יום רביעי, 7 בפברואר 2018

גיא גולדשטיין: פעם אחת, פעמה שנייה, מווזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת: דרורית גור אריה

שיח גלריה עם האוצרת ועם פרופ' שמעון לוי.

מזמן לא ראיתי קהל מרותק כך לעבודת אמנות כלשהי. שלושת הספסלים היו גדושים, הקהל הצטופף בפינות החדר.

יושבים ומאזינים לתסכית.  תסכית שהוא עבודת קיר.

את עלייתן של עבודות הסאונד במוזאונים אני קושרת לשובע מהדימוי החזותי תואם הסאונד: עבודות וידאו.

את אמנות הסאונד אני כוללת במה שאני קוראת צר-ארט Tzar-art ועל כך ארחיב בהמשך.

כמו גם את הכתיבה על העבודה של גיא, שפה אני מתיחסת רק לשליש ממנה - הוא התסכית של בקט.




מאזינה לתסכית


הקיר הזה הוא כמו כותל. שניהם מכילים סודות גדולים. סודות כמוסים. אך בעוד הכותל אוגר את המילים, הרי שהקיר הזה פולט אותן.

העבודה הזו הפעילה אותי למן הרגע הראשון שנכנסתי אליה.
זה היה בשבת בבוקר. הגעתי למוזאון ראשונה ונכנסתי מיד לעבודה זו.
נשארתי שם כמעט שעתיים. שיחקתי במחזה. היתי רקדנית, היתי סדרנית (היו שנכנסו ושאלו אותי אם אני שייכת לעבודה).

זו עבודה שלא מותירה את הצופה אדיש, הוא חייב לפעול. המונח Relational Aesthetics קופץ מיד. אין כאן אסתטיקה אבסולוטית, אלא אסתטיקה ביחס לצופה. הצופה מונע על ידי העבודה. הוא לא סביל. הוא חלק ממנה.

רישומי גרפיט צמודים ללוחות שמדמים קיר אקוסטי באולפן. החדר חשוך. מראה מפרידה בין מייבש שיער למכונת גילוח - בין גבר לאישה.

זהו מקום להשכח בו, להצמד לבקט. בניגוד לתיאטרון - שבו אנו יושבים ונדרשים לכללי התנהגות נוקשים (ישיבה ממושכת, צפיה לינארית) הרי שכאן אנחנו יכולים "לזפזפ" במחזה - להכנס אליו בזמנים שונים, לזוז בזמן ההאזנה או אפילו לרקוד.








גיא גולדשטיין, פרופ' שמעון לוי והאוצרת דרורית גור אריה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה