ג'ף וול סיפר בתחילת הדברים על ילדותו בונקובר. בסביבות גיל 12-13 גילה בספר אמנות את הציור "ציידים בשלג" של ברויגל והתאהב בו, כפי שמתאהבים ביצירת אמנות - נמשכים אליה בשל יופייה. יופי, הוא אמר, הוא אבן היסוד, הפן המשמעותי ביותר של יצירת אמנות. לא צריך לאהוב ציידים, צייד, שלג או כלבים כדי לאהוב את הציור. נושא הציור הוא רק תירוץ לקומפוזיציה ולצבעים. (הרגשתי הזדהות עם האמן בדברים אלה - מעולם לא אהבתי חיות ובכל זאת ברבים מציוריי מופיעים איילים, קופים וציפורים).
היום, המשיך וול, המונח "יופי" הוא מילת גנאי. למעשה מאז שנות השישים, בהיותו נער, האשימו את מי שיצירתו אסתטית שהוא לא עוסק בבעיות האמיתיות בהן צריכה האמנות לעסוק. כשהבין שכדי להיות רלוונטי עליו להיות אנטי-אסתטי הוא הפסיק לצייר וחווה משבר עם האמנות.
מה שחילץ אותו מהמשבר הוא הקולנוע של אותן שנים. במאים כמו ברגמן ופליני, אמר וול, עובדים בקולנוע כמו צייר בסטודיו. (וול סיפר בהתרגשות על הגילוי שהסרטים הישנים היו בעצם תמונות סטילס שרצות במהירות, כך שקולנוע הוא למעשה הרבה תמונות סטילס).
בראשית ימיו, הצילום התעסק בתפיסת הרגע. או כפי שוול אמר - תפיסת המציאות as it appears to appear. בכך הצילום לא היה דומה לשאר האמנויות. אבל בשנות השבעים הצילום כבר לא היה חדש ווול הרגיש שאפשר לצאת מהצילום כפי שהיה מוכר עד אז. הוא הרגיש שיש עוד אפשרויות בצילום כמדיום.
מכאן הגיע וול לצילומים שכונו "מבויימים" ע"י המבקרים, אך הוא מעדיף להשתמש במונח near documentary. לדידו של וול כל צילום, באשר הוא כולל הכנה ושיתוף פעולה, הוא צילום מבויים. ברגע שאנחנו עומדים מול מישהו ואומרים לו לחייך אנחנו מביימים אותו. ברגע שהמצולם יודע שהוא מצולם יש שיתוף פעולה, ולכן יש בימוי.
וול מיצר מחדש רגעים שחמקו - סצינות שראה אך חלף על פניהן מבלי לצלמן והוא בונה אותן מחדש על סמך הזיכרון. (ניתן לקרוא כאן על בחירתו לא לצלם) מקור השראה נוסף לצילומים שלו הוא ספרים שקרא. וול ציין שנקודת המוצא ליצירה אף פעם לא צפויה.
הוא מצלם בפילם, ואמר שאנחנו ממהרים כל הזמן לטכנולוגיות חדשות מבלי שנבדוק את הישנות. לדבריו, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה פילם ויש עוד הרבה מה ללמוד בשיטת הצילום הישנה והטובה.
ביום חמישי, 12.9.13 נפתחה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. את התערוכה מלווה קטלוג. בהקשר זה ציין האמן כי עבודותיו אף פעם לא מצטלמות טוב בספרים. הוא רואה לכך שתי סיבות - הראשונה, העובדה שבספר הצילומים קטנים הרבה יותר, והשנייה - שצילום, בדומה לציור, צריך להיות תלוי על קיר מולנו.
היום, המשיך וול, המונח "יופי" הוא מילת גנאי. למעשה מאז שנות השישים, בהיותו נער, האשימו את מי שיצירתו אסתטית שהוא לא עוסק בבעיות האמיתיות בהן צריכה האמנות לעסוק. כשהבין שכדי להיות רלוונטי עליו להיות אנטי-אסתטי הוא הפסיק לצייר וחווה משבר עם האמנות.
מה שחילץ אותו מהמשבר הוא הקולנוע של אותן שנים. במאים כמו ברגמן ופליני, אמר וול, עובדים בקולנוע כמו צייר בסטודיו. (וול סיפר בהתרגשות על הגילוי שהסרטים הישנים היו בעצם תמונות סטילס שרצות במהירות, כך שקולנוע הוא למעשה הרבה תמונות סטילס).
בראשית ימיו, הצילום התעסק בתפיסת הרגע. או כפי שוול אמר - תפיסת המציאות as it appears to appear. בכך הצילום לא היה דומה לשאר האמנויות. אבל בשנות השבעים הצילום כבר לא היה חדש ווול הרגיש שאפשר לצאת מהצילום כפי שהיה מוכר עד אז. הוא הרגיש שיש עוד אפשרויות בצילום כמדיום.
מכאן הגיע וול לצילומים שכונו "מבויימים" ע"י המבקרים, אך הוא מעדיף להשתמש במונח near documentary. לדידו של וול כל צילום, באשר הוא כולל הכנה ושיתוף פעולה, הוא צילום מבויים. ברגע שאנחנו עומדים מול מישהו ואומרים לו לחייך אנחנו מביימים אותו. ברגע שהמצולם יודע שהוא מצולם יש שיתוף פעולה, ולכן יש בימוי.
וול מיצר מחדש רגעים שחמקו - סצינות שראה אך חלף על פניהן מבלי לצלמן והוא בונה אותן מחדש על סמך הזיכרון. (ניתן לקרוא כאן על בחירתו לא לצלם) מקור השראה נוסף לצילומים שלו הוא ספרים שקרא. וול ציין שנקודת המוצא ליצירה אף פעם לא צפויה.
הוא מצלם בפילם, ואמר שאנחנו ממהרים כל הזמן לטכנולוגיות חדשות מבלי שנבדוק את הישנות. לדבריו, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה פילם ויש עוד הרבה מה ללמוד בשיטת הצילום הישנה והטובה.
ביום חמישי, 12.9.13 נפתחה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. את התערוכה מלווה קטלוג. בהקשר זה ציין האמן כי עבודותיו אף פעם לא מצטלמות טוב בספרים. הוא רואה לכך שתי סיבות - הראשונה, העובדה שבספר הצילומים קטנים הרבה יותר, והשנייה - שצילום, בדומה לציור, צריך להיות תלוי על קיר מולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה