חפש בבלוג זה

חפש בבלוג זה

חפש בבלוג זה

יום רביעי, 14 באוגוסט 2019

צילום של אברהם אילת, רחוב מסדה בהדר, חיפה


 



זה זמן מה שאני עוקבת אחר הצילומים שהאמן אברהם אילת מעלה לפייסבוק. הם מייד תופסים את עיניי. הצילום למעלה הוא אחד מתוך סדרה שיצר האמן במשך 10 שנים, בין 1982 עד 1992. כל יום היה יוצא מהסטודיו כדי לנוח מהציור. הנושאים, אומר האמן, השתנו ללא תכנון מוקדם.

אני מזדהה עם הרבה מן הכתוב. גם אני, כציירת, החלפתי נושאים ללא תכנון מוקדם. לא יכולתי לצייר לפי תכנון. צרוב בזכרוני משפט שאמרה לי מורתי לקרמיקה לידיה זבצקי בבצלאל- "אם את יודעת איך תצא היצירה בסוף, אז למה לעשות אותה?" כמו כן, אני מזדהה עם ההתמדה של האמן במעשה הציור. גם אני ציירתי באותו סטודיו מעל 10 שנים. כל יום. 

ואז אני מגלה את הצילום הזה. רחוב מסדה. והצילום הזה, כמו האחרים של האמן, תפס את עיניי מייד. זה צילום של צייר. 

אקרא את הצילום מלמטה למעלה. צמחיה כהה ובמרכזה עץ דקל בגווני אפור כהה נמצא במישור הקדמי של הציור. זה שאנחנו נכנסים דרכו לקומפוזיציה. קצוות כפות הדקל פורצות בעדינות וחודרות לעננים שבמישור האחורי ולבנין שבמישור הביניים. אלכסון חד חותך את הפורמט לשתי צורות מנוגדות - כהה ובהירה, דחוסה ואוורירית.  האלכסון מתחיל בעץ גבוה שחתוך משמאל ויורד לאורך המבנה עד הצמחיה. במישור האחורי, כאמור, עננים. אלה בהירים וגדולים ברובם, ובחלקם העליון כהים - סוגרים את הקומפוזיציה בכהותם, המשתווה לכהות הבנין.  

לבסוף, המרקמים השונים - צמחיה, מבנה ועננים - מעשירים את המערך הצבעוני של הכתמים. 


יום חמישי, 8 באוגוסט 2019

תנסי לפרוץ את החומות

אתמול ביקרנו במון סן מישל. רצינו להגיע לפסגה. המדרגות מאוד לא נוחות, מאוד גבוהות. חשבתי לתומי, הרי האנשים היו יותר נמוכים בימי הביניים...אז למה להקשות?

ואז חשבתי על 20 שנות ציור. 20 שנים שאני מציבה לעצמי מטרות נשגבות ואני נכשלת פעם אחר פעם. לא מצליחה לטפס במדרגות הגבוהות. פעם אחר פעם דופקת בדלת. פעם חזק, פעם חלש, דלת ברזל או דלת עץ. לא מצליחה להכנס. 

בשנת 2013 התחלתי ללמוד לימודי המשך במדרשה, בניצוחם של מירי סגל ואבי לובין. אלה היו שנתיים מטלטלות מאוד עבורי. הציור התחיל לקרוס. יצרתי מיצב שבו קברתי ציור שלי מתחת לארגז מצעים. התחלתי לנדוד לעבודות סאונד. לקאברים, לספוקן וורד ואף לשירה. האמנים שליוו אותי באותה תקופה היו - נגה ארז - שהיתה מורתי הראשונה לפיתוח קול, ואורי רוסו - שהפיק את העבודות.

בשנת 2017 סגרתי את הסטודיו ברשפון, מקום בו ציירתי ולימדתי כעשר שנים. הכל נכנס לקונטיינר גדול ברשפון. באותם ימים רוסו וארז כבר נדדו להם לעולם הגדול, אבל רוסו "שידך" ביני לבין חבר שלו, מתן ספנסר. הם היו הצמד Spenserousso, שפועלים היום תחת הטייטל Nabi. 

בשנתיים האחרונות אני מבלה פעם בשבוע באולפן של מתן. יוצרת שירים. דלתות מתחילות להפתח. מדרגות גבוהות וקשות הופכות נמוכות יותר. עולם המוסיקה מקבל אותי בחום.


