על פסל של תכלת רם ב CCA, תל אביב, במסגרת התערוכה "גלגל שלישי", אוצרת - הילה כהן שניידרמן

תכלת רם

"גלגל שלישי"

אוצרת הילה כהן שניידרמן

את תכלת אני מכירה מספר שנים, מאז שלמדנו יחד בתוכנית ללימודי ההמשך של המדרשה. כתבתי על פרויקט הגמר שלה במסגרת תוכנית זו כאן.

בתערוכת במרכז לאמנות עכשווית היא יצרה מיצב מרובה פסלים - חלקם מתערבים בחלל (site specific) אחרים עומדים בו עצמאית. בחרתי לכתוב על פסל מהקבוצה השניה, פסל עצמאי.

קרטון חום ניצב אנכי בחלל. בצידו האחד סולם שמתחיל מעל גובה הרצפה. סולם שמזכיר באופיו סולמות שיורדים לבריכת שחיה. בצד אחר של הקרטון, עדיין מצידו החיצוני בול עץ שרוף בחלקו ממנו מתוח חוט לבן.

בתוך החלל נורה דולקת, מאירה ספר אמנות ישן המונח על לוח עץ, מעין פודיום. ספר האמנות פתוח ונראות בו שתי יצירות: מימין 'קומפוזיציה' של מונדריאן (מחצית ראשונה של המאה ה 20), משמאל 'דיוקן אם האמן' של וויסלר (Whistler) מ 1871. שתי היצירות הן איקונות חשובות בתולדות האמנות. על היצירה של וויסלר אפשר לראות ולשמוע כאן. בעוד הציור של וויסלר נראה ללא שיבוש, בציורו של מונדריאן השתילה האמנית חישוק זהוב שרוף. המלבנים הנקיים של מונדריאן, מנוגדים באופיים להתערבות האמנית, שיצרה מעין "שריפה עגולה" על הדף, בתוך חלל של אחד המלבנים. אם האמן וויסלר מביטה לצד שמאל ונדמה שהיא יושבת בחלל שיצרה תכלת. 

שרידי השריפה,  בבול העץ מחוץ לתא ועל הספר הם זכרון משריפת יער, אירוע שכיח בימים אלה מחד, ושריפת ספרים בהיסטוריה מאידך. המושג 'מדורת השבט' עולה בהקשר של חישוק הזהב השרוף. אם האמן מקבלת משמעות חדשה אף היא - מדמות שמחכה בחלל ריק היא הופכת לשומרת התא. מעין שומרת שיושבת במוזאון. הנורה שופכת אור צהוב על הספר שצילומיו הם בשחור לבן. מבנה התא הוא מזכיר במידותיו מקרר. תולדות האמנות קופאים מצד אחד, אך כאמור - נשרפים, עולים באש מצד שני.

העבודה מתכתבת באופן מענין עם רכב הסובארו של האמנית - פסל שנמצא מחוץ לחלל. בתא המטען של הסובארו יצרה האמנית חלל ביתי - היא ריצפה אותו במרצפות סומסום. על הרצפה היא הניחה בול עץ נוסף, גדול ממדים ביחס לזה שמוצב ליד הפסל שתיארתי למעלה. בשולי בול העץ, בגזע ובענף הכרות ניתן להבחין בפורמייקה ירוקה, הדומה לפסל אחר בתוך החלל - שולחן ירוק. השילוב בין הביתי (ריצוף) לנוף החיצוני (גזע עץ) מחד, והשילוב בין שניהם למכונית מאידך, יוצרים מתח. כך גם בפסל שתיארתי בראשית הדברים. 

החלל שופע אוביקטים המבקשים, כל אחד בתורו, את מלוא תשומת הלב של המתבונן. חקירה יסודית של מרכיבי הפסל. העבודות פורטות על נימי נפשו של הצופה. הוא נדרש לדריכות. אלה עבודות מסקרנות, מורכבות, לא נופלות לקלישאות. 

