על התערוכה של ענת בצר, גלריה ג'ולי מ., אפריל 2013

Forget-Me-Not

הציורים בתערוכה הזו לא נתנו לי מנוחה.  עולה מהם קסם, הילה של זוהר עוטפת אותם ומבקשת לפרוץ את גבולות הבד.  הציורים דרשו להתקרב אליהם ולגלות אותם מקרוב. כמו פרחי זכריני קטנים המושכים את תשומת הלב ומבקשים מהחולף על פניהם להתבונן - רק מקרוב נוכל לגלות את מבנה הפרח. רק מקרוב נוכל להתחיל להבין את מהלך הציור. התקרבתי וגיליתי גרגרים קטנים של צבע כסף על הציורים, מנצנצים ומשנים צבעם בכל תזוזה שלי מול הבד.

משיחה עם האמנית, גיליתי שהעבודה בד"כ משלבת שכבות שקופות הנערמות מעל האטומות. השכבה הראשונה, הבונה את הדימוי, נבנית באופן מונוכרומטי, כמעט ללא צבע - השכבות השקופות הן הצבעוניות.  טכניקה זו, הידועה בשם Grisaille (גריזאי) מוכרת בתולדות האמנות מאז ימי ג'וטו ונעשה בה שימוש בציורי מזבח, בפרסקאות, בכתבי יד ובציורי שמן.  לאחר כל שכבה האמנית מחכה לייבושה ורק אז מניחה את השכבה הבאה. שימוש במדיום "ליקויין" מדלל את הצבע ומזרז את ייבוש השכבות.

אופן הטיפול ב"חללים השליליים" (החלל שבין הצורות), ריתק אותי כבר בתערוכה הקודמת של האמנית בגלריה זו לפני כשנתיים. כשמתקרבים לעצים מגלים שאת ענפיהם עוטפות צורות שלמות - זה לא רקע שהונח שם קודם, ועליו צוייר דימוי העץ, אלא השניים כאילו נאבקים על שמירת זהות שלמה כל אחד בפני עצמו.  מברשות דקות "כובשות" את החללים שנוצרו בין הענפים ובונות מהן צורות עצמאיות. באחדים מהציורים צורות אלה אף נבנות בצבע בולט במיוחד, למשל סגול, המעצים עוד יותר את הצורות, ההופכות באחת מנגטיב לפוזיטיב.

התערוכה מציגה מספר ציורי דיוקן עצמי. בשיח גלריה עם האמנית היא העידה שזו הפעם הראשונה שהיא עוסקת בנושא זה, אם כי היא רואה כל אחד מהציורים בתערוכה כדיוקן עצמי. באחד הדיוקנאות העצמיים בתערוכה האמנית מתארת את עצמה כדיאנה, אלת הצייד, הנושאת קשת על כתפה (צ.1). מעבר לקישור הברור לאלה המיתולוגית,  משהו בכפילויות בציור  הזכירו לי את הציור "חדר השינה" של ון גוך (צ.2).



2. ון גוך, חדר שינה, 1888

1. ענת בצר,  71X110, 2012

לכאורה שני ציורים מנוגדים לגמרי-  תפנים נעדר דמויות, מול דיוקן עצמי בנוף.  מנגד, נוכח שני העצים הרחוקים, צמד הכלבים ושני העצים בצד ימין  לא נוכל שלא לחשוב על הציור המפורסם של ון גוך, שמכיל צמדי חפצים.  בולטים בדמיון העצים המרוחקים, המזכירים את כנפי החלון הצהוב בקצה החדר והעץ הימני המתפרץ באלכסון אל הסצינה כפי שעושה המיטה בציורו של ון גוך. בשיח גלריה, האמנית הצהירה שהיא צדה דימויים ושומרת אותם, לעתים שנים מספר, עד הרגע המתאים בו הם עוברים לבד. ניתן לראות בציידת, המופיעה בכניסה לתערוכה, כהצהרת האמנית - אני ציידת דימויים. לצורך זה נחוצה לי קשת בלבד. עם הקשת אני מכוונת אל המטרה. החץ הוא המכחול שבידי.

הנחות הצבע האנכיות ברקע אחדים מהציורים, כמו למשל בציור הידיים (צ.3)  הזכירו לי את הציורים של דגנית ברסט, כגון הציור המובא כאן (צ.4). אך בעוד אצל בצר הנחות אלה שמורות לרקע בלבד, הרי שאצל ברסט הן מכסות את הרקע ואת הדימוי, כשכבת הסוואה כפולה על הדימוי המכוסה ממילא.




3. ענת בצר, ללא כותרת, 2012, 120.5 160X

                  
  

4. דגנית ברסט, ללא כותרת  , 1991

ההקשרים לתולדות האמנות מתרבים ככל שמתעמקים בציור ובכתוב. על הציור "ללא כותרת" המתאר פרחים בכד חתמה האמנית בצד ימין - "דרך אגב, שמי ענת בצר". הסמיכות של השם לכד מזכירה את חתימתם של אמנים יוונים על כדים נוסח "קליטיאס צייר אותי".  באופן דומה, ניתן להמשיל את הכיתוב "Shit happens.Fuck" על ציור טבע דומם אחר, לזבוב או תולעת המופיעים על ציורי הטבע הדומם בסגנון ה vanitas  ומרמזים על כך שדבר אינו מושלם.

לבסוף, מענין השימוש של האמנית בלכה המבריקה (ורניש) שנוהגים למרוח על הציור כשכבה סופית החותמת את פעולת הציור וסוגרת אותו. השימוש של בצר בלכה הוא כצבע - כך בציורו של הטווס הפורס את זנבו ניתן לראות כי העיגולים שעל זנבו נותרו ללא לכה, בעוד את שאר הציור עוטפת גלזורה צהבהבה.

Want to read more about painting?

Read here about my theory of paintings that are "self-contained".
Read here about the painting process.