אילת אבני, 2009 (?) , שמן על בד

יום חמישי, 1 באוגוסט 2019

"מעידות בעמק המוזרות" על מבחר עבודות בתערוכה שאצרה חן תמיר ומוצגת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב - מוצגת עד 7.9.19

היה חם אתמול. טיילתי בשוק הכרמל. נכנסתי למרכז לאמנות עכשווית בשש ורבע. לא תכננתי לבלות שם, אבל ניסיון העבר לימד אותי שהתערוכות במקום מעניינות. סיירתי בתערוכה המתפרסת על שלוש קומות הגלריה. שם התערוכה ריתק אותי "מעידות בעמק המוזרות". מהו "עמק המוזרות" ומהן ה"מעידות" שיש בו?

בחלל הראשון אליו נכנסתי, בקומת הכניסה, ריתק אותי מרחוק מה שנראה כמו ציור של האמנית דרור כרמי. לא הכרתי את האמנית ואני תמיד שמחה לגלות אמנים שאני לא מכירה. כמו להכיר זמר חדש. פתאום נפתחת לך זווית ראייה חדשה על העולם. קראתי על טכניקת העבודה. מה שנראה מרחוק כמו ציור הוא הדפסת פיגמנט ארכיוני. הדימוי נוצר (ציטוט מהקטלוג) "בשילוב של צילום וסריקה שבאמצעותה סורקים מבנים או אוביקטים". ההסבר בקטלוג כתוב בשפה ברורה והטכניקה יצרה עבודה מרתקת. 






המשכתי לסייר. בקומת הביניים היו שתי עבודות שתפסו את עיני. נמרוד גרשוני, שגם אותו לא הכרתי, מציג את העבודה "קודקס א - אני אוהב לישון". זו הצבת וידאו ומדיה מעורבת. העבודה מורכבת ממסך קטן ומעמדה שנראית כעמדת של איש סאונד. הוידאו שרואים נערך מחדש בזמן התערוכה תוך כדי שימוש באפקטים ומניפולציות בלייב אקשן. שוב, הסבר ברור ונהיר יש בקטלוג התערוכה, שניתן לכל אחד בכניסה לתערוכה וכדאי להצטייד איתו כשמסיירים בה. 





עוד בקומה השנייה עבודה של האמנית מירי סגל. שם העבודה "להיות מירי סגל". הצופה מוזמן לעמוד מול הדימוי של האמנית ולעוות את פניו. פני האמנית משתנים בהתאם.






מירי סגל עמדה בראש התכנית ללימודי המשך במדרשה, תכנית שהצטערתי מאוד לשמוע שנסגרה זה עתה. כשלמדתי בתוכנית במדרשה, אחד האמנים שהגיעו לביקור היה וואליד בשטי. בין המושגים שלמדתי היה " relational aesthetics" . אתסטיקה יחסית. אסתיקה שאינה אבסולוטית אלא משתנה עם קריאת העבודה על ידי הצופה ואף השתתפותו בה. 

התערוכה מוצגת עד תחילת ספטמבר ובקטלוג מתוארים אירועים שמתקיימים בה.


יום שבת, 13 ביולי 2019

איתן בן משה - עדעולם - אוצרת איה לוריא, מוזאון הרצליה

ממה אני הכי מתרגשת באמנות היום? מיצירות שלא עוברות במדיה. ששום צילום לא יעביר לך את החוויה של העמידה נוכח היצירה. גם לא עשרה צילומים שאתה רואה בפייסבוק וכותבים כמה העבודה 'מדהימה'. כזה הוא המיצב של איתן בן משה במוזיאון הרצליה. איך אפשר לצלם את החוויה האישית של השכיבה על המזרן והתבוננות מדיטטיבית בפסלים? איך אפשר לצלם את הרישומים הכה עדינים? את הבליטה המינימליסטית בקיר? כל זה לא עובר בצילום! 


על מזרן, מתבוננת בפסל
שכבתי דקות ארוכות על המזרן והבטתי בפסל שהסתובב. פיסות זכוכית שנוגעות זו בזו לפרקים ומשמיעות צליל נעים. ילדים שהגיעו למוזאון שכבו על המזרנים לידי וסיפרו לאימם מה הם חווים. בחדר הסמוך עבודות נוספות - רישומים עדינים כל כך שלא נתפסו בעדשת מצלמת הטלפון. עוד בחדר בליטה מעגלית מזערית על הקיר, לבן על לבן, שוב - עבודה שלא תעבור טוב בצילום. במרכז החלל חדרון עם פסל זכוכית גדול ממדים. הכניסה לחלל מותרת לאדם אחד בכל פעם. 



יום שבת, 11 במאי 2019

גיא גולדשטיין, Ta Te, על עבודה אחת מתוך סדרה

20X30, גרפיט, שמן, קריולה וקולאז על נייר

מפרט כתום של גיטרה תפס את עיניי במרכזו של נייר מלבני. הספרה 10 מתנוססת עליו. זהו גזיר נייר שהאמן הדביק על קו אלכסוני. קו מקביל לו ובאורך כמעט זהה נראה חלש יותר בצד ימין. מלבן בגווני אפור - מכהה למטה לבהיר - למעלה צמוד לקו הימני. מתחת לספרה 10, כתם צהוב שנעשה מקווים צמודים זה לזה. הכתם הצהוב צמוד, כאמור, מצד אחד למפרט ומצד שני - לקווי גרפיט כהים ומהירים. קווים שמתחילים בהחלטיות בצד שמאל אך הולכים ונחלשים בצד ימין.

יש שני וקטורים בעבודה. האחד - מלמטה למעלה והשני - משמאל לימין. הראשון נוצר משני קווים (קו דקיק שלישי מרחף לסירוגין בצמוד לקו השמאלי) והשני מריבוי של קווים. 

השם Ta Te מרמז על משקל מוזיקלי. צורת המפרט צמודה למיתרים המסודרים כאגודת שיבולים. 


כתבתי בעבר על תערוכה של גיא. עבודתו מרתקת אותי. אולי זה בשל הסיבה שיש לנו מן המשותף. גיא מוסיקאי, היה בסיסט להקת "נערות ריינס" וממקימיה. עם השנים התפרסם גם בשל היותו אמן חזותי. התהליך אצלי היה הפוך, מאמנות חזותית נשאבתי למוסיקה. כך או כך, שנינו מכירים את שני השדות ופועלים באחד עם המטען שצברנו בקודם, מטען שיכול להתגלות גם כמכשול וגם כיתרון.



יום ראשון, 5 במאי 2019

תמחקי את הכל, תערוכת יחיד של איה ניצן בגלריה אינדי, אוצרת - נוגה דוידסון

נכנסתי לחלל הגלריה בשבת בבוקר, מעט לפני השיח. את פני קיבל צילום צבעוני גדול ממדים. זיהיתי את המקום - הרחבת כביש החוף סמוך לרשפון, המושב בו גרה ניצן. תל אדמת חמרה כהה במרכז הצילום. מסביבו קוליסים של טרקטורים ש"מחקו" את פני השטח. את איה אני מכירה משנת 2013, מאז שהתחלנו תכנית בת שנתיים של לימודי המשך במדרשה לאמנות בבית ברל. נזכרתי בגלוסקמת שעווה שהיה פיסלה במהלך הלימודים. הגלוסקמה הכתה בי מיד כשראיתי את תל החול במרכז הצילום. הנה הגלוסקמה של איה! 

נכנסתי לחדרון פנימי. על הקיר צילום שחור לבן ובמרכזו שק יוטה גדול. בשק אני מדמיינת  שתי גופות. הגלוסקמה עדיין מהדהדת. הנה הגופות. כשיהפכו לעצמות יהיה אפשר לטמון אותן לנצח בגלוסקמה. בשיח היה ספרה שזהו צילום ישן מאוד, פילם שמצאה מלפני 30 שנה.

אני יוצאת מהחדרון ומגלה על הקיר צילום נוסף, הפעם של עגלה. הסיפור שסיפרתי לעצמי מתפתח - זאת העגלה שהביאה את השק. 

מן החדר לימיני בוקע קול גברי. זו עבודת וידאו בת שמונה וחצי דקות שבה איה מראיינת את אבא שלה. על וידאו זה נכתבו שני מאמרים - אחד של האוצרת והשני של האנליטיקאית דפנה עמית סלבסט. דוידסון כותבת במאמרה על היות האב תוצר של תקופה, על הימים בהם גדל, ימי טרום הקמת המדינה בהם היתה אוטופיה - האמינו באופן אבסולוטי שתבנה מדינת לאום לעם היהודי. הריאיון ממשיך לתקופה בה אביה של ניצן היה חייל (צנחן, צלף) ועולות בו שאלות של זכרון ומוסר. בטקסט של דפנה עמית סלבסט יש ניתוח לאקאניאני של הנאמר (והלא נאמר) בוידאו.

חללי התערוכה נדמים לי כמאזניים שבצידן האחד עבודת הוידאו, ובצידן השני שלוש היצירות שתיארתי. המאזניים מאוזנות. 








יום ראשון, 17 במרץ 2019

על שלושה אמנים בתערוכה "בחירה - אוצרות משותפת" גלריה ND, רמת גן, יוזמת התערוכה מיכל אורגיל (בעלת הגלריה - רונית רוט חדד)



נכנסתי לגלריה ND ומולי היה קיר שהוליך אותי משמאל לימין. מציור של מיכל אורגיל, לשתי עבודות של ורד שילוני ולעבודת קיר של עדו בר-אל. 

במרכז הציור של מיכל אני מבחינה ברישום דקיק בעפרון של כד. מן הכד יוצאים פרחים צהובים. יש דגש על שני פרחים בציר אנכי - עליון ותחתון. התחתון הוא מעין השתקפות של העליון. נרקיס שאינו נרקיס. הציור עשוי שכבות עבות, זו שיטת העבודה של מיכל אורגיל, וזה, גם, מה שחיבר בין העבודות של שתינו לפני כעשור, כשמצאנו זו את זו בפייסבוק. את הציורים של מיכל אי אפשר לחוות באופן מלא דרך צילומים. הצילומים, טובים ככל שיהיו, לא יכולים לגלות את מה שהעין המגלה באופן בלתי אמצעי בעמידה מול היצירה. יש פער עצום בין השניים. לעתים קשה להבחין שמדובר באותו ציור. בקומפוזיציה הזו כל כתם עומד במקומו. כתם לבן אחד, בודד, בצד שמאל למטה - בהיר ורוחבי הוא מעין חתימה של הציור. לא זאת בלבד שהוא במקום שמיועד, במסורת, לחתימה, אלא שהוא סוגר את הציור.


מיכל אורגיל



היצירה של ורד שילוני נעשתה על בד כחלחל מחוספס, עם דבק ארנבות שעליו פיזרה פיגמנט צהוב. דבק ארנבות Rabbit Skin Glue, הוא חומר ששימש ציירים מאות שנים. מצעי ציורי השמן שצויירו על בד נעשו עם תערובת ג'סו שהכילה גם דבק ארנבות. ניתן למרוח אותו גם על נייר - הוא אוטם את הבד לספיגה של השמן והפרדות הפיגמנט ממנו. אצל שילוני, שכאמור לא עבדה לפי המסורת רבת השנים, התוצאה היא ציור שנדמה כי עשוי בגיר שמן כלשהו על הבד, יש נזילות של הדבק, פסים דקים ואווריריים לעומת דחוסים. בציור יש פרספקטיבה של כיכר עיר. הכיכר - בשני שליש תחתונים של הבד והעיר - בשליש העליון.


ורד שילוני



בצד ימין תלויה עבודת קיר של האמן עדו בר-אל. גרוטאת עץ שמצא "אובז'ה טרובה" הפכה לארון קולבים עם עניבות התלויות עליהם!








אבידות ומציאות, אלי פטל, תערוכת יחיד מתוך אוסף "הארץ", אוצרות וקטלוג - אפרת לבני, גלריה מינוס 1, שוקן 18 תל אביב

אוספים בגופים ציבוריים קיימים למכביר. בנקים, עיתון גדול - הארץ וגופים רבים מתהדרים באוספים שלהם. בנק לאומי מציג לעתים תערוכות מן האוסף. ציורים רבים מאוספי הפרטי (עשרים ושניים במספר) תלויים במשרדי ההנהלה של הבנק בלוד. אף פעם לא יצא לי לראות אותם תלויים וממוסגרים שם. שניים מהם פורסמו בספר שהוציא הבנק עם אחדות מהיצירות, שנבחרו על ידי ד"ר סמדר שפי. יש לי אמנם צילומים של הציורים, אך ממש מסקרן אותי לראות אותם שוב. להפגש איתם אחרי כל כך הרבה שנים. היה משהו מאוד מפרגן ומחמיא כשנקנו הציורים על ידי הבנק. על דבר אחד לא חשבתי כשמכרתי אותם, וגם הוא לטובה - הציורים האלה שמורים. אם היו נשארים אצלי ודאי כבר היתי מציירת עליהם עוד כמה שכבות. מאבדת את התמימות שלהם. ציירתי לאורך שנים ותמיד בשכבות, אף פעם לא מרוצה. 





