 |
| רוני חג'ג' |
נכנסתי לתערוכה בערב הפתיחה והמקום המה אדם. עשרות הסתובבו בין העבודות של האמנית ילידת 1976, רוני חג'ג', בוגרת המדרשה מ 2006, שזו לה כבר תערוכת היחיד השניה בגלריה. קדמה לקריירה האמנותית שלה, עבודתה כאוצרת במוזיאון בת ים.
התערוכה כוללת ציור על מגוון חומרים ובאופני תצוגה שונים, עבודות פיסול בחומרים ובאוביקטים מגוונים, והכל נעשה מנקודת מבט מחודדת ומפוכחת על כל אחד מהם.
כפי שקראתי בדף המלווה את התערוכה, שנכתב ע"י האוצרת לאה אביר, העבודה נבנתה site specific. האמנית יצרה את רוב העבודות בסטודיו, אך מכיוון שרבות מהעבודות הן הצבה של מספר חומרים, היא נדרשה לבצע הצבה סופית במקום עצמו.
החיבורים בין החומרים, האוביקטים, והחומרים המקשרים בינהם מפתיעים, משעשעים, מעוררים עצב לעתים, כל מפגש יוצר תחושה שונה ואסוציאציות שונות. כך למשל, כשהתבוננתי בראשי הסוסים ושני הפטישים שצמודים אליהם, נזכרתי בעבודתה של תמר הרפז עליה כתבתי לפני חמש שנים.
בעבודתה של הרפז הפטיש מופיע כמאיים על כד חרסינה שמסתתר מעבר לזכוכית שחורה. הצופה נדרש לעמוד בזוית מסוימת כדי לקבל את האפקט של המפגש בין שני האוביקטים, הנמצאים למעשה רחוק אחד מהשני. הגרסה של חג'ג' היא גירסה אנלוגית, אם אפשר להשתמש כאן בביטוי זה, של אותו מפגש. זהו מפגש פשוט, ללא חיבורים מיותרים, ללא פודיומים או ספוטים מסובכים. מפגש פשוט אם עם זה מורכב, שכן הוא דחוק לפינת הגלריה. מתח עצום נגרם שם בין הפטישים המאיימים לרסק באחת את ראשי הסוסים.
בצמוד לקיר אחר מופיעים ציורים על מעמדים על הרצפה.
*מתוך הטקסט של התערוכה "רק חלקים בודדים מאיתנו יגעו אי פעם באחרים", גלריה תדאוס רופאק, פריז, 30.11-19.11.2013, אוצר - טימוטה שאיו (Timothée Chaillou)
 |
| צילום: לנה גומון |
החיבורים בין החומרים, האוביקטים, והחומרים המקשרים בינהם מפתיעים, משעשעים, מעוררים עצב לעתים, כל מפגש יוצר תחושה שונה ואסוציאציות שונות. כך למשל, כשהתבוננתי בראשי הסוסים ושני הפטישים שצמודים אליהם, נזכרתי בעבודתה של תמר הרפז עליה כתבתי לפני חמש שנים.
בעבודתה של הרפז הפטיש מופיע כמאיים על כד חרסינה שמסתתר מעבר לזכוכית שחורה. הצופה נדרש לעמוד בזוית מסוימת כדי לקבל את האפקט של המפגש בין שני האוביקטים, הנמצאים למעשה רחוק אחד מהשני. הגרסה של חג'ג' היא גירסה אנלוגית, אם אפשר להשתמש כאן בביטוי זה, של אותו מפגש. זהו מפגש פשוט, ללא חיבורים מיותרים, ללא פודיומים או ספוטים מסובכים. מפגש פשוט אם עם זה מורכב, שכן הוא דחוק לפינת הגלריה. מתח עצום נגרם שם בין הפטישים המאיימים לרסק באחת את ראשי הסוסים.
 |
| צילום: לנה גומון |
בצמוד לקיר אחר מופיעים ציורים על מעמדים על הרצפה.
 |
| צילום: אילת אבני |
התקרבתי אל אחד מהם. קווים משורטטים בצורות גיאומטריות, ניירות מודבקים - כל זה על דיקט חשוף. ארבעה כאלה צפים בחלל. כמה מילים על קולאז'. קולאז' מאפשר לאמן לעשות דברים בידיים שלו (Denis de Rougemont), על ידי גילוי התערבות ידנית הבאה לידי ביטוי בבחירה ובחיתוך. יש בהם גם מימד אפי וגם אנציקלופדי, בעוד שהתכונות הפיזיות שלהם צנועות ופשוטות ביותר*.
 |
| צילום: אילת אבני |
לפני שיצאתי תפסו את עיני שתי חבילות חימר שנותרו סגורות אך טופלו מבחוץ. נזכרתי בעבודת הכיסא הגדולה של מורתי בבצלאל, לידיה זבצקי ז"ל, שהיה בנוי כולו מחבילות חימר שלא נפתחו כלל.
לקראת היציאה חשבתי על שם התערוכה - מקסימום רגל, A Foot, Tops.
קראתי בטקסט התערוכה על הפרשנויות של לאה אביר לשם. אין ספק שהשם מרחיב את התערוכה למחוזות חדשים, להרפתקאות דמיוניות נוספות, לא שחסרו כאלה בתערוכה עצמה. אחזור לתערוכה לבקר ואולי להמשיך לכתוב, שכן זו תערוכה שאי אפשר לעכל בפעם אחת.
*מתוך הטקסט של התערוכה "רק חלקים בודדים מאיתנו יגעו אי פעם באחרים", גלריה תדאוס רופאק, פריז, 30.11-19.11.2013, אוצר - טימוטה שאיו (Timothée Chaillou)
