זו הפעם השנייה שאני נתקלת בציורים של עידו מרקוס ביריד צבע טרי. הפעם הראשונה היתה כשהציג מטעם גלריה Raw Art. הברבור שלו, ציור שמשלב צבעי שמן וספריי, הלך איתי זמן רב אחרי התערוכה, הגלויה של הברבור היתה תלויה אצלי בסטודיו שנים מספר.
גם השנה עבודותיו של מרקוס, המציג הפעם כאמן עצמאי, אהובות עלי במיוחד. אלה ציורים קטני מימדים על פיסות עץ. נופים קסומים ועדינים על מצע גס, לא מעובד. העבודה לא נעשתה במכחולים דקים במיוחד, ולעתים נראה שהצבע אף הונח בשפכטל ציירים. כל ציור הוא עולם בפני עצמו, כל ציור הוא חפץ, פנינה יקרה. כל עבודה היא תמצית של ציור. הריבוי על המדפים השקופים, הסמיכות של הציורים אחד לשני יאבדו עם סיום התערוכה. העבודה לא נמכרה כיחידה אחת, אלא כל ציור בפני עצמו. יש מי שרכשו מס' עבודות ויוכלו ליצור הצבה דומה, אבל ההצבה הנוכחית שמורה ליריד בלבד. הציורים הם כמו תווים על סולם מוסיקלי, נבדלים זה מזה בגובה, ולעתים גם ברוחב. כל שורה יוצרת משפט. אי אפשר לעמוד בפיתוי של החזקת ציור כזה, כמה הוא קל, כמו חייל במשחק קופסא. (בהקשר זה זכור לי משפט של אחד ממוריי בבצלאל - "אסור לגעת בציורים במוזיאון, אבל אם השומר לא בסביבה לפעמים אני לא מתאפק").
נושא הציור - נופים, הולם את הקוביות, נדמה שאם היו שם דמויות הציורים היו הופכים לקלילים ומשעשעים, למיניאטורות. אלה לא מיניאטורות. היצירות אינן חביבות או נחמדות, כפי שמונח זה עשוי לרמוז.
נדמה שאנו נוטים להעריך ציורים גדולים יותר מציורים קטנים. אספנים רוכשים ציורים ומתגאים לא אחת בגודל הציור שרכשו. יתרה מזאת, יש בגודל כדי להשפיע על מחירי יצירות אמנות. נדמה שכאן האמן מוכיח לנו בדיוק את ההפך. לדעתי קשה הרבה יותר ליצור ציורים כל כך קטנים וחזקים מאשר ציורים גדולים. לא אחת אני נתקלת בציור גדול טוב ושואלת את עצמי האם באמת הציור טוב או שהגודל שלו משפיע עלי.
לפני זמן לא רב הזדמנתי לשיח גלריה עם האמן בגלריה פיינברג פרוג'קטס. האמן נשאל על גודל הציורים - מדוע לא מצייר ציורים גדולים. הוא אמר שניסה, אבל לא הצליח ושהרבה יותר נוח לו לעבוד בקטן. כמו כן הזכיר את גודלו המצומצם של חלל העבודה שלו. נראה לי שהאופן שבו הוא מותח את גבולות הציור, בחינת הסוגיה "כמה קטן יכול הציור להיות?" תוביל אותו למקומות מרתקים נוספים בציור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה