יום חמישי, 9 באפריל 2015

רותי בן יעקב, Slip of the Hand, תערוכה בירקון 19, 8.4-13.5 אוצר בועז ארד

הציורים של רותי פעלו עלי והפעילו אותי בחלל במשך דקות ארוכות. לאחרונה חזרתי לצייר בצבעי מים לאחר שנים ארוכות של ציור בצבעי שמן בלבד. בכל מעבר שלי לצבעי מים אני מופתעת מהקושי הרב שלי עם המדיום. הציור בצבעי מים מנוגד, בהרבה מאוד פרמטרים, לציור בצבעי שמן. בצבעי שמן אני עובדת בשכבות רבות, יש בדים עליהם אני עובדת מספר שנים. בצבעי מים, לעומת זאת, יש לקבל החלטות מהירות - כתם שהונח על הנייר הלבן יסתום אותו או יכסה אותו בעדינות - בשני המקרים זה "כרטיס בכיוון אחד" - אין אפשרות לחזור אחורה. אין יכולת לתקן, אלא אם עובדים על נייר משובח ועבה שמאפשר לקרוע ממנו שכבות צבע. מהתערוכה של רותי למדתי על אפשרויות רבות של צבעי מים - הצבע יכול להיות אטום לגמרי, אך בשילוב עם איזורים בהירים יותר עדיין מקבלים את תחושת האווריריות המאפיינת את הטכניקה.


בציור הברווזים שמופיע למעלה, שהוא חלק מסדרה המוצגת בתערוכה, ניתן לראות בקדמת הציור את שני הברווזים. השמאלי מופיע בצבעוניות מלאה, הימני - אפרורי. בין אם הבחירה הצבעונית היא ריאליסטית (ברווז וברווזה) ובין אם היא בחירה חופשית של האמנית, השילוב יוצר מתח בין שני נושאי הציור. הברווז, זה השט קדימה במלוא תפארתו, משאיר את הברווזה מאחור, כשהיא מסיטה את ראשה שמאלה - כמעט מיישירה את ראשה אל הצופה. גופה הפך לצללית אפורה של ברווז. אני נזכרת במשפט של ארונדהטי רוי בספר The God of Small Things ובעיקר במשפט - אין חתול שחור, יש חור שחור שזז בעולם ואנחנו קוראים לו חתול.


על קיר אחר בגלריה יש סדרה נוספת, שונה מסדרת הברווזים והנופים הירוקים. בסדרה זו מתוארות סצינות עם דמויות בנופים אורבניים. איש שלג מופיע במישור האמצעי של הציור. במישור הקדמי, הר בגוונים סגולים על משטח מוגבה, אולי אדן חלון, ומאחור - תחנת רכבת, bahnhof - האות N מוסתרת על ידי פסגת ההר. אני אוהבת בציור זה את הצבעים האטומים - שחורים - כחולים ואת הניגוד שלהם עם איש השלג הלבן, שראשו רכון מעט וידיו, העטויות כפפות אדומות, מרמזות על ריקוד או רצון לקרב את הידיים לפנים כדי להסתיר אותן מהמתבונן.



ציור זה, המופיע בקרבת הציור של איש השלג, מתאר זוג שמזכיר ביחסים בינהם  את ציור צמד הברווזים. האישה בוחשת באדישות מה שנראה כצלחת מרק, בעוד הגבר יושב אמנם בקרבתה, רגליהם אף הופכים לגוש אחד, אך הטלפון שבידו, המופנה לצד שמאל יוצר תנועה חזקה בציור מהמרכז החוצה.  המכשיר טורף את הקלפים - מה שנראה בהתחלה כקומפוזיצה סגורה - שתי דמויות מכונסות שראשיהן נסגרים במשולש דמיוני שבסיסו ברגליהן - הופך לקומפוזיציה פתוחה, הטלפון הנייד הוא דמות שלישית שראשה מפנה אותנו אל מחוץ לפורמט.



