מהתערוכה הזו יצאתי שונה.
לא רציתי לראות שום דבר אחריה.
לא רציתי לשמוע שום דבר.
רציתי להיות לבד ולהפנים.
הרגשתי חלל עצום, ריק נוראי.
תהיתי - מתי לאחרונה תערוכה גרמה לי להרגיש ככה.
זו תערוכה שזורקת אותנו לקרקעית הביצה. אנחנו הולכים בה ומתבוננים למעלה, מחפשים את קו המים. עומדים לעזרתנו כלי מדידה - פסנתר שקלידיו הפכו לשנתות של סרגל האומד את עומק המים, גופים מוארכים שחורים שמבקשים לצאת מתקרת הגלריה, רישומים שמלמדים אותנו איך נראית הביצה מבחוץ. אבל אנחנו עמוק בפנים. הפסנתר הגדול, השוכב על צידו, נטול קלידים שחורים. אלה דילגו לצדו השני של האולם והפכו לצינורות השעונים על הקיר או מונחים על הרצפה כבמשחק דוקים. בכניסה לחלל - חדר קטן שסגור בקיר זכוכית, מעין אקווריום המכיל רמזים לתערוכה. בחלל זה ניתן להבחין בשני מופעים של ירח - פעם בדמות שולחן לבן עגול, ופעם על הקיר, מוקרן מסרט וידאו. עוד בחדר - חבית, ענפים, שרידי עריסת תינוק - כל אלה שחורים. העריסה היא המקום היחיד המרמז לבן אנוש. אני מטיילת בין האוביקטים וככל שאני שוהה שם כך עולה תחושת האובדן, המחנק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה