן*. יחד עם זאת, נדמה לי שלבדיקת גבולות המחלקה  והחומר יש חשיבות עצומה הן עבור הסטודנטים והן עבור המרצים.  מתוך ההתעקשות שלי הגעתי עם המרצים שליוו אותי**, לדיונים מענינים מאוד על מקומם של החימר, הציור,  ומקומה של מחלקה שבבסיסה חומר.

את תלמידי המחלקה ליוו בשנים בהן למדתי לידיה זבצקי ומילכה צ'יזיק - שתיהן הלכו לעולמן ונראה כי השאירו חלל עצום בהיעדרן. עבודות שנה ד' במחלקה נטולות צבע ושמרניות בצורתן ובהצבתן. עצם השימוש במילה "הצבה" - מילה שעלתה בשיח בביקורות, מעיד על הבעיתיות של התפיסה את הפיסול במחלקה: הפסל (עפי"ר לבן, נובע מצבע החומר)  והסטנד (עץ צבוע לבן) בלתי נפרדים ותלויים אחד בשני כאילו זו האפשרות היחידה הקיימת, ממש כמו רצפת המחלקה (אפורה ) - שגם אותה לוקחים,  למעט מקרים בודדים, כעובדה בלתי ניתנת לשינוי.  לאורך השנים  וכאמור באופן בולט  בשנים האחרונות,  בודדים הסטודנטים שהעזו להכניס צבע לעבודות הגמר.  זכורה לי  העבודה של מיה מוצ'בסקי-פרנס שסיימה שנתיים לפני והציבה כלים צבעוניים ענקיים שיצאו מרצפה ירוקה, ברוח עליסה בארץ הפלאות.

בביקורות הבוקר שמעתי שבחים על התעוזה, הכוח וההחלטה הנבונה של סטודנט להשאיר עבודה לבנה. נראה לי שיש אי בהירות  בין צבע החומר לצבע בכלל - קשה לי להבין איך בעבודה שבה החימר הלבן חשוף ניתן לדבר על צבע לבן. בעבודה כזו, ה"לבן" אינו צבע, אלא היעדר צבע. הוא חומר חשוף והוא גם בריחה מאוד שכיחה של בוגרי המחלקה מהתמודדות עם נושא הדו מימד על התלת מימד, נושא פני השטח של הכלי/פסל- שכולל בנוסף לצבע גם מרקם.


לאחר שהקשבתי למספר ביקורות שוב מצאתי את עצמי מטפסת לקומה 6, למחלקה לאמנות, ממש כמו בימי לימודיי. ובדיוק הזדמנתי לביקורת בתערוכת פיסול. באופן לא מפתיע הסטודנט נשאל  "מי יצק לך את הפסלים?" תלמיד במחלקה לאמנות לא מצופה לעשות את התבניות בכוחות עצמו, לכך יש אנשי מקצוע. זאת בניגוד לתלמידי המחלקה לעיצוב קרמי, הנדרשים לידע טכני רב.

נדמה  לי שהדיון על ההשגים הטכניים במחלקה לעיצוב קרמי דוחק לפינה את האפשרות לדיון בנושא פיסול, מיצב, ואמנות בכלל.


יום ראשון, 7 ביולי 2013

קריאה אחרונה, תערוכת ציור קבוצתית במזא"ה 9, יוזם - יוני גולד




יוני גולד הזמין מספר אמנים לצייר על קירות החלל בקומה השלישית במזא"ה 9.  בחרתי לכתוב על שתי עבודות שהתמודדו בשני אופנים  עם המושג  site specific,  המזוהה על פי רוב עם פיסול.  גולד מזכיר לנו בתערוכה זו את המקום בו הציור התחיל - לא על בד, אפילו לא על עץ, אלא על הקיר. בין אם אנו חושבים על ציורי המערות של האדם הקדמון, או על ציורי קיר ברנסאנס - ציור בשמן על בד התחיל במאה ה-16. בכל אלפי השנים שקדמו - ציירו על קירות.

לארי אברמסון

אברמסון לארי, רחוב מזא"ה-השוהדא,  ציור קיר בטכניקה מעורבת, יולי 2013


בפתיחה פגשתי את לארי אברסמון,  עמדנו מול הציור שלו ושוחחנו. העבודה נקראת  רחוב מזא"ה-השוהדא. אברמסון מקביל בין רחוב מזא"ה התל אביבי, שוקק החיים, לרחוב השוהדא בחברון שאסור לתנועת פלסטינים.  שניהם רחובות במרכזי ערים, שניהם מונחים על אותו מפלס, הבתים בשניהם דומים - אבל הראשון פתוח, השני סגור. בין הבתים - קוביה שחורה עליה משורטטים קוים לבנים - היא הסכסוך הגדול המפריד בין שני המקומות.   הרחבנו מעט  על הקוביה - אברמסון הזכיר את הקוביה של מאלביץ', אני נזכרתי בכעבה.  הקוביה היא "המקום בו אנו צודקים" של יהודה עמיחי.  המקום הנוקשה בו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב"(עמיחי). הקווים הלבנים המשורטטים על הקוביה נראים לי לקוחים משבילים הנפוצים בכניסות לבתים.


שביל בדרך לכפר הנוער הדסים


את צידו השמאלי של הציור חותם עץ שצמרתו בצורת פקעת שורשים שאברמסון מצא ברחוב מזא"ה.  לעץ שמורה הטכניקה המזוהה ביותר עם ציורי קיר מאז ראשית הרנסאנס - קרטונה (הרחבתי על הטכניקה ברשימה קודמת על ליהי תורג'מן).  אברמסון חורר נייר על קווי המתאר של העץ, הצמידו לקיר ופיזר מעל החורים פיגמנט שחור (בניגוד לפחם, שהיה נהוג בעבר).


מאיה אטון

אברמסון השתמש בדימוי העץ ההפוך בטכניקה המזוהה עם ציורי קיר (קרטונה) והתיחס למקום הגיאוגרפי של עבודתו. אצל מאיה אטון, לעומת זאת, אין התיחסות למקום הגיאוגרפי ולא לטכניקה המזוהה עם ציורי קיר  (היא ציירה בעפרון על הקיר)  ולמרות זאת, היא  יצרה עבודה המשתלבת היטב עם הקיר עליו עבדה. על הקיר המעוצב עם נישה היא בחרה להעתיק שני עמודים מספר - טקסט, על הקיר ואיורים, בנישה. אטון  סיפרה לי על הספר "היסטוריה של הקשרים" שנמצא אצלה בסטודיו והיא מרבה לקרוא בו ולשאוב ממנו רעיונות לעבודותיה.  את הרשום על הקיר היא העתיקה במדוייק משני עמודים בספר, המותאמים באופן מושלם לקיר ולנישה שבו.  משיחה עם האמנית אני מגלה שהעיגול הוא המצב של unknot - המצב שבו אין קשר.  באופן מענין העבודה עוסקת בקשרים ויוצרת קשר חזק ובלתי ניתן להפרדה עם המקום.
 
 

 
אטון מאיה, עבודת קיר, עפרון, יולי   2013
 
 
 


יום שישי, 5 ביולי 2013

על צילום של גוסטבו סגורסקי, בחזרה להתחלה - אוצרת איריס מנדל, גלריה קונטמפוררי, אוגוסט 2013

גוסטבו סגורסקי, מקל, 2010, 50X75 סמ',
  
מקל צף בזווית אלכסונית על מים עכורים. החול היוצר עננים קלים משמאלו מעיד שהושלך למים לפני זמן קצר. אור חזק מוטל על המים החומים, מעיד על כך הצל שמימין למקל. בקצה האחד של המקל - חבישה של בד, כנראה שימשה את האוחז במקל. בקצה השני - סימן לבן, כמו מד גובה ששימש את המקל בגלגול קודם שלו. פיסת יבשה נראית בפינה השמאלית - עליונה של הצילום. היבשה, כמו המים, חומים עם גבישי לכלוך וחול. צמח ירוק קטן נראה בצד שמאל. אולי אנחנו בשוליה של ביצה, אולי במרכזה של שלולית.
אני נזכרת בצילום של גבריאל אורוסקו, בו נתקלתי לראשונה לפני מספר שנים במוזיאון ישראל.  הדמיון ניכר בהימצאות במרכז הצילום של חפץ משומש ובשילוב בין החפץ למים. אך בעוד אצל זגורסקי החפץ, המקל, שט על המים לאחר שהוטח בהם, הרי שאצל אורוסקו החפץ, משאיבד את השימוש המקורי שלו, מקבל שימוש חדש - מיכל למים. במידה מסוימת גם החפץ של זגורסקי איבד את השימוש שלו, אבל ביצירה החדשה הוא לא עובר טרנספורמציה.
גבריאל אורוסקו, (נ.מקסיקו, 1962) כדור, 1993
סגורסקי, יליד ארגנטינה 1975, חי ופועל בירושלים. הוא בוגר תואר שני בבצלאל (2007) ולאחרונה השתתף ביריד צבע טרי.  אני אוהבת את המינימליזם בשתי העבודות. מינימליזם שלא נובע מצורות נקיות דווקא, או מצורות פשוטות. אלא משילוב בין חפץ אחד למים. החפצים אינם רדי מייד. הם לא נלקחו מפס ייצור תעשייתי לפני שנעשה בהם שימוש. הם חפצים עם היסטוריה. המים, שקשורים בבבסיסם לטוהרה ולניקיון,  מופיעים בשתי העבודות כמקום אפל וחשוך.
 

דרך היין - דדי בן שאול, עבודות קרמיקה וציור, יוני -יולי 2013, גלרית קרית האמנים, טבעון



את דדי הכרתי לראשונה בשנת 1995, בשנה הראשונה ללימודים בבצלאל. אמנם למדתי במחלקה לעיצוב קרמי ודדי לימד במחלקה לאמנות אבל הלימודים שלי במוסד שילבו ריצות רבות במדרגות בין קומה 4 (עיצוב קרמי) לקומה 6 (המחלקה לאמנות).

כמי שגילתה שמחה לא פחותה  מלצייר על הכלים מאשר ליצור אותם על האובניים,  הבנתי בשנה ב' שעלי למצוא דרך לשלב בין השניים. בין שני העולמות. לצערי, בצלאל של אותם ימים, כמו זה של היום, הקפיד על החלוקה למחלקות ע"פ חומרים או שיקולים היסטוריים-ארכאיים אחרים ואני שאלתי את עצמי, אז כמו היום - האם החלוקה הזו הכרחית. למה היוצרים או מעצבים בחימר לא משולבים עם היוצרים או מעצבים בברזל, בקלקר, באבן, ובכלל - מה ההכרח בחלוקה.

