המופשט, תערוכה קבוצתית בגלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

את פנינו לתערוכה מקבלת קופאית. האמנית נוי פורר בחרה לייצג את הדמות הטיפוסית בעזרת שני דימויים קטנים הנוגעים קלות זה בזה. ציפורנה של גברת אלמונית נוגעת במקש מקלדת של הספרה "אפס" ו"פתח סוגריים" (בעברית, או סגור סוגריים - באנגלית).  די בצמד האוביקטים האלה כדי לקבל סיפור שלם - לא קשה לדמיין את הדמות הדמיונית שעטתה את הציפורן המשובצת אבנים נוצצות. די בפריט זה כדי לחשוב על האיפור המוגזם שוודאי מקשט את פניה, כדי לשמוע את הצליל המופק מנגיעת הפלסטיק של הציפורן בפלסטיק של המקלדת.


הבגדים של טמיר ליכטנברג בפינת הגלריה נראים כדמות ננסית בתנועה סיבובית - השרוולים מופנים לכיוונים מנוגדים סביב הגוף. הדמות הופשטה מבגדיה, כאילו מנסה לרמוז לנו על דו משמעיותה של המילה "מופשט" - שם עצם ושם תואר.  הדמות הדמיונית הנרמזת מהבגדים צופה בתערוכה בגובה אפס, על הרצפה.  או אולי, כפי שהציע האמן, זהו מעין שואב אבק רובוטי בדמות מעטפת של אדם.


שחר בן ישי מציב פסלי עץ קטנים מאוספו הפרטי בסמוך לצלחות קרמיקה שבורות שעברו פעולת "רסטורציה" בדבקים עבים בצבעים ובמרקמים שונים. יש ודמויות העץ מהוות משענת לצלחות, ויש והן מסתתרות מתחת לצלחת. השימוש בצלחת השטוחה כמקום הגנה ומסתור מסקרן - הצד השני של הכלים, שאמור להיות צמוד לשולחן מקבל שימוש חדש המקנה לפסלים מימד נראטיבי עדין ומענין. הצלחות מוצבות על דיקט דק, סמל של שולחן, שמחזיק בקושי את הפסלים.

בשלוש העבודות שבחרתי הפיגורטיבי נעדר או נסתר. אצל פורר מופיע שריד קטן מימדים, מלאכותי,  המאריך את גבולות הגוף, אצל ליכטנברג - האמן יצא מבגדיו במהירות והותיר את המעטפת בפינת הגלריה ואצל בן ישי הדמויות מסתתרות במקום מפתיע - מתחת לצלחת.