חנה יגר, "תקנות לשעת חירום", 2-29.3.18, גלריה מנשר, אוצר: עודד ידעיה

ללא כותרת, אקריליק על קרטון, 23X23 סמ', 2017

סדרת ציורים על קופסאות קרטון משכה את תשומת לבי בתערוכה של יגר. בעבודה למעלה שתי דמויות בפעילות רפואית נמצאות בצידו המרכזי-תחתון של הפורמט. האיזורים שבין הדמויות - החללים הנגטיביים - נצבעו באפור. הרשימה אותי ההקשבה של האמנית לפורמט הציור, או במקרה זה - למצע. חצאי מילים וצורות נמחקות בצבע, בציור. הנה האמנית בחרה להשאיר את ארבע האותיות  ELLE - "היא" בצרפתית. בצווארה של הדמות השמאלית פסי ברקוד שחורים אנכיים מתמזגים היטב עם הגוף.

ללא כותרת, מרקרים על קרטון, 27X24 סמ', 2017

בעבודה השניה שבחרתי לרשומה זו, הנראית למעלה, בחרה יגר לצייר במרקרים. בניגוד לעבודה הראשונה, כאן אין התיחסות לחלל הנגטיבי - זה שנוצר בין הדמויות. החלל הוא למעשה כל קופסת הקרטון הלבנה. לדמות בצד ימין, הפותחת את הקומפוזיציה,  יש מטריה שמגינה עליה מהריק. שאר הדמויות מתקבצות יחד, חשופות לגשם של אותיות, מספרים וסימנים הפוכים. 

על אפליה מתקנת של שי אזולאי, ציור שמוצג במוזאון הרצליה במסגרת תערוכת היחיד דירה בתחתונים, עד יוני 2018, אוצרת טלי בן-נון

אפליה מתקנת, שמן על בד, 182X187 סמ'

ציור זה נקרא מימין לשמאל, וזאת בניגוד לאופן קריאת ציור המקובל מאז המאות ה 15-16 בציור המערבי. הקומפוזיציה היא קומפוזיציה פתוחה. אמנם היא סגורה בצידה הימני אך בסוף הסקירה נשים לב שהיא פתוחה בצד שמאל, ומספיק שתהיה פתוחה בצד אחד כדי שתשתייך לקטגוריה של ציור בקומפוזיציה פתוחה. מהדמות שמשקה את הקקטוס כל מה שרואים זה את היד. הצינור, שמתפתל על הרצפה כמו ציור מופשט, מחלק את הרצפה לצורות נגטיביות סגורות ולבנות, שגבולותיהן ירוקים. המים הניתזים מהצינור יוצרים צורה של משולש שבסיסו באיזור הקקטוס, העציץ היחיד בציור שמקבל מים. משולש זה חוזר כהד במשולש שנוצר מהסולם. קודקודי שני המשולשים נמצאים קרוב זה לזה באיזור היד האוחזת בצינור. אני ממשיכה לצד השמאלי של הציור. שם אנחנו מוצאים צמח שנשפך, יתכן שרך, עליו יושבת ציפור. הציפור היא זו שפותחת את הקומפוזיציה לצד שמאל, שכן מבטה יוצא אל מעבר לגבולות הבד. לאחר סקירת חלקו התחתון של הציור, זה שבו מונחים אוביקטים על הרצפה הלבנה, נעבור לחלקו העליון. קודם יש לציין כי שני החלקים הם בשפת הציור שני מישורים. בציור הקלאסי מתקיימים שלושה מישורים - קדמי, אמצעי ואחורי. בציורי נוף מהרנסנס למשל, נראה מישור קדמי - רצפת הציור שמכילה למשל את מריה הקדושה, מישור ביניים שמכיל מבנה או נוף ומישור אחורי שבו הנוף ובו עצים, מבנים רחוקים וכד'. הרקע הכללי של החלק העליון, שגודלו חצי מהחלק התחתון, ורוד. זהו קיר עם מדף ועליו עציצים רבים ושונים המכילים צמחיה מגוונת. שם על חלק מהצמחים, אני מגלה ציפורים נוספות. מבין קבוצה זו, מושכת את עיני הציפור המתוארת ברישום לבן (ינשוף?). אופי תיאור הציור מזכיר את אופן ציור המים, אליהם היא מפנה מבט. שניהם מתוארים בקווים לבנים כדי לתאר שקיפות בציור. מאחורי רוב הצמחים, ובמרכז הקיר הוורוד פסים צבעוניים אנכיים - יתכן וילון שאוטם את החלל.

אזולאי משחק יפה בציור בין כתמים שקופים - מים, ציפור שקופה, לכתמים אטומים - שאר הציור; בין מישור קדמי לאחורי; בין קויו המתפתלים של הצינור לקווים האנכיים במישור האחורי; בין הרמז לדמות המשקה לציפורים שנמצאות בשלמותן ובין הצמחים השמחים בחלקם ומקבלים מים כל הזמן לזה שבדרך כלל עצוב כי אנחנו משקים אותו הרבה פחות. הקקטוס, כסוקולנט, אוגר את המים בעליו הבשרניים!

סמטה לילית, ציור של בעז נוי, 2018

סמטה לילית, עיר תחתית, שמן על פשתן, 130X75 סמ', 2018




יש לי חולשה לפורמט אנכי בציור. כנראה שזו האהבה לציור היפני. או לנושא שהתחלתי לפתח בלימודי ההמשך במדרשה - צר-ארט. כל מה שצר באמנות. זה בניגוד לחברה הרחבה - זו שמתענינת מאז הפס הרחב, מושג ישן אמנם,  בטלויזיות רחבות, וכדומה.

הסמטה של נוי קיבלה את מלא הגודל הראוי לה - בד מוארך - 130 על 75 סמ'. הקומפוזיציה היא קומפוזיציה סגורה - שני המבנים הכחלחלים סוגרים אותה משני צידיה. אני קוראת את הציור מלמטה למעלה. יתכן שאם היתי עומדת מול הציור היתי קוראת אותו אחרת. כתם כתום - כנראה ששיך לחוט החום-שחור המקשר בין שני צידי הסמטה תופס את עיני. כחול וכתום. אני ממשיכה לסרוק את הציור לגובה. הכתמים הבהירים של הקרקע הופכים לאט לכתמים כהים. עד שהופכים לשחור הגדול. ואז, בשיא הבד - בסופו, סמוך לקצהו מתחילה דרמה נוספת. כתם אפור פורץ לתוך הכתם השחור. מפנה את המבט ימינה. שם נפתרת הקומפוזיציה. שם מחכה לעין הבוחנת כתם אדום גדול. האדום בנוי משני צבעים - אדום טהור בחלקו התחתון ואדום שאני מכנה שבור בחלק העליון. ניתן להשיג צבעים שבורים בציור על ידי הוספה של מעט מהצבע המשלים. הכתם האדום הוא הוו של הציור, עליו הוא תלוי.

מיכל גבע, ללא כותרת, 2008, אקריליק על בד, 130X180 סמ'

נאחז בסבך
שלג? כותנה?

אני משליכה על הדימוי הזה את ציורי הנוף שלי.  ציורי הנוף הדמיוניים, אלה שציירתי מזכרונות של בוסטון הקרה. והיתה לי גם סדרה של ציורי כותנה. בשני המקרים - הלבן העסיק אותי. הדימוי הלבן על הבד הלבן.

הענפים הערומים כולאים בתוכם את הגוש הלבן. הכפור. מרחוק כתמי תכלת לבנים ואפורים - ספק שמים ספק מים.

זהו ציור מימי, אקוורלי שנעשה בצבעי אקריליק.

אני קוראת את הציור, כפי שנהוג לקרוא ציור, משמאל לימין. בצד שמאל הנושא, הדימוי הראשי. בצד ימין - השקט שלו. אני קוראת את הציור הזה כמו שיר. אנך של אנחה (אפרת מישורי).

לא ראיתי אותו במציאות, אני סקרנית.

כמה דק הצבע?
כמה זורמות משיכות המכחול?

מיכל גבע סיימה תואר שני בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, שם היא מתגוררת ועובדת בימים אלה.

גיא גולדשטיין: פעם אחת, פעמה שנייה, מווזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת: דרורית גור אריה

שיח גלריה עם האוצרת ועם פרופ' שמעון לוי.

מזמן לא ראיתי קהל מרותק כך לעבודת אמנות כלשהי. שלושת הספסלים היו גדושים, הקהל הצטופף בפינות החדר.

יושבים ומאזינים לתסכית.  תסכית שהוא עבודת קיר.

את עלייתן של עבודות הסאונד במוזאונים אני קושרת לשובע מהדימוי החזותי תואם הסאונד: עבודות וידאו.

את אמנות הסאונד אני כוללת במה שאני קוראת צר-ארט Tzar-art ועל כך ארחיב בהמשך.

כמו גם את הכתיבה על העבודה של גיא, שפה אני מתיחסת רק לשליש ממנה - הוא התסכית של בקט.

מאזינה לתסכית

הקיר הזה הוא כמו כותל. שניהם מכילים סודות גדולים. סודות כמוסים. אך בעוד הכותל אוגר את המילים, הרי שהקיר הזה פולט אותן.

העבודה הזו הפעילה אותי למן הרגע הראשון שנכנסתי אליה.
זה היה בשבת בבוקר. הגעתי למוזאון ראשונה ונכנסתי מיד לעבודה זו.
נשארתי שם כמעט שעתיים. שיחקתי במחזה. היתי רקדנית, היתי סדרנית (היו שנכנסו ושאלו אותי אם אני שייכת לעבודה).

זו עבודה שלא מותירה את הצופה אדיש, הוא חייב לפעול. המונח Relational Aesthetics קופץ מיד. אין כאן אסתטיקה אבסולוטית, אלא אסתטיקה ביחס לצופה. הצופה מונע על ידי העבודה. הוא לא סביל. הוא חלק ממנה.

רישומי גרפיט צמודים ללוחות שמדמים קיר אקוסטי באולפן. החדר חשוך. מראה מפרידה בין מייבש שיער למכונת גילוח - בין גבר לאישה.

זהו מקום להשכח בו, להצמד לבקט. בניגוד לתיאטרון - שבו אנו יושבים ונדרשים לכללי התנהגות נוקשים (ישיבה ממושכת, צפיה לינארית) הרי שכאן אנחנו יכולים "לזפזפ" במחזה - להכנס אליו בזמנים שונים, לזוז בזמן ההאזנה או אפילו לרקוד.

גיא גולדשטיין, פרופ' שמעון לוי והאוצרת דרורית גור אריה

דן אלון - חיים של אחרים

דן אלון, אמן ישראלי שהתגורר בנעוריו בנתניה, עושה היום את זמנו בין ברלין לישראל ומקבל מלגות שהות (רזידנסיס) ברחבי אירופה. את דן  הכרתי  בלימודי ההמשך במדרשה.

אחת העבודות הראשונות שלו שראיתי, היתה דווקא כזו שלא נכחתי בה, אבל ראיתי תיעוד ושמעתי אודותיה. דן הסתובב עם מדי גנרל בג'יסר א-זרקא, מוקף בתלמידים מהתוכנית ללימודי המשך. מדים כתומים, מחוייטים ומקושטים בכל סמל אפשרי. הוא בא לעשן נרגילה בבית קפה.

בפרויקט הגמר שלו במדרשה, אותו הציג בירקון 19 בשנת 2014, דן הפך שוב לגנרל, תחפושת שהפכה לאלטר אגו שלו, בפתיחת התערוכה ליווה אותו קול תרועה - המתופף עוצי צימרינג הלך אחריו עם סנר ותופף.