ירדתי על שטיח אדום לגלריה מינוס 1 ביום נעים וגשום. את השיח התחיל עמוס שוקן, העומד בראש קבוצת הארץ, משמש כמוציא לאור של עיתון "הארץ", בנו של העורך והמו"ל הקודם של העיתון, גרשום שוקן. אחריו נשאה דברים האוצרת, אפרת לבני, ולבסוף הציג את עצמו ואת היצירות האמן, אלי פטל. פטל דיבר באופן תמציתי ומעניין על היצירות בחלל. לאחר כחצי שעה-ארבעים דקות הוא פנה לקהל לשאלות.


התערוכה כוללת עבודות מראשית דרכו של האמן, תחילת שנות האלפיים שאת חלקן הכרתי. כך, למשל, הוידאו "רוורס" מ 2005, וידאו של שש שבו דקות שמתעד נסיעה מבית הכנסת של נווה אליעזר לגלריה קו 16, שם הוצגה עבודה זו לראשונה. לצורך ביצוע היצירה האמן הציב מצלמת וידאו בתוך המכונית בה נסע, וזו עוקבת אחר השמשה האחורית ומצלמת את התנועה המהופכת של הנסיעה. 

היצירה המאוחרת ביותר בתערוכה היא משנת 2012. זהו מיצב ציורי של הדפסות פיגמנט ארכיוניות בגדלים של כ 110 על 160. ארבע עבודות שמתארות ארבעה כיוונים, מעין שושנת רוחות ונקראות כל אחת מצפן. בסוגריים כתובה שמה של כל יצירה ספציפית - קרחון, קול, מחסן וספונג'ה. העבודות הן צילומים של ציורים שלו. העבודה ספונג'ה, שצייר בשמן ובאקריליק, מתארת כתמי צבע מתגלגלים במדרגות. היצירה, כך אמר האמן, הושפעה מ"עירום יורד במדרגות" של דושאן.

ארבע עבודות תלויות במשרד הגלריה. הדימויים לעבודות אלה, מ 2009-2010, נלקחו ללא רשות ממצלמה דיגיטלית פגומה של בחורה בשם הילה. האוצרת כותבת כי הכותרת, מכולת הילה (Hila Grocery) משלבת בין פירוש השם הילה - שבאמנות קיימת בכל יצירה, והביטוי שנשמע לעתים האומר כי "אמנות לא תקנה לך דברים במכולת".  ניתן לקרוא כאן, באתר של מוזאון הרצליה, על שיטת העבודה בה נעשו העבודות. את העבודות האמן מסגר במסגרות גנובות, פעולה שעולה בקנה אחד עם הנושא שגנוב אף הוא. 


מכולת הילה, מבט מתוך המשרד

מכולת הילה, מבט מן החוץ פנימה


לתערוכה נלווה קטלוג (המחולק בחינם) גדול, עם מאמרים וצילומים איכותיים. בוחרת ממנו את הדברים שכתב עמוס שוקן, המופיעים בתחילת הקטלוג. דבריו מתחילים במילים "יש תערוכות שלא שוכחים. אני זוכר את תערוכת היחיד הראשונה של אלי פטל שהוצגה ב - 2001 בסדנאות האמנים בתל אביב, שנה אחרי שסיים את לימודיו בבצלאל, וקראו לה פשוט "אלי פטל". היא היתה מפתיעה, מצחיקה, מסקרנת, כזו שלא עוזבת אותך [...]"

אני מזדהה עם הדברים של עמוס שוקן. גם אני, כצופה, נתקלת ביצירות ובתערוכות, שהולכות איתי מהרגע הראשון שראיתי אותן. כזו תהיה התערוכה הזו של אלי פטל. 

ובחזרה לשיח. אחת המילים הראשונות שהאמן אמר זה שהוא אמן מזרחי. הוא אמר זאת בהקשר של הצילומים. חייבת להודות. האמירה "אני אמן מזרחי" מקפיצה אותי. במה הוא מזרחי? בגון גופו? בתחושותיו בחברה? כאמנית שחומת עור, שהוריה נולדו בישראל, לא אקרא לעצמי אף פעם "מזרחית". יתכן שאני חיה בתוך בועה. אבל זו תחושתי. אף פעם לא הרגשתי שונה, אף פעם לא התיחסו אלי אחרת בשל היותי כזאת. כשהיתי ציירת נמנעתי מלהגיש מועמדות לקולות קוראים לתערוכות שה"מזרחיות" נחרתה על דגלן. אף פעם לא אכנס לרובריקה הזו, גם לא בשירה, בה אני עוסקת בימים אלה. אלי פטל נולד אף הוא בישראל, אנחנו בני אותו דור. שנינו סיימנו את בצלאל בשנת 2000. מסקרן אותי מאוד מדוע הוא בוחר להדביק לעצמו את הכותרת של "מזרחי". הצגתי את השאלה. קיבלתי תשובה ארוכה ומעניינת, אך בנושא אחר לגמרי.










