יום שני, 20 בספטמבר 2021

פריים לוקיישן - צילום, עלמה שניאור

 




עלמה שניאור, עליה כתבתי בעבר כאן, עומדת עם רגל שמאל במרכז הקומפוזיציה. הרגל ישרה - תומכת בפלג גופה העליון. יד שמאל מונחת על האגן. רגל ימין מונחת גבוהה על מכולה. יד ימין נמתחת אליה. הראש זקוף, השיער אסוף ופונה שמאלה, לפינה הימנית עליונה של הקומפוזיציבה. כל איברי הגוף חשופים במלואם. הבגדים והנעליים שחורים. מן הנעליים מבצבות גרביים אדומות. העין מטיילת מרגל שמאל, המונחת כאמור ישרה על הרצפה, שמאלה דרך הגוף למכולה הבהירה. עולה לעבר קיר עם קירות מקולפים. האותיות OP נראות על רקע אדום, שארית של שלט קרוע. STOP?  העין ממשיכה לברזל סגול (מנוף?) שנראה מואר ממקור תאורה סמוי מן העין. שלושה קווים מוטים ימינה בשלושה גוונים שונים, בהירים כאמור על רקע השמיים השחורים, מסיטים את המבט לצד הימני של התצלום. משם העין יורדת, דרך משטחי עבודה מאובקים, למטה. כשהעין חוזרת לרגל שמאל, נגלה שם צינור שחור בצורת האות S. המעגל נסגר. 

צד שמאל של הקומפוזיציה עמוס יותר מן הצד הימני. גופה של האמנית יוצר חיץ בין שני הצדדים - ימין ושמאל. בניתוח הקומפוזיציה לרוחב יש שלושה משטחים מובהקים - משטח שחור (שמיים) למעלה, משטח בהיר עם קירות - מקולפים, ארעיים, ומשטח הרצפה. 



יום שבת, 18 בספטמבר 2021

אסף אבוטבול, דיוקן עצמי עם אבא שלי במלון רנסנס, תל אביב, 2017

האמן אסף אבוטבול, עליו כתבתי בעבר כאן מציג בפנינו צילום דו-דורי, אב ובן, בחדר במלון בתל אביב.

קומפוזיציה

שתי הדמויות נראות במראת החדר. מפניהן רואים רק את הסנטרים. האב, בחולצה שחורה, פונה בגופו שמאלה, אל מחוץ לקומפוזיציה. גבו כפוף מעט ובכך נוצר המשך של הראש שמאלה, אל קצה הקומפוזיציה. משמאלו של האב וילון המלון, שמשלים בצבע את צבע החולצה ומבליט בכך את צווארו וסנטרו של האב. 

הבן, אסף אבוטבול, נראה מאחורי האב. פלג גופו העליון חשוף והוא אוחז בטלפון נייד בשתי ידיו, נראה שמבטו רכון אליו. צבע גב הטלפון שחור. פסל שחור (צל?) יורד בצד שמאל מהקצה  העליון של הציור לקצהו התחתון. שם הוא מתמזג עם כתם שחור אחר שנראה קטן, משמאל לימין.

מסגרת המראה חומה. היא מעוטרת בריבוע אפור בפינתה השמאלית התחתונה.

בחלקו התחתון של הציור שלושה שקעים. הכבל של התקע השמאלי פונה שמאלה. הקיר לבן אף הוא. בתחתית הציור מימין נראה כבל שחור נוסף ובתחתית הצילום קצה קצהו של מה שנראה כמו שידת המלון. 

קיים בצילום ניגוד מובהק בין אב לבן ובין כשחור ללבן.

תנועת העין והתודעה בתוך הצילום ברורה ומובהקת

האמן, האוחז בנייד - מצביע על ציר ממנו לחפץ שבידו. זהו ציר קצר שפונה מהמבט - למעלה - לנייד - למטה. יש ציר בין האב לבן. יש שני צירים אופקיים בין איבריו החשופים של הבן לאיברים החשופים של האב. צירי מסגרת המראה החומה והכתם השחור מימין הם שני צירים שסוגרים את הקומפוזיציה. הציר האנכי השחור ממשיך בתחתית הצילום לכתם שחור נוסף. המשך ציר זה בקצה כבל שנראה מאחורי השידה. התקע מושך את העין מחלקו האמצעי של הצילום שמאלה ע"י הכבל הלבן. ציר אחרון פונה מהנייד לשקעים מתחת למראה. בין המכשיר להטענה שלו. זה ציר מעניין כי הוא נע מאחורי הציור קדימה, מדמות האמן לדמות הצופה.

מראה

לאורך ההיסטוריה של תולדות האמנות למראה פרשנויות רבות. היא אטריבוט של הערצה. מנישואי הזוג ארנולפיני, דרך לאס מנינייאס של ולאסקז. אפשר לקרוא כאן על דוגמאות רבות נוספות.

זמן

הזמן בצילום הנייד של הבן מתנהג כאן כאטריבוט. סמל לדור שנות ה 2000 שאוחזים בנייד ומביטים בו שעות רבות במהלך היום. זהו זמן המשוייך לבן ולעיסוק שלו במכשיר. במכשירים אלה יש אפליקציות שיכולות לומר למשתמש כמה זמן ביום הוא השתמש בו, ובאילו אפליקציות. 

זמן האב הוא הזמן של דור אחר, הוא מביט אל הלא נודע, הנסתר מן העין, אולי התת מודע.