יום שבת, 26 בספטמבר 2015

שי צבי הורודי, בית הבליעה, מוזאון תל אביב, אוצרת: אלן גינתון

הורודי סיים את לימודיו במדרשה והציג בתערוכת הבוגרים בקיץ האחרון.  עם סיום לימודיו קיבל מלגה ובעבודת הוידאו החדשה, שמוצגת במוזאון עם שתי עבודות קודמות שלו, הוא גוזר את שטרות הכסף שקיבל ובולע אותן, זאת לאחר שגזר אותם לפיסות קטנטנות באופן מונוטוני ובשיטה מוקפדת, וערבב אותן עם מאכל לבן. העבודה היא אכילת הפרס ע"ש רפי לביא. בויטרינה לצד הוידאו מונח שטר אחד של 100 שקלים שהאמן שמר לצד המכתב מדיקאן המדרשה המבשר לו על קבלת המלגה.

בשנה השניה ללימודי ההמשך באמנות במדרשה הכרתי את שי הורודי, תלמיד שנה ד' בתואר הראשון באמנות. עבודותיו ממלאות אותי השראה. על אחת העבודות הקודמות שלו, זו שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה ומוצגת כעת במוזאון תל אביב, כתבתי בעבר. באחד משיעורי הפיסול בהם למדנו יחד הוא חתך קטע בגדר התיל שמסביב למתחם המדרשה. בשל עבודה זו הוא הוזמן לשיחה נוזפת עם מנהל המדרשה, שיחה שהוא הקליט והשמיע באחת התערוכות. תמיד התמלאתי קנאה כשביקרתי בתערוכות שלו. קנאת סופרים כמובן. כזו שמציבה מולי גבולות חדשים של שדה האמנות. היתה קלילות ופשטות בעבודות שלו, שהיתה משולבת תמיד עם דמותו השקטה, הממעטת לדבר ונותנת לצופה את מלוא המרחב לפרשנויות. ואלה התגלגלו במוחי בלי הרף.

קבלת פרס היא ציון דרך חשוב מאין כמוהו בקרירה של אמן. על אחת וכמה אמן צעיר שסיים זה עתה את לימודיו. מעבר לכסף ולמכתב, האמן מקבל חותמת חשובה - אתה משלנו. אתה בשדה. שדה האמנות נתן לך כניסה. יש לזכור שזהו שדה נוקשה, שומרי הסף שלו קשוחים ושעריו צרים מאוד. במיוחד בישראל. אני נזכרת באמן אליעזר זוננשיין שאמר פעם שכדי להכנס לעולם האמנות צריך לבוא מוכן עם נעלי ריצה. אני נזכרת בדבריו של צקי רוזנפלד שאמר בריאיון בתוכנית "100 שנות אמנות ישראלית" שאמן הוא סוג של מניה. משפט שנצרב במוחי והולך איתי כבר כמה שנים.  האמן גזר והשמיד את הכסף שקיבל. אותם שטרות שמנהלים את השדה אליו הוא נכנס. הורודי לא מזלזל בפרס. המכתב האישי שקיבל מדיקאן המדרשה, גבי קלזמר, הוכנס לויטרינה כפריט שיש להנציחו. השורה בקורות החיים תחת הכותרת "פרסים" היא החשובה. עבודת הוידאו של הורודי העלתה בי צחוק משולב עם אותה קנאת סופרים אותה הזכרתי למעלה. שוב הורודי מציב בפני פרה קדושה שהוא שוחט בחיוך. יש רגעים קסומים בוידאו, רגעים בהם הוא מביט בכף האוכל, מזדקף לרגע, מהרהר, חוכך בדעתו אם להמשיך - והוא ממשיך ואוכל את הפרס. לעתים הוא קשה לעיכול. זה ניכר בהבעות הפנים העדינות. הפרס המיוחל הופך לעיסה דביקה שבית הבליעה, שם התערוכה, מקבל לא בשמחה רבה.




מיגונית, מרגו עובדיה, הירקון 19, אוצר: בועז ארד




 במרכז התערוכה מיגונית עומד מבנה לבן עם רצפת בטון. בתוך אחד הקירות של המבנה נשתלו שירותי כריעה. האביזר הסניטרי, שאמור להיות אופקי ונעוץ בקרקע/רצפה כדי שיהיה אפשר לעמוד עליו, הפך לתבליט בקיר, שאת צידו התחתון, המוסתר בדרך כלל, רואים בצידו השני של הקיר.

שירותי הכריעה אינם החפץ היחיד בחלל שעבר הסבה/הזרה. בנישה בכניסה לחלל עומדות כיסות יין שרגליהן שבורות. הגביע ופריט הזכוכית המוארך, שהיה פעם רגלית של כוס, הפכו לאלמנט דקורטיבי - הקרקעית האדמדמה שהיתה בבסיס הכוס הפכה לכיפה של מבנה מועגל הכולא את בסיס הכוס - מעין יצור שבולע את עצמו, או מזכרת מאתרי תיירות של כיפה עם פתיתי שלג שנופלים בכל פעם שהופכים אותה. 

מרגו עובדיה, כוסות יין שבורות שהפכו לפריט דקורטיבי

בשתי נישות מחוץ למבנה מונחים זה לצד זה שני "מונומנטים" - הימני נוצר מערימה של מפיות והשני מערימה של דליים שחורים הפוכים - בדומה לכוסות היין, גם כאן שכפול החפץ מוציא אותו משימוש והופך אותו לדקורטיבי - עיטור שבבסיסו דגם החוזר על עצמו. 

מרגו עובדיה, פרט מהמיצב


ליד המבנה הלבן עומדים שני פסלים המשלבים כריות פלסטיק המזוהות עם מתחמי ג’ימבורי המשולבים ביציקת בטון או  עם קורות עץ. השפה הויזואלית של אתר בניה - מקום מסוכן, חומרי גלם -  מתחבר לעולם של ילדים, למתחמי ג'ימבורי המאפשרים תנועה בטוחה באיזור סטרילי.

אני קוראת את התערוכה ככניסה ויציאה לאיזורי בטחון וסכנה לסירוגין. שני עולמות שהאמנית מפגישה בטבעיות ובאתסטיות מרהיבה. זהו עולם מתעתע שהשבר שבו מתגלגל לשלמות. עולה לי האימרה של רבי מנחם מנדל מקוצק - "אין שלם מלב שבור".

אני אוהבת את האיזון הנכון בין שכפול - מפיות, דליים, כוסות יין, אריחים, לבין מונומנטים יחידניים בחלל. השכפול/ריבוי, שהיה נפוץ בעבודות אמנות בעשורים האחרונים מקבל כאמור אצל עובדיה תפקיד ומשמעות חדשים. זה לא ריבוי לשם הריבוי עצמו אלא לצורך הפיכתו לדגם, כל דלי הוא יחידה מודולרית שהופך בערימה לספק מונומנט ספק אלמנט דקורטיבי.

הצבעים והמרקמים בתערוכה מסקרנים אותי. מצד אחד, אלו צבעים ומרקמים של אתר בניה, הצבע הלבן של המבנה המרכזי מזכיר לי את המבנים של אבשלום, אבל יחד איתם נכנסים לחלל צבעי פסטל עדינים מאוד בכוסות היין, צבעי פסטל כהים יותר במפיות, שחור בדליים וכאמור הבטון והעץ החשופים. שיא המתח הצבעוני נוצר בשני פסלי ה"ג'ימבורי" שם האדום והכחול, המזוהים עם גני משחקים, מוצמדים כאמור לאלמנטים של אתר בניה. גם אלמנטים אלה מזכירים לי את המבנה שיצר אבשלום בשנת 1992 - "הצעות למגורים".  אך בעוד שאצל אבשלום היחידות היו מודולריות ויצרו מבנה לבן משוכפל, הרי שאצל עובדיה הן נוצרות משילוב בין רדי מייד ליציקת בטון ולקורות עץ. הן יחידניות.



מרגו עובדיה, פריטי ג'ימבורי בשילוב עץ ובטון