אסיים בציור הזה, שנמצא על קיר בודד. בניגוד לציורים האחרים, זהו ציור בצבעי שמן. אך גם צבעי השמן נראים בהנחות המכחול כזכרון של צבעי מים. הנחות המכחול, בעיקר על כף היד, מהירות. הן בונות כף יד מוארכת, מנריסטית. אני נזכרת במונח "מנירה"  שמגיע מהמילה אצבע. ובעיקר בספר Mannerism של John Shearman. שירמן כותב על מקורות הסגנון וגם על התגלגלות המונח. manus ביוונית היא אצבע. מנריזם הוא סגנון שהתפתח באיטליה במאה ה 16 ובין מאפייניו הארכת הגוף - בעיקר, הצוואר והגפיים. היד המוארכת אצל רותי סוגרת  את פני הדמות הצפה במים, עוצמת את עיני המתה. נושא הציור - הראש והיד - מוקפים במסגרת דמויית ביצה. מעבר למסגרת - המים עמוקים יותר, הכחול חזק ואוטם את הנייר.




עד אתמול הכרתי את הציורים של רותי ממסך המחשב בלבד, חוויה שעובר עכשיו כל קורא שורות אלה. הצבעים, שולי הניירות הקרועים, החומריות - כל אלה, כמו בכל רשימה שלי,  לא עוברים את המסך. התערוכה נסגרת ב 13.5.15.

יום רביעי, 1 באפריל 2015

עמיר בלבן, ציור בעפרון ובצבעי מים, 13X20 סמ', 24.5.1998


עמיר קיבל את פני בתחנה לחקר ציפורי ירושלים.

מיד התאהבתי בעבודה הזו. עמיר למד צילום בבצלאל ולאחר הלימודים למד לצייר בצבעי מים אצל מארק ינאי. הוא סיפר לי על טכניקת הציור שלו בצבעי מים: רישום זה לקוח מבלוק סקיצות שליווה אותו באחת התצפיות שלו במסע שערך מהחרמון עד ים המלח, לאורך יובלי נהר הירדן. הרישום נעשה מהתבוננות בציפור בזמן אמת, דרך משקפת. ראשית עמיר בונה את הקווים הכלליים של הרישום, כך הוא ממלא דפי רישום מתוך בלוק של צבעי מים. את הצבעים הוא מוסיף במקום עצמו, או בסטודיו. העבודה בעפרון היא שלד שעליו נארגים כתמי הצבע. הצבעים בהם הוא משתמש הם צבעי Schminke. אני אוהבת את החלוקה של כתמי הצבע על הדף - למטה הנייר מכיל כתמים הנראים כנסיונות להגיע לצבע נכון, מעין בדיקות חופשיות של המכחול על הנייר, ובחלקו העליו של הפורמט מצטברים כתמים דחוסים יותר, השומרים על גבולותיהם, או פולשים בעדינות אחד אל השני ליצירת גוון חדש.

העין של הציפור והמקור הם פס שחור אחד שהוא האזור הכהה ביותר בציור. מעין מקל כהה שמחזיק את כל הקומפוזיציה. גופה של הציפור, לעומת זאת, מתגבש מגוונים בהירים יותר, בגווני כחול-אפור וחום. בטן הציפור חושפת את הלובן של הנייר, מה שקיים גם, כאמור, בחלקה התחתון של הקומפוזיציה.


עמיר בלבן, סיטת צוקים בנחל ערער, מאי 1998

אני ממשיכה לחקור את הציור היפהפה הזה ומגלה שאותו קו שחור, המקור-עין, מקביל כמעט לשיפוע של פיסת הקרקע עליו הציפור עומדת. אני לומדת מהשם של העבודה שזו סיטת צוקים, Sitta neumayer.  הסלע עליו הציפור הזו יושבת בויקיפדיה דומה להפליא לציור האקוורלי היפהפה מולו עמדתי אתמול. הלובן של הנייר הוא למעשה צוק. אני לומדת שזהו המין היחיד בארץ ממשפחת הסיטיים, השייכת למשפחת ציפורי השיר. אני קוראת שמצב השימור שלה - "ללא חשש". סיטות הצוקים אינן נודדות, תחומי המחיה שלהן מהחרמון בארץ וצפונה - עד הבלקן.

עמיר הזמין אותי למקום הנפלא הזה, התחנה לחקר הציפורים בירושלים, שפתוח גם בשבתות. הוא הבטיח לי שאם נשכים קום ונגיע עד 10-11 בשבת, נראה דברים נפלאים! אך המקום פתוח מידי יום, כך שכדאי לברר מתי כדאי להגיע ואיזה ציפורים ניתן לראות בכל עונה.

ולא לפספס את העבודות של עמיר - חלקן תלויות מאוד גבוה, אחרות - מאחורי דלפק/ שולחן הקבלה של החנות במקום.


עמיר ואני מתבוננים בציור