פרויקטים נוספים של גנרל, אותו הוא עושה באופן תדיר, הציג דן בונציה, כפי שניתן לראות בצילום, דן שוכב בחלל צפוף וצופה בגנרלים בטלויזיה. גם כשהוא לא גנרל הוא מזדהה עם אחד כזה. דן דואג לעצמו לאוכל ושתיה ומחליט מהו פרק הזמן שיבלה בחלל שבנה לעצמו.

CAOS GALLERY, Venice
צילום: יח"צ

בתערוכה בלונדון דן הפך לדמות אחרת היושבת בגלריה עם לפטופ, משוחח וצופה בסרט.

תערוכה בלונדון, במסגרת NAHMAD PROJECTS
צילום: Benedict Johnson

פרט מתוך Thomas Sankara

שי-לי עוזיאל, רכבת תחתית, זוכה פרס רוזנבלט לאמנות חזותית, אוצרת: אורלי הופמן

הגעתי לתערוכה בשבת האחרונה, ביומה האחרון. כמה שעות לפני הפירוק. אחרי שכולם כבר היו והלכו.

הקלקר שעל הרצפה כבר היה אמנות שמשתנה עם הזמן. מסוג העבודות שדורשות מהאמן להתיחס לצופה - relational aesthetics. את המושג טבע האוצר הצרפתי ניקולא בוריו בשנות התשעים.  המושג מתאר את הנטייה ליצור אמנות המבוססת או מושפעת מיחסים בין בני אדם והנסיבות החברתיות שלהם.

הקלקר שעל הרצפה כבר ספג את עקבות המבקרים בתערוכה, ומהם היו רבים. יש שבאו בנעלי עקב והשאירו חורים בקלקר, יש שבאו בנעליים שטוחות אך כבדות. כך הלכתי כמו בלשית, אחרי הצעדים. כמו ילד שרודף אחרי עקבות בחול. בעצם, חשבתי לעצמי, כבר כשרצתי במדרגות למעלה מתוך סקרנות, כבר בפעולה זו היתה חוויה המתיחסת לצופה. היה ניגוד בין הריצה למעלה לרכבת התחתית.

התעכבתי בתערוכה כשעה. הלכתי לאורך הקרונות החשופים, הבנויים מעצי אורן המחוברים זה לזה. כל קרון זימן לי הפתעה אחרת, פסל אחר שעבר שינויים בידי האמן. יש והחפץ עבר שינוי בפני עצמו ויש שהחפץ חובר לחפץ אחר. החיבור, יוצר הקשר חדש. אופן החיבור עצמו (דבק חם, בורג או נייר דבק) הוא חלק מהאמירה של האמן.

מראה הצבה

לצידי הקירות התעכבתי ליד פסל השווארמה, עבודה משנת 2011.

שווארמה 3 (2012), עץ דבק חם ופוליאסטר

היתי בתערוכה לפני כחודש. היא עדיין פועמת בי. אני עדיין מגלה אותה מחדש בכל מבט, בכל זוית. זו תערוכה שונה מתערוכות ציור או פיסול שהכרתי עד היום, כאלה "פוטוגניות", נעימות למבט וקלות להעברה דרך המחשב.


מקצה הקרון האחרון, אליו כאמור הגעתי לאחר זמן מה, בקעה עבודת סאונד של האמן. בעבודת הסאונד, העשויה בשכבות רבות, אנו עדים לתהליכי העבודה של האמן משיחות שהוא מנהל עם מוכרים ומוכרות לצורך קניית והזמנת חומרים לתערוכה. האמן מתקדם לרחוב, שומעים צפצפות של מכוניות ונגינת הפסנתר מתחזקת. איש אחד קורה בלי הפסקה "צדקה, צדקה".

שי-לי הגיע לתחנה


כך גם הצופה שהקדיש לתערוכה את תשומת הלב הראויה לה.

את הילדה הזו אני מכירה

זו אני שם עם החצאית

איזו ילדה לא תזכור

את ה-חצאית

היתה לי אחת.
בהתחלה זו היתה שמלה

אדומה כמובן

עם נקודות לבנות וכחולות


ואז


ג
ד
ל
ת
י


אמא גזרה את החלק העליון
ויצרה לי חצאית כמו סביבון!


החצאית הזו מלווה אותי עד היום

סיבובים
סיבובים

עם היד מחזיקים את השוליים
ואז היא מ ת נו פפ ת לה ברוח






את היצירה המופלאה הזו יצר יואב אפרתי בבית אריאלה. ותוכלו לראות אותה עד שבת. אז תזדרזו. אני חושבת שכבר לא אוכל לראות אותה.

יואב אפרתי, ילדה, רישום אקריליק על קיר, בית אריאלה

היום אני עושה את הבלתי אפשרי. מנסה לכתוב על תערוכה שהשאירה אותי ממש בלי מילים. דנה יואלי במוזאון הרצליה. אולימפיה. אוצרת - איה לוריא

זמני היה קצוב. החלטתי שהפעם אני נכנסת לראות שתי תערוכות בלבד. דנה יואלי וגיא גולדשטיין. לצערי העבודה של גיא לא עבדה, מבקרים נוגעים בה. גיא עבד על תיקונה. אבקר במוזאון שוב.

הפעם נכנסתי לתערוכה של דנה יואלי.

קולות שקטים, רוחשים, ממלאים את החלל. וידאואים חשוכים מתארים ידיים המזיזות אוביקטים על מדרגות, כנראה של תיאטרון. הקולות החלשים מזכירים לי ASMR. קולות חלשים שפורטים על נימים עדינים ביותר.



אני מקיפה את קיר הוידאואים ונגלות לעיני שתי מריונטות עשויות חימר. (ולא קרמיקה - קרמיקה היא חימר שרוף). הן עשויות בגסות בתנועות כבדות, אך הכבדות שלהן יוצרת ניגוד נפלא עם היותן מריונטות. בובות שאמורות להיות עדינות. הן מכילות ניגוד מושלם בין הרצון להזיז אותן והידע שאם הן יזוזו ולו במילימטר הן ישברו מיד. חימר לא שרוף ויבש הוא עדין ביותר.






במת התיאטרון שאמורה להכיל את הבובות נמצאת כפסל מופשט לצידן. זהו פסל עשוי שכבות, כקלעים של תיאטרון.







נשארתי בתערוכה דקות ארוכות, נפעמת ממנה. שותקת מולה. שותקת אחריה.

לקריאה נוספת - http://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99/

כשהחוץ זולג פנימה, על התערוכה 1/3 טון של אורלי הומל בגלריה קו 16, אוצרת קרני ברזילי

גלריה קו 16 ממוקמת במתנ"ס נווה אליעזר שבתל אביב, ברחוב ששת הימים.  מיד בכניסה לגלריה קיבל את פני מפל של אבני גרנוליט שנשפך ממרפסת הגלריה ועובר דרך החלון הפתוח מעט. ממפל האבנים הקטנות, הדומות לחצץ, הגעתי לרחבת גרנוליט, המוגבהת ע"י שלוש מדרגות מרצפת הגלריה. מדרגות העשויות גרנוליט אף הן. במרכז הרחבה ולאורך כל קירות הגלריה מוט ברזל,  המרוחק מעט מהקיר ומחובר אליו על ידי כפות ידיים לבנות. את כפות הידיים יצקה הומל מידיהם של תושבים שהזדמנו למקום חודש לפני פתיחת התערוכה. בצד - ברזיה עם ארבעה ברזים. המים המפכים משמיעים צליל נעים בחלל השקט. תקרת הגלריה, בטון חשוף, הולם היטב את המיצב וסוגר אותו באופן הרמטי.

הרחבה, המעקה והברזיה, אלמנטים ששאלה האמנית מהכניסה למתנ"ס, מוצבים בחלל בצורה מדויקת להפליא - משתלבים היטב עם קירות הגלריה והמבנה הלא פשוט שלהם, זו אינה "קוביה לבנה".  החוץ נכנס פנימה, זוהי עבודה site specific שהוקמה במיוחד עבור חלל זה ולא תוכל להיות מוצבת בחלל אחר מבלי לאבד את משמעותה כליל. כשעליתי לגלריה ראיתי שלט "חדר מחול". המעקה המקיף את הגלריה הזמין אותי לאחוז בו כאילו היה בר של רקדניות. הידיים נראו לי פתאום כידיהן של רוחות רפאים היוצאות מהקיר.

התערוכה היא התכווצות של רחבה, סימון של איזורים המוכרים לנו כל כך בארכיטקטורה המקומית. הכל איבד את השימושיות שלו - הברז, המדרגות, הרחבה והמעקה - כל אלה אלמנטים שימושייים שהפכו כאן למוטיבים אסתטיים לא פונקציונליים. התחושה היא שקירות הגלריה מקיפים חוץ וסוגרים אותו. "לסגור את החוץ" הוא צירוף מילים מעניין שעולה בתערוכה זו. אני זוכרת שכשבני הבכור היה בן 3 ויצא למרפסת, אמר שהוא "נכנס החוצה". גם פה אנחנו במובן מסוים נכנסים אל החוץ.

יש לתערוכה אופי מינימליסטי ואפילו זני. אין כאן פרט אחד מיותר. הכל נמצא במקומו ומדויק להפליא. פכפוך המים הזכיר לי לרגע גן יפני.

ישבתי בכניסה לגלריה ושוחחתי ארוכות עם האוצרת, קרני ברזילי. משהו משך אותי להשאר במקום, לחוות אותו בכל חושיי. בדיוק אז הגיעה קבוצת סטודנטים משנקר לביקור בגלריה. ברזילי סיפרה להם על ההיסטוריה של המקום, על אופיו המיוחד ועל שאיפותיה כאוצרת בגלריה ייחודית זו.

ידי ויד לבנה של תושב מקומי אוחזות במעקה

ירון אתר: שיריון, אוצרת לאה אביר, אוקטובר - נובמבר 2017, גלריה רו ארט

בגלריה רו ארט מוצגות בימים אלה שלוש תערוכות יחיד של שלושה אמנים: דרור דאום, פהד חלבי וירון אתר. בחרתי לכתוב על עבודותיו של ירון אתר. אתר, יליד 1979 הוא בוגר בצלאל והתכנית ללימודי המשך במדרשה.

מזוין, 2017, שמן ופיגמנט על לוח עץ, 120X80 סמ'

הציור שמשך את עיניי ראשון עמד אחרון בשורה. יד מפנה אצבע. הטכניקה - צבע שהאמן מכין לבד משמן ופיגמנט על לוח עץ. הצבע רווי לפרקים - מצע הציור מבצבץ במרכז כף היד. זוהי "יד אדומה שלוחה, (ה) מתארת את המצב החמוש הטמון בתנועת הזרוע, כאשר משיכות המכחול חושפות את האנטומיה הפנימית של האיבר מבעד לשלוליות צבע אטומות" כתבה מאיה במברגר בטקסט המלווה את התערוכה. היד המזוינת לכאורה, חשופה לגמרי. הצבע האדום מרמז על דם, על פצע, על פגיעה אמיתית של כלי נשק דמיוני.

האצבע מפנה את עיני לכוס יין שעמדה על פודיום לבן.

ללא כותרת, 2017, כוס יין אדום על פודיום עץ, 90X20X20 סמ'

כוס היין שבורה. מגביע הכוס נותרה מעין קערית מלבנית ובתוכה זיכרון של יין אדום. רגל הכוס ובסיסה שלמים לגמרי. הפודיום לבן ונקי. ה"קלקול", השבירה, הלכלוך - כל אלה מרוכזים בחלק העליון של הכוס, מה שמבליט את שלמותם של הרגל והבסיס. זוהי שבירה מבוקרת.