יום שבת, 16 במרץ 2019

עלמה ליה, מופע חימום בצוזאמן, 15.3.19


עלמה ליה הוא שמה של להקה בת שלושה אמנים-נגנים בני 23-24 שעובדים יחד מגיל 15. ההופעה בצוזאמן היתה הופעת הרכב שנייה, בימים של לפני השקת האלבום עליו הם עובדים כשנתיים באופן עצמאי.

החברים בלהקה
שוגי - יובל שוגי גרינשפן (בס) 
עומרי ליבנה (תופים)
אדיר דניאל (גיטרה, שירה)




אם תחפשו חומרים שלהם ברשת כלהקה, תעלו חרס. הם לא משחררים כלום עד שהאלבום לא יוצא. וזה יקרה ממש בקרוב. 

ישבתי קרוב, צילמתי די הרבה, אבל היתי לגמרי בתוך החוויה. נסחפתי. לחנים ומילים שנכנסו לי היישר לתוך הלב. לחנים מפתיעים! רעננים! כמה כיף לגלות להקות רוק צעירות כאלה בארץ.  הם ביצעו כחמישה שירים. הקהל לא נתן להם לרדת מהבמה עד שיבצעו שוב את השיר הראשון.

פתאום הבנתי שבדומה להתרגשות שלי מציור, כשאני עוברת חוויה שאחריה קשה לי לדבר ולראות עוד ציורים, תופעה כזו יכולה לקרות לי גם במוסיקה. היצירה סוחפת אותי, אני רוצה לא לשמוע שום דבר אחר כך, כדי שלא אשכח. 

הפורקן לחוויה מגיע כאן עם כתיבת שורות אלה.

עלמה ליה. הקישור הזה יוביל אתכם לדף הפייסבוק שלהם, תעקבו!



















יום שישי, 15 במרץ 2019

שלוש ברכייות, על צילום של אסף רהט, מרץ 2019


שלושה אווזים מופיעים בצילום, אותו אני מתחילה לקרוא מלמטה למעלה. אווז אחד עומד למטה בצד שמאל של הקומפוזיציה ומביט לצד שמאל. המבט שמאלה פותח את הצילום לכיוון זה. אלכסון כהה, כמעט שחור, לכלוך שהצטבר בין הרצפה למעקה מושך את העין ימינה. משמאל למטה לימין.  אני עולה עם המבט למעלה, עדיין בצד ימין, ומגלה שם אווז נוסף, שראשו פונה ימינה, פותח את הקומפוזיציה לצד זה. המעקה, עליו הוא עומד, מחלק את הקומפוזיציה לשלושה חלקים, כמקובל בציורי נוף מסורתיים. מישור קדמי, במקרה זה קרקע, מישור ביניים, כאן המעקה בעל הגוון התכלת, ומישור שלישי - בצילום זה אלה המים. מהאווז האמצעי לאווז שזה עתה פרש כנפיו המרחק קטן ביותר. האווז המעופף פונה, בדומה לאווז הראשון, לצד שמאל.

מורגשת כאן מהירות הלחיצה על כפתור הצילום בטלפון. כמה נדיר לתפוס קומפוזיציה כזו, כשאין אפשרות לשלוט על המצולם - עוד רגע קט האווז שעל הקרקע ייעלם, כי ימשיך לצעוד שמאלה. הימני - ייעלם אף הוא. והאווז שעף - מהירות ההעלמות שלו תהיה הגדולה ביותר.

אני מתבוננת בצילום ונזכרת בשיר "אווזים" של אגי משעול.

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
היתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,
קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
זוקפים את ראשם
וגופם נמתח אז
כזוכר אגמים רחוקים.
מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
אני אוהבת כובעים,
ותמיד בערב
כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
אני מחפשת את זו שעפה אחורה.







פוסט חדש

הצצה לקליפ חדש לשיר ללכת