הצורך ללמוד ציור הוביל אותי להמלצה מחברה טובה, שהפצירה בי - רק דדי. המחלקה לאמנות במחצית השניה של שנות התשעים היתה מלאה אבמ"ים. אבמ"ים - היא מילה של דדי, כך הוא קרא לאמנות בלתי מזוהה, הווה אומר כל יצירה שאינה ציור או פסל. אמנם היו מספר שיעורי ציור קלאסיים, אבל לאור ההמלצה, ומבלי שידעתי דבר על האיש, אזרתי אומץ וניגשתי להכיר את דדי.  כבר במשפט הראשון "שלום, אני אילת, אני תלמידה בקרמיקה ורוצה לצייר" עיניו נפערו וחיוך עלה מעל זקנו - "את יודעת, גם אני קדר. הנה יש לנו כבר דבר משותף". הוא הזמין אותי להביא ציורים שלי ולהראות לו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשפיזרתי בגלריה של המחלקה לעיצוב קרמי, על הרצפה, עשרות ציורי שמן על בד. לא היה שום קשר בין הציורים,  פרט לגודלם הקטן יחסית. הנחתי אותם על הרצפה,  סמוך לשלושת קירות הגלריה.  כשהכל היה מסודר עליתי לקרוא לדדי.  דדי יורד למחלקה לקרמיקה בשמחה, נכנס לגלריה ומתישב על כסא כשהציורים מקיפים אותו משלושה כיוונים. לא אשכח את הדממה הזו ששררה בגלריה בעודי מחכה למוצא פיו. והוא מתבונן ושותק. מפזם משהו ומסתובב. ושוב מתבונן. עיניו נחות על ציור מופשט אחד שציירתי שבוע קודם לכן בדירתנו בגבעה הצרפתית. אז הוא מרים את המבט ואומר לי בחיוך:"טוב, את בכלל ציירת! תבואי ביום חמישי בבוקר ב 9:30 לחדר ציור בקומה 6 ותציירי".

וכך שנה אחר שנה, דדי הזמין אותי לצייר עם תלמידיו מהמחלקה לאמנות, בלב רחב, לעתים אף מבלי שהמזכירה של המחלקה לאמנות תדע (סליחה עינת) כי הכיתה היתה מפוצצת ולא ניתן היה להוסיף תלמידים חדשים. הבטחתי לשבת על הרצפה ולא לתפוס הרבה מקום, העיקר להיות חלק מהכיתה הסודית הזו.

הכיתה היתה חשוכה כמעט לגמרי, מודליסטית ישבה תחת אלומת אור וכולם ציירו בשקט גמור. ציירנו בטמפרה - צובענים שעורבבו בחלמון ביצה עם מעט חומץ, על נייר מכוסה שלאק. לא היה לי מושג קלוש מה אני עושה שם, הציורים שלי יצאו זוועה אבל דדי כל הזמן עודד בדרכו האלגנטית "כמובן שאנחנו לא יכולים להשוות ציורים של מי שמצייר שנים מספר למי שזו לו התנסות ראשונה" ואפילו מצא  דברים טובים לומר על העבודות שלי. 

אתמול ביקרתי בתערוכה בטבעון. פגשתי את דדי בגלריה. מסתבר שדדי היום גר באילניה ומייצר יינות ביקב משפחתי קטן. יקב בית בן שאול.  בתערוכה הוצגו עבודות קרמיקה ישנות שלו לצד ציורים מהשנים האחרונות. שוחחנו מעט בגלריה - הוא סיפר לי שהוא אף פעם לא לימד לצייר, אלא את האהבה לצייר. אני מאוד מתרגשת. מבינה שבעצם זו בדיוק הגישה שלי בהוראה, אותה בלי ספק קיבלתי ממנו, המורה הראשון שלי לציור.  הוא סיפר על הקשיים בשיטה זו - תלמידים רוצים לדעת איך המורה מצייר, אבל את זה הוא לא מלמד, כי זה הכי פחות מענין עבורם.

בסטודיו לקרמיקה בחדר הסמוך דדי מרצה על הקשר שלו ליין. החל משנות ה 40 בנה מיכלים ליין. שום דבר אחר. הקיבולת של הכלים אינה מותאמת ליין שפוי, כדבריו, כי לא יודעים כמה נכנס (לפעמים 2-3 ליטרים) ולא יודעים כמה נשאר. דדי מספר בנוסטלגיה על הימים בהם היה חותך את כיפת האבטיח, מוציא מתוכו את הפרי, ממלא ביין , סוגר, יוצר חורים בכיפה - לקשים ומזמין חברים לשתות איתו. הוא מרחיב על ייצור היין - למד מהחברים ברובע היהודי, מקום מגוריו בירושלים. לדבריו, השיטה שהם לימדו אותו היא שיטה שקשורה לאבותיהם, ומכאן היא קדומה מאוד. 