יש קשר של פציעה בין הכוס עם היין האדום ליד האדומה, עבודות הנמצאות כאמור בסמוך זו לזו.

מזוין, מבט כללי על המיצב

על פודיום נוסף נמצאת גלויה בשחור לבן. את הגלויה, המתארת יער,  קיבל אתר מפולין. את מרכז הגלויה פוצעות מספריים המשמשים לגזיזת ציפורניים. גם פסל זה מינימליסטי באופיו אך מדויק להפליא. חיבור של שני אוביקטים - גלויה ומספריים - יוצר תחושת אלימות, פגיעה בבטן רכה. הפעולות שהאמן מבצע באוביקטים עדינות לכאורה בלבד. לכאורה - כי יש בהן מינימום פעולה המביא למקסימום עוצמה.


אני חוזרת לקיר. מתבוננת בציור אחר. זהו ציור של מיניבוס שגם הוא, בדומה ליד, עשוי במשיכות מכחול הבולטות לעין. בעוד ביד המשיכות רמזו למבנה אנטומי, הרי שכאן הן מרמזות על תנועת כלי הרכב. השילוב עם הפסלים עובד היטב בחלל, אותו חולק אתר, כאמור, עם שני אמנים נוספים.

ללא כותרת, 2016, שמן ופיגמנט על פורמייקה, 65X48 סמ'

טבע לא דומם, על הפרפורמנס של מורן ויקטוריה סבג, בוגרת התכנית ללימודי המשך במדרשה, תערוכת בוגרים, הירקון 19 תל אביב, אוצרת - טלי בן נון

בציורי הואניטס מהמאה ה 17 הרבו האמנים לצייר כינור, נר וגולגולת - אוביקטים הקשורים לזמן ומזכירים לנו כי הכל הבל הבלים. גם במיצג של  סבג הכינורות והנרות הם מוטיב מרכזי. כינור אחד מכוסה שעווה ועל אחר היא מנגנת.

את אחד הקטעים ניגנה מול חלון המשקיף על הרחוב, אילולא הזכוכית המפרידה בין חלל הגלריה לרחוב התל אביבי החם והלח היתה הופכת האמנית לנגנית רחוב.

האמנית מטיילת בין הפסלים ומתפעלת אותם כך שהם יוצרים סאונדים מגוונים: שעוות הנר שהדליקה זה עתה מטפטפת על שקית אינפוזיה מלאה נוזלים. השקית מחוברת למגבר וכל טיפה שנופלת הופכת לצליל. האמנית משחקת עם טפטפות שקיות אינפוזיה התלויות מהתקרה, ובכל נגיעה שלה משתנה קצב הטפטוף. על הרצפה מתחת לשקיות עומדת מיטת ברזל חלודה. הטיפות הפוגשות את הברזל החם יוצרות פרט לצלילים גם אדים. האמנית דופקת קלות על יריעת עור פרה המכסה אמבטיה - האביזר הביתי הופך לכלי תהודה.


כשאין פרפורמנס האוביקטים נותרים יתומים אך ספוגים בזכרונות מן העבר - הנרות כבויים, השעווה נוזלת על רצפת הגלריה, המיטה חלודה. ריח עשן וברזל חרוך עומדים באוויר. כמו כן הם מרמזים על מה שעתיד לקרות בעת שהאמנית תפעיל אותם  - המים באינפוזיות מחכים לרגע שבו האמנית תאפשר להם לטפטף על המיטה. הכינור ממתין לרגע שבו האמנית תיקח אותו לידיה ותנגן עליו.

בדומה לציורי הואניטס גם המיצב בוחן את המושג "זמן". הזמן שחלף, הזמן שעתיד לבוא וזמן ההווה - הוא זמן הפרפורמנס.