בבוקר שאחרי ערב הפתיחה, אני מתעוררת וממשיכה לחשוב על העבודה הראשונה שראיתי בתערוכה. זו שקידמה אותי בקומת הקרקע, והפנטה אותי שעה ארוכה.
הפעם, לא אכתוב על ציור, כמנהגי, ואפילו לא על ציור שפורץ את גבולות הציור, על אף שהיו כמה נסיונות כאלה.
לא אכתוב על וידאו - על אף שעבודות וידאו ארט היו למכביר.
אכתוב על פיסול.
שעה ארוכה טיילתי בין הפסלים/מיצב של
אבינועם שטרנהיים בקומה הראשונה. הפסלים המאובקים - חיבורים בין גרוטאות עץ בעיקר, מלופפים חוטים לעתים, מתפרצים או מתכנסים, סימטריים או חופשיים מתכתיבים צורניים, מסקרנים ומפתיעים. הפנים והחוץ של הפסלים מתחלף בזמן הסיבוב שלי סביב הפסל.
אחד הפסלים מתפרץ ממסגרת עץ של חלון קטן השרוע על הרצפה. מי היה מאמין איזה גוש תריסי שלבים יעלה מחלון כל כך קטן. תריסי שלבים - אני חושבת על
ציבי גבע שמשתמש בהם סגורים כמצע לציור, על
אוהד מרומי, שבונה חללים מתריסים פתוחים או סגורים. על עבודות וידאו של אמנים ישראלים שעושים שימוש בפריט העיצוב הא-עיצובי המקומי. שלבי הפלסטיק הלבנים של שטרנהיים מחוברים באזיקונים לבנים קטנים והופכים ליצור מפלצתי.
פסל אחר הוא מלאך מכונף שבתוכו דמות לבנה מעופפת - פלסטיק לבן שטוח של דמות אישה. גם פה עולים הקשרים לאמנים ישראלים אחרים - ובעיקר לדמויות האישה המשוכפלות של
הילה בן ארי. אבל שטרנהיים לא עוסק בשכפול, כל סנטימטר בפסל הוא יחיד בעולם. אני נזכרת במשפט של זריצקי, אותו שמעתי לראשונה מפי
אמון יריב בשנת 2010 בתערוכה "כל חלק הוא שלם", אותה אצר ישעיהו יריב. יריב הסביר שבציוריו של זריצקי כל חלק מענין כציור בפני עצמו, אין סנטימטר משעמם על הבד.
על אותו משקל, אני מגלה את מה שמענין אותי בפסלים של שטרנהיים, ואולי בפיסול בכלל.
אין סנטימטר רבוע משעמם בחלל.
לאחר הכתיבה אני יוצרת קשר עם האמן ומגלה שהוא שותף בהרכב גיטרה ותופים, הלינק שהוא שולח לי הוא של אלבום דיגיטלי בשם
Suicidal Furniture. התערוכה מקבלת ממד חדש - הכותרת "רהיט/ים בעלי נטיות אובדניות" הוא תיאור מדויק של הפסלים.