דדי מצייין שהשתייה משפיעה על הציור, על הקרמיקה, על יחסי אנוש ומדגיש שכל הזמן עליו לתרגל שתיה בלי להראות שהוא מתנדנד. הוא מספר שהוא יוצא לצייר בנוף ואם יתנדנד לא יוכל לצייר. הוא מספר בהנאה על  שנות חייו בפריז, בהן גילה את כמויות השתיה של הצרפתים. גילה ונדהם. כי הם "בריאים ונהנים מהחיים" [ציטוטים: בן שאול]

 סוס חבוש, אדמית stoneware
אחת מקבוצות הכלים הם סוסים חבושים. דדי מספר שהסוסים הם התירוץ של היין. את המסקנה שאי אפשר לחיות מקדרות הבין מהר מאוד, עוד בצעירותו בסוף שנות ה 40, כשייצר כלים (ליין כמובן) וביקש למכור אותם במשכית. הוא מרחיב על ויכוח שהתגלע בינו לבין בת שבע דה רוטשילד - שרצתה לשלם מעט מידי על הכלים והוא  "לא רצה נדבות מבת שבע דה רוטשילד"  וויתר באחת על קריירה של קדר.  כדי להכריז על סוף הקרירה  הוא עבד קיץ שלם בייצור כלים ליין ואז בערב אחד החליט לשבור את הכלים, תרתי משמע. הוא  הלך אצל כסית עם חבריו,  הם קיבלו אישור למלא את הכלים מבלי שידעו במדויק מה תכולתם, שילמו מחיר מוערך ואז, בתום השתיה, זרקו את הכלים על הרצפה ושברו אותם. דדי מספר על החשיבות של הרס היצירה. על עשיה שנעלמת. מספר גם שחשוב לזרוק ציורים מידי פעם כדי לנקות את הראש מההיבט המסחרי שלהם. 

הסוסים הם יצורים בעלי ארבע רגליים עם פה פעור, המכילים כשלושה ליטר יין. הכנסת היין והשתיה נעשית דרך פה הסוס. החבישה נותנת לשותה אחיזה בטוחה בכלי.  כשביקרתי בתערוכה, חבישה זו נדמתה  לתפילין.  דדי מרחיב על חבישת הכלי ומספר שכשגוייס לצבא, בגיל 16 וחצי, "עשו אותי חובש". השפה של דדי מיוחדת. הוא מספר על היותו חובש במלחמות ועל פעולת החבישה כמצילה חיים או פעולה אחרונה שנעשית על גופו של פצוע שמת לו בידיים. הסוסים מנציחים את האחרונים.

סוסים חבושים, מיכלים ליין, אדמית, stoneware


ופתאום כל התערוכה מקבלת ממד נוסף - הקשר בין יין לדם בנצרות, בין יין לקדושה ביהדות.






יום שלישי, 2 ביולי 2013

תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית - לא לשכוח לקחת את הילדים!


1.7.13

היום הראשון לחופש הגדול. אני לוקחת את הילדים (6,13) לתערוכה במוזיאון הרצליה. זהו מוזיאון אהוב עליהם מאוד. הכניסה לילדים חינם - המוזיאון אוהב גם אותם.

שפת ילדים, אוצר - חן שינברג

בכניסה למוזיאון, העבודה צדפה של מיה טיברמן ושי הרשקוביץ. איזו עבודה נפלאה. כבר בהתחלה בני בן ה-6 גילה הזדהות מלאה עם בנית ה"גשר" מהחול בחוף הים וההצצה מתחתיו. ילד כבן 6 משחק עם חברתו/אחותו על חוף הים, לפתע הוא מוצא צדפה גדולה ונסחף איתה לעולם של דמיון - הוא "גוזר" איתה את העשן העולה מבנין רדינג, סוגר את הארובה ואז העשן יוצא מחור אחר במרכזה,   משחק עם הצבעים של בית המלון הסמוך שעוצב ע"י אגם.

אנו מתקדמים בתערוכה ומגלים גם עבודות וידאו, חלקן משעשעות, אחרות מפעילות קסמיהן על הילדים גם מבלי שיבינו את נושאן. שי-לי עוזיאל בונה קירות מדיקט ומשלב בינהם מראות המוצמדות לפומפה. סרט הוידאו המוקרן בחלל מלווה את האמן כשהוא בוחן אפשרויות שונות לסינוור/הגברת כמות האור באמצעות העמדת המראות מול מקורות תאורה שונים. הוידאו מלא הומור, כך גם האוביקטים הנוצרים מהפומפות והמראות.

העבודה של רותי סלע, בה היא מציידת את שני אחייניה במשקפיים המסתירים מצלמות בתוכן, מעוררת תהיות לגבי סוגית פרטיות, חדירה לפרטיות והצקה. איך הייתם מגיבים אם שני ילדים מצויידים במשקפיים כהים היו נעמדים מולכם דקות ארוכות? איך הייתם מגיבים אם הייתם מגלים אחר כך שאתם מככבים ביצירת אמנות?





אופרה, נבט יצחק

עוד מוצג במוזיאון המיצב אופרה של נבט יצחק. שטיח מזרחי מונח על שולחן, כמו שטיחים שמופיעים בציורי תפנים וטבע דומם מהמאה ה-17. וידאו שמוקרן על השטיח  "מוציא" את אחת הדוגמאות האוריינטליות ממקומה. התעתועים מזכירים לי מעט את התערוכה של תמר הרפז בגלריה זומר, גם עליה כתבתי בבלוג זה. בעיקר את כדי הפורצלן שהשתקפו על הלוחות. על הקיר שמאחורי השולחן מוקרנות שתי עבודות וידאו. הטבע הדומם שבאחת מהן כאילו נלקח מהשולחן. המיצב הוא פירוק של ציור טבע דומם.

נבט יצחק, פרט ממיצב הוידאו


מעלה קרחות, שחר פרדי כסלו, אוצרת - נועם סגל

העבודה האחרונה שראינו במוזיאון, מעלה קרחות של שחר פרדי כסלו המוצגת בחלל הגדול היא זו שהרשימה ביותר את שני הבנים. יצור מפחיד שנראה בהתחלה כפסל סטטי לחלוטין,  מוציא בלונים מלועו האימתני. לפתע היצור זז - כולנו קפצנו בבהלה.


פרט ממיצב של שחר פרדי כסלו (אמא'לה זה זז!)


אבינועם שטרנהיים, Avinoam Sternheim (מתוך תערוכת הבוגרים, תואר שני באמנויות, בצלאל)


בבוקר שאחרי ערב הפתיחה, אני מתעוררת וממשיכה לחשוב על העבודה הראשונה שראיתי בתערוכה. זו שקידמה אותי בקומת הקרקע, והפנטה אותי שעה ארוכה.

הפעם, לא אכתוב על ציור, כמנהגי,  ואפילו לא על ציור שפורץ את גבולות הציור,  על אף שהיו כמה נסיונות כאלה.
לא  אכתוב על וידאו - על אף שעבודות וידאו ארט היו למכביר.

אכתוב על פיסול.

שעה ארוכה טיילתי בין הפסלים/מיצב של אבינועם שטרנהיים בקומה הראשונה.  הפסלים המאובקים - חיבורים בין גרוטאות עץ בעיקר, מלופפים חוטים לעתים, מתפרצים או מתכנסים, סימטריים או חופשיים מתכתיבים צורניים, מסקרנים ומפתיעים. הפנים והחוץ של הפסלים מתחלף בזמן הסיבוב שלי סביב הפסל.

אחד הפסלים מתפרץ ממסגרת עץ של חלון קטן השרוע על הרצפה. מי היה מאמין איזה גוש  תריסי שלבים יעלה מחלון כל כך קטן. תריסי שלבים - אני חושבת על ציבי גבע שמשתמש בהם סגורים כמצע לציור, על אוהד מרומי, שבונה חללים מתריסים פתוחים או סגורים. על עבודות וידאו של אמנים ישראלים שעושים שימוש בפריט העיצוב הא-עיצובי המקומי. שלבי הפלסטיק הלבנים של שטרנהיים מחוברים באזיקונים לבנים קטנים והופכים ליצור מפלצתי.

פסל אחר הוא מלאך מכונף שבתוכו דמות לבנה מעופפת - פלסטיק לבן שטוח של דמות אישה. גם פה עולים הקשרים לאמנים ישראלים אחרים - ובעיקר לדמויות האישה המשוכפלות של הילה בן ארי. אבל שטרנהיים לא עוסק בשכפול, כל סנטימטר בפסל הוא יחיד בעולם. אני נזכרת במשפט של זריצקי, אותו שמעתי לראשונה מפי  אמון יריב בשנת 2010 בתערוכה "כל חלק הוא שלם", אותה אצר ישעיהו יריב.  יריב הסביר שבציוריו של זריצקי כל חלק  מענין כציור בפני עצמו, אין סנטימטר משעמם על הבד.

על אותו משקל, אני מגלה את מה שמענין אותי בפסלים של שטרנהיים,  ואולי בפיסול בכלל.

אין סנטימטר רבוע משעמם בחלל.


לאחר הכתיבה אני יוצרת קשר עם האמן ומגלה שהוא שותף בהרכב גיטרה ותופים, הלינק שהוא שולח לי הוא של אלבום דיגיטלי בשם Suicidal Furniture. התערוכה מקבלת ממד חדש  - הכותרת  "רהיט/ים בעלי נטיות אובדניות" הוא תיאור מדויק של הפסלים.

יום שישי, 31 במאי 2013

נטעלי שלוסר בגלריה זומר, מאי 2013



נטעלי שלוסר, לה גרדיה, גלריה זומר, מאי 2013

נקודות שענינו אותי בתערוכה

* בציור קטן הנושא את שם התערוכה יש מעין שלולית צהבהבה  של דמאר (לכה), המוקפת בצבע. נראה שהאמנית יצרה שקע בצבע העבה, שהונח בסכין ציירים (שפכטל) ומזגה אליו את הנוזל. התוצאה - כתם מבריק ושקוף החושף את אחד מיסודות הצבעים איתם היא עובדת.



* בציור דיוקן בצדודית של נערה מפריד קו לבן בין הדמות לרקע. בתוכו כתוב טקסט של כרוז ברכבת המזהיר את הנוסעים מפני הרווח בין הקרון לרציף. הרווח ברכבת מוזכר כאן ברווח המלאכותי בין הדמות לרקע. הרווח הוא כאן גם קו המתאר של הדמות. המילים מתפתלות ונדחסות על הריק הדמיוני.



* באחד הציורים נראות מרחפות אבנים משוננות - מעין כלים פרהיסטוריים בצבעים בוהקים. האבנים הן למעשה משטחי צבע שצויירו על בד אחר ונגזרו ממנו. הפיסות הודבקו על בד הציור וכך נוצר קולאז' - אבל אין זה אלא קולאז' מרומז, כזה שנראה כציור.


* השיער של הדמויות כאילו סורק בעזרת מכחול עם שערות קשות שהשאירו תלמים דקים בצבע העבה. בנוסף, הדמויות מצויירות במכחולים ואילו הרקע בציורים רבים בסכין ציירים.





כל הגילויים האלה מעשירים את הציורים. לאחר סיבוב אחד בגלריה, נדרשתי לעשות בה סיבוב נוסף כדי לבדוק שלא פספסתי אי אילו פרטים מענינים נוספים. הצופה צריך להיות דרוך ולסרוק את הציורים ביסודיות. אלה לא ציורים שצועקים את הגילויים הטכניים של האמנית, אלא לוחשים אותם בעדינות, בוחנים את מידת העירנות והקשב של הצופה.












יום שישי, 24 במאי 2013

עידו מרקוס, תערוכה בצבע טרי 6, 2013



זו הפעם השנייה שאני נתקלת בציורים של עידו מרקוס ביריד צבע טרי. הפעם הראשונה היתה כשהציג מטעם גלריה Raw Art. הברבור שלו, ציור שמשלב צבעי שמן וספריי, הלך איתי זמן רב אחרי התערוכה, הגלויה של הברבור היתה תלויה אצלי בסטודיו שנים מספר.

גם השנה  עבודותיו של מרקוס, המציג הפעם כאמן עצמאי,  אהובות עלי במיוחד. אלה ציורים קטני מימדים על פיסות עץ. נופים קסומים ועדינים על מצע גס, לא מעובד. העבודה לא נעשתה במכחולים דקים במיוחד, ולעתים נראה שהצבע אף הונח בשפכטל ציירים. כל ציור הוא עולם בפני עצמו, כל ציור הוא חפץ, פנינה יקרה. כל עבודה היא תמצית של ציור. הריבוי על המדפים השקופים, הסמיכות של הציורים אחד לשני יאבדו  עם סיום התערוכה. העבודה לא נמכרה כיחידה אחת, אלא כל ציור בפני עצמו. יש מי שרכשו מס' עבודות ויוכלו ליצור הצבה דומה, אבל ההצבה הנוכחית שמורה ליריד בלבד. הציורים הם כמו תווים על סולם מוסיקלי, נבדלים זה מזה בגובה,  ולעתים גם ברוחב. כל שורה יוצרת משפט.  אי אפשר לעמוד בפיתוי של החזקת ציור כזה, כמה הוא קל, כמו חייל במשחק קופסא.  (בהקשר זה זכור לי משפט של אחד ממוריי בבצלאל - "אסור לגעת בציורים במוזיאון, אבל אם השומר לא בסביבה לפעמים אני לא מתאפק"). 

נושא הציור - נופים, הולם את הקוביות, נדמה שאם היו שם דמויות הציורים היו הופכים לקלילים ומשעשעים, למיניאטורות.  אלה לא מיניאטורות. היצירות אינן חביבות או נחמדות, כפי שמונח זה עשוי לרמוז.

נדמה שאנו נוטים להעריך ציורים גדולים  יותר מציורים קטנים.  אספנים רוכשים ציורים ומתגאים לא אחת בגודל הציור שרכשו. יתרה מזאת, יש בגודל כדי להשפיע על מחירי יצירות אמנות. נדמה שכאן האמן מוכיח לנו בדיוק את ההפך. לדעתי קשה הרבה יותר ליצור ציורים כל כך קטנים וחזקים מאשר ציורים גדולים. לא אחת אני נתקלת בציור גדול טוב ושואלת את עצמי האם באמת הציור טוב או שהגודל שלו משפיע עלי.

לפני זמן לא רב הזדמנתי לשיח גלריה עם האמן בגלריה פיינברג פרוג'קטס. האמן נשאל על גודל הציורים - מדוע לא מצייר ציורים גדולים. הוא אמר שניסה, אבל לא הצליח ושהרבה יותר נוח לו לעבוד בקטן. כמו כן הזכיר את גודלו המצומצם של חלל העבודה שלו. נראה לי שהאופן שבו הוא מותח את גבולות הציור, בחינת הסוגיה "כמה קטן יכול הציור להיות?" תוביל אותו למקומות מרתקים נוספים בציור. 

יום רביעי, 17 באפריל 2013

על התערוכה של ענת בצר, גלריה ג'ולי מ., אפריל 2013






Forget-Me-Not

הציורים בתערוכה הזו לא נתנו לי מנוחה.  עולה מהם קסם, הילה של זוהר עוטפת אותם ומבקשת לפרוץ את גבולות הבד.  הציורים דרשו להתקרב אליהם ולגלות אותם מקרוב. כמו פרחי זכריני קטנים המושכים את תשומת הלב ומבקשים מהחולף על פניהם להתבונן - רק מקרוב נוכל לגלות את מבנה הפרח. רק מקרוב נוכל להתחיל להבין את מהלך הציור. התקרבתי וגיליתי גרגרים קטנים של צבע כסף על הציורים, מנצנצים ומשנים צבעם בכל תזוזה שלי מול הבד.

