יום שני, 25 במאי 2020

על "נשיקה" עבודת דיו של מאיה אטון, 20X30 סמ', 2020



מזה זמן אני עוקבת אחר העבודות של האמנית מאיה אטון. כתבתי על עבודה שלה לפני  7 שנים - כאן. הבוקר תפס את עיני עורב מאכיל גוזל.

זוהי עבודת דיו ובו יחסים מרתקים בין ה"יש" ל"אין". בין השחורים אפורים ללבן של הנייר.
עורב גדול מימין מאכיל עורב קטן בצד שמאל. בינהם חלל לבן, מעין דמות שרועה שראשה נמצא בין שני ראשי העורבים. כתמי דיו זעירים, כמו פרורי מזון  - פזורים על גבי הנייר הלבן באיזור שבין שני העורבים וסמוך לשמאלי, זה שמתפרק בחלקו האחורי. בולט במיוחד ראשו של העורב הגדול - כתמי הדיו זולגים ונהיים שקופים ככל שהם מתמזגים עם צווארו הלבן. גם הטפרים מתוארים בגווני שחור - אפור ומרגישים את נעיצתם בקרקע.


שני העורבים עומדים באלכסון על קרקע שקופה כמעט, עם כתם צל שחור של היונק הזעיר במרכזו. אלכסון מקביל נוצר מגופו של העורב הגדול. בעוד הגוזל מתואר בשלמותו, הרי שהעורב הימני גולש בזנבו אל מחוץ לפורמט.

שם היצירה "נשיקה" שולח אותי ישר לנשיקה אחרת. הפסל "נשיקה" של ברנקוזי מ 1907.



אמנם היצירה של ברנקוזי היא פסל אבן, ובכלל איך ניתן להשוות פסל לציור? אבל עדיין מעניין להשוות.  בעוד אצל ברנקוזי נוצר גוש אחד משתי הדמויות ואין כל חלל בינהן, הרי שאצל אטון נוצר מתח בין ה"יש" ל"אין" בזכות אותו חלל. 



יום חמישי, 7 במאי 2020

על ציור של מיכל גבע - Homeward bound (הביתה), mixed media, acrylic,ink and markers on print, 20x30cm, 2020

Add caption


מבנה נטוש במרכז הקומפוזיציה המצויירת על פורמט אנכי. גג המבנה ורדרד, כך גם איזור שמתחת לחלון השחור שבצידו הימני. בצד ימין - עץ בגווני שחור-ורוד. בתחתית הקומפוזיציה - שני ענפי דקל. הימני צהבהב-ירקרק, והמרכזי - ירוק כהה. במרכז - ריבוע ירקרק בו משתקפים ענפי עץ חום ערום כמעט לחלוטין מעלים. האם זו מראה? הריבוע הזה הוא מעין ציור בתוך ציור. צבעו הירקרק לא חוזר בשום מקום, ולכן הוא ייחודי ושונה. הצבעים הדהויים בציור מתאימים לאופי המבנה - נטוש, ישן ומיסתורי.

יש בציור שני מישורים עיקריים - בראשון  ענפי הדקל ובשני - המבנה והעץ שמימינו. המישור השלישי - שמיים - נותר לבן ומצומצם, למעט כתמי צבע שזולגים מגג המבנה. איזור בהיר דומה לשמיים נראה בקדמת הציור בצד ימין, על הקרקע, בין שני ענפי הדקל. שם הוא מרמז למעין שביל שמוביל אל המבנה. 

האווירה הדחוסה - היעדר הנוף הפתוח או אלכסונים שלוקחים את העין פנימה והדגשת קווי המתאר של המבנה, אנכיים ואופקיים, יוצרים תחושת מחנק. מנגד - אופי הנחת כתמי הצבע מאווררת, הצבע לא דחוס אלא אקוורלי ברוב הציור. אני חושבת שזה סוד הציור - הניגוד בין הדחיסות של הנושא המצוייר לבין הכתמים הדלילים. משהו יוצר תחושה חזקה של אי נוחות. כזו הקוראת לנו להתבונן בו שוב ושוב.


כתבתי לפני שנתיים על ציור אחר של מיכל גבע, גם הוא מסתורי. גם בו הצבע שקוף. מעניין לעקוב אחר האמנית ולראות את ההתפתחות שלה כציירת. שומרת על סגנון וקו ייחודיים שלא מונעים ממנה להתפתח.