סיבוב גלריות ומוזיאון

בגלריה גורדון חן שיש מציגה ציורים. אקריליק על בד. על הקיר השמאלי בכניסה פנפטיכון. שישה בדים מלבניים אנכיים, צמודים זה לזה. על הבדים הרבה שחור ולבן, עם נגיעות של ירוק, אדום וורוד. נראה שלמעט הורוד, כל הצבעים נלקחו ישירות מהשפופרת. אני מתבוננת בציור ארוכות. לילי קלה גבוה תופס את עיני בצד ימין, פרח אחר עומד מולו - משמאל. מוטיב הקונטור של עין חוזר מספר פעמים בציור.  אחרי ציור כזה אני לא רוצה לראות כלום. משהו מפתה אותי לצאת מהתערוכה אחרי ההתיחדות עם הציור הזה, התלוי בכניסה לגלריה. ידוע לי ששום דבר שאראה בהמשך לא ידמה לחוויה שחוויתי מולו. ובכל זאת המשכתי. בחללים האחרים -  עבודות קטנות יותר, ממוסגרות בזהב. עלי זהב באחדים, צבע זהב באחרים.

אני חוצה את הכביש לראות את התערוכה של שמחה שירמן בגורדון2. אני מתרגשת מהחומריות של צילומי הנוף. ובמיוחד מעורב אחד על עמוד, שמזכיר לי ציור שלי. אני נזכרת בביקורת של עדו בר-אל על הציור - יש בציור שלי צלב. איך זה שלא ראיתי את זה?

אני ממשיכה לרוזנפלד. מריק לכנר. עשרות שכבות של צבע שמן. לעומת היובש של האקריליק, היעדר הריח בחללי גלריה גורדון, התערוכה הזו עובדת חזק גם על חוש הריח.  חברתי מתפתה לשלוח יד לאחד הבדים. האמת שזה בלתי נמנע, אי אפשר להציב ציור כזה ולצפות שלא נמשש אותו. וגם פה, העבודה האהובה עלי ביותר היא דוקא זו שאני מגלה במקרה, הפעם בצאתי מהגלריה. דמות תלויה מעל ראשה של עובדת הגלריה. נדמה לי שבציור ההוא יש איזון מענין בין גודש לקלילות. בין הדמות לרקע. לצערי היה בלתי אפשרי להתקרב לציור. הדימוי המצולם שלו באתר הגלריה רחוק שנות אור ממה שראיתי.

משם אני עולה לפיינברג. תערוכה של שלוש אמניות - חניתה אילן, נעמי מנדל, הילה עמרם. את הציורים של נעמי הכרתי לראשונה באוהבים אמנות לפני שלוש שנים. ביקרתי בסטודיו שלה וראיתי ציורים של סירים עם השתקפויות. בתערוכה מנדל מציגה ציורים של שקיות ניילון - שוב נושא ההשתקפות. באחד הציורים, ליד דלת הכניסה לגלריה הדימוי מתחיל להיות מופשט - כמו אצל מריק לכנר, גם את הציור הזה אני מגלה רק בצאתי מהגלריה. הציורים של אילן מתיחסים להשתקפות אחר - השתקפות הבד בציור. האמנית מציירת בגוונים כהים, וכשהצבע רטוב היא מנגבת אותו ויוצרת מעין ענן במרכז הבד. הענן הזה הוא הבד בעצמו, הבד הלבן המשתקף מחדש לאחר מחיקה.

אני מספיקה להגיע למוזיאון תל אביב. מספיקה, אבל בעצם מפספסת. תכננתי לראות את התערוכה של דגנית ברסט - אבל מגלה שהיא כבר ירדה. אני יורדת לאולמות שמציגים ציורים בסגנון ריאליסטי של סיגל צברי ואלדד פרבר.  פרבר מצייר נופים מקומיים, בעיקר יערות. אני צוללת ליערות, מטיילת בין הגזעים, נפעמת מכתמי האור על הקרקע ועל העצים. כל כך הרבה עומק בציורים כל כך קטנים. ואז מגלה את המסגרות של הציורים - גם הן עשויות עצים, ניתן לזהות וכמעט להריח את המהוגני המקיף אחדים מהציורים, במרווח קל מאוד מהבד.