משיחה עם האמנית, גיליתי שהעבודה בד"כ משלבת שכבות שקופות הנערמות מעל האטומות. השכבה הראשונה, הבונה את הדימוי, נבנית באופן מונוכרומטי, כמעט ללא צבע - השכבות השקופות הן הצבעוניות.  טכניקה זו, הידועה בשם Grisaille (גריזאי) מוכרת בתולדות האמנות מאז ימי ג'וטו ונעשה בה שימוש בציורי מזבח, בפרסקאות, בכתבי יד ובציורי שמן.  לאחר כל שכבה האמנית מחכה לייבושה ורק אז מניחה את השכבה הבאה. שימוש במדיום "ליקויין" מדלל את הצבע ומזרז את ייבוש השכבות.
אופן הטיפול ב"חללים השליליים" (החלל שבין הצורות), ריתק אותי כבר בתערוכה הקודמת של האמנית בגלריה זו לפני כשנתיים. כשמתקרבים לעצים מגלים שאת ענפיהם עוטפות צורות שלמות - זה לא רקע שהונח שם קודם, ועליו צוייר דימוי העץ, אלא השניים כאילו נאבקים על שמירת זהות שלמה כל אחד בפני עצמו.  מברשות דקות "כובשות" את החללים שנוצרו בין הענפים ובונות מהן צורות עצמאיות. באחדים מהציורים צורות אלה אף נבנות בצבע בולט במיוחד, למשל סגול, המעצים עוד יותר את הצורות, ההופכות באחת מנגטיב לפוזיטיב.

התערוכה מציגה מספר ציורי דיוקן עצמי. בשיח גלריה עם האמנית היא העידה שזו הפעם הראשונה שהיא עוסקת בנושא זה, אם כי היא רואה כל אחד מהציורים בתערוכה כדיוקן עצמי. באחד הדיוקנאות העצמיים בתערוכה האמנית מתארת את עצמה כדיאנה, אלת הצייד, הנושאת קשת על כתפה (צ.1). מעבר לקישור הברור לאלה המיתולוגית,  משהו בכפילויות בציור  הזכירו לי את הציור "חדר השינה" של ון גוך (צ.2).


2. ון גוך, חדר שינה, 1888
1. ענת בצר,  71X110, 2012
























לכאורה שני ציורים מנוגדים לגמרי-  תפנים נעדר דמויות, מול דיוקן עצמי בנוף.  מנגד, נוכח שני העצים הרחוקים, צמד הכלבים ושני העצים בצד ימין  לא נוכל שלא לחשוב על הציור המפורסם של ון גוך, שמכיל צמדי חפצים.  בולטים בדמיון העצים המרוחקים, המזכירים את כנפי החלון הצהוב בקצה החדר והעץ הימני המתפרץ באלכסון אל הסצינה כפי שעושה המיטה בציורו של ון גוך. בשיח גלריה, האמנית הצהירה שהיא צדה דימויים ושומרת אותם, לעתים שנים מספר, עד הרגע המתאים בו הם עוברים לבד. ניתן לראות בציידת, המופיעה בכניסה לתערוכה, כהצהרת האמנית - אני ציידת דימויים. לצורך זה נחוצה לי קשת בלבד. עם הקשת אני מכוונת אל המטרה. החץ הוא המכחול שבידי.

הנחות הצבע האנכיות ברקע אחדים מהציורים, כמו למשל בציור הידיים (צ.3)  הזכירו לי את הציורים של דגנית ברסט, כגון הציור המובא כאן (צ.4). אך בעוד אצל בצר הנחות אלה שמורות לרקע בלבד, הרי שאצל ברסט הן מכסות את הרקע ואת הדימוי, כשכבת הסוואה כפולה על הדימוי המכוסה ממילא.



3. ענת בצר, ללא כותרת, 2012, 120.5 160X
                  
  
4. דגנית ברסט, ללא כותרת  , 1991




ההקשרים לתולדות האמנות מתרבים ככל שמתעמקים בציור ובכתוב. על הציור "ללא כותרת" המתאר פרחים בכד חתמה האמנית בצד ימין - "דרך אגב, שמי ענת בצר". הסמיכות של השם לכד מזכירה את חתימתם של אמנים יוונים על כדים נוסח "קליטיאס צייר אותי".  באופן דומה, ניתן להמשיל את הכיתוב "Shit happens.Fuck" על ציור טבע דומם אחר, לזבוב או תולעת המופיעים על ציורי הטבע הדומם בסגנון ה vanitas  ומרמזים על כך שדבר אינו מושלם.

לבסוף, מענין השימוש של האמנית בלכה המבריקה (ורניש) שנוהגים למרוח על הציור כשכבה סופית החותמת את פעולת הציור וסוגרת אותו. השימוש של בצר בלכה הוא כצבע - כך בציורו של הטווס הפורס את זנבו ניתן לראות כי העיגולים שעל זנבו נותרו ללא לכה, בעוד את שאר הציור עוטפת גלזורה צהבהבה.


Want to read more about painting?
Read here about my theory of paintings that are "self-contained".
Read here about the painting process.

יום שלישי, 12 בפברואר 2013

זינאדין זידאן - בוידאו של דאגלאס גורדון ופיליפ פארנו





דאגלאס גורדון ופיליפ פארנו, זידאן: דיוקן המאה ה 21, 2006, וידאו, מוזיאון תל אביב, פברואר 2013
מוסיקה - Mogwai

שחקן הכדורגל זינאדין זידאן מצולם במהלך משחק אחד ב 17 מצלמות. הכתוביות הן דבריו של זידאן במהלך ראיון שנערך עימו. זינאדין זידאן הופך משחקן מפתח לשחקן פשוט - אנחנו לא יודעים איך הסתיימו מסירות שלו, האם הבקיע גול, איזה מהלכים טקטיים הוא הוביל.  ההתמקדות בשחקן מוציאה אותו מההקשר הקבוצתי והופכת אותו לדמות סלבריטי שהמצלמות מבקשות לתפוס. המצלמות הגלויות  נותנות תחושה של צילום פפארצי, אך זהו צילום פפראצי שונה. בעוד ידוענים מנסים לברוח מהצילום  החודרני הפולש לחייהם הפרטיים, הרי שכאן  הדמות המצולמת נמצאת במקום פומבי במהלך השתתפות בעיסוקה הרגיל, וזה שהביא לפרסומה - כדורגל. על אף ההסתייגות, התחושה היא של צילום פפארצי - כי בתיעוד רגיל של משחק כדורגל המצלמה תעקוב אחר השחקנים הנעים סביב הכדור, ואילו כאן המצלמה עוקבת אחר השחקן מבלי שתתיחס כלל לכדור.  שחקני כדורגל יודעים שזמן הצילום שלהם יהיה ממושך ככל שיובילו מהלכים, הובלת מהלכים קשורה במשחק להובלת הכדור. שחקן שהמצלמה עוקבת אחריו במהלך משחק תוך נטרול התפקידים הספורטיביים שלו הופך באחת לקורבן פפראצי. באופן משעשע, זינאדין זידאן הופך להיות הכדור של המשחק - הוא המוקד ואחריו נעות המצלמות.



 

יום שבת, 2 בפברואר 2013




1.2.13

בעקבות יום עיון בתערוכה "תלוי בגוף" בגלריה מנשר

אוצרת - קרני ברזילי

אמניות - איריס גולדברג, רני ששון

אמני מיצג - מישל פלטניק, הורי יצחקי/ אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן

אמנית וידאו - שרון בלבן

עיצוב גרפי - יעל שינקר ושיר חולב





החוויה היתה טוטאלית. המילים - ריחוף, נפילה, תלייה* הדהדו שם גם לפני ואחרי שהוזכרו על ידי משתתפי הפאנל.
אחת היצירות בתערוכה לא שוייכה לאף אמן. זו היצירה שהיתה תלויה בכניסה לתערוכה. בכל פעם שאחד המבקרים תלש לעצמו דף A3  המלווה את התערוכה - רעש הנייר הנתלש מילא בעדינות את החלל. כל צופה הפך לאמן - ביחד יצרנו את הפסל התלוי על הקיר, המשתנה מיום ליום, המתדקק מצופה לצופה. כפסלי אבן או חימר, זהו פסל שנוצר על ידי גריעה. כשהפסלת, רני ששון, דיברה על הצורך שלה לפסל, היא נגעה בכל אחד מהמבקרים - שמבלי ששם לב, כמה רגעים קודם לשיח, לשניות בודדות, שאב הנאה כל כך גדולה מקילוף ואולי אפילו גילוף הפסל שהיה תלוי בכניסה.  דפי הקטלוג.

המיצגים הפעילו את החלל לרוחב (אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן) ולגובה (מישל פלטניק, הורי יצחקי). כשמישל והורי נתלו על חבלים וריחפו כציפורים, תוך שהם מדקלמים שורות מ"ציפור" של יונה וולך  ומ  "ציפור כחולה" של צ'ארלס בוקבוסקי הם הפכו לרישום של איריס גולדברג, או לפסל של רני ששון הנתלים על קו אחד. כשאיה ואופיר, בתורם, דקלמו שורות מהשיר   "נדנדה" של חיים נחמן ביאליק והלכו במעגל תוך שמבטיהם מצטלבים, הם יצקו תוכן נוסף לתערוכה - איזון - תכונה הנדרשת כדי לרחף. חוסר איזון -  יביא לנפילה.

קטעי הוידאו של שרון בלבן שהוקרנו במסגרת יום העיון עסקו באופן מדוייק וחד  באותן פעולות בדיוק. בעבודה "בננה" האמנית מחזיקה קליפת בננה על רקע שמים תוך שהיד מניעה את הקליפה מעלה - מטה. הקליפה הופכת לציפור. בעבודה אחרת, "ציפור", האמנית מחזיקה ציפור מתה בתוך מים ומנענעת אותה.  המים, מקור החיים, נותנים הפעם חיים מדומים בלבד.

בתום יום העיון, כשהתסיימו המיצגים והקרנת הוידאו, התערוכה מקבלת בחזרה את גבולותיה הראשונים. שוב אפשר לעקוב אחר הקווים הנעלמים ברישומים, הדיו המתיבש לאורך הנייר השונה  באופיו מהורוד המנצנץ שלא מאבד את חיותו ולו לרגע אחד. הפסלים התלויים בחלל מזמנים לנו מחשבות אודות שלד ומעטפת, גשמי ורוחני, מתוכנן ואקראי.

דפי הקטלוג ממשיכים להתלש ולהזכיר לנו, ככל שהם מתמעטים, ששום דבר אינו נמשך לנצח.

זמן התערוכה הוא זמן התלישה. 


* האוצרת, קרני ברזילי, ציינה בפתח הדברים כי אלה שלוש הפעולות שהעסיקו אותה ואת האמניות כשהחלו לעבוד על התערוכה.