כשהחוץ זולג פנימה, על התערוכה 1/3 טון של אורלי הומל בגלריה קו 16, אוצרת קרני ברזילי

גלריה קו 16 ממוקמת במתנ"ס נווה אליעזר שבתל אביב, ברחוב ששת הימים.  מיד בכניסה לגלריה קיבל את פני מפל של אבני גרנוליט שנשפך ממרפסת הגלריה ועובר דרך החלון הפתוח מעט. ממפל האבנים הקטנות, הדומות לחצץ, הגעתי לרחבת גרנוליט, המוגבהת ע"י שלוש מדרגות מרצפת הגלריה. מדרגות העשויות גרנוליט אף הן. במרכז הרחבה ולאורך כל קירות הגלריה מוט ברזל,  המרוחק מעט מהקיר ומחובר אליו על ידי כפות ידיים לבנות. את כפות הידיים יצקה הומל מידיהם של תושבים שהזדמנו למקום חודש לפני פתיחת התערוכה. בצד - ברזיה עם ארבעה ברזים. המים המפכים משמיעים צליל נעים בחלל השקט. תקרת הגלריה, בטון חשוף, הולם היטב את המיצב וסוגר אותו באופן הרמטי.

הרחבה, המעקה והברזיה, אלמנטים ששאלה האמנית מהכניסה למתנ"ס, מוצבים בחלל בצורה מדויקת להפליא - משתלבים היטב עם קירות הגלריה והמבנה הלא פשוט שלהם, זו אינה "קוביה לבנה".  החוץ נכנס פנימה, זוהי עבודה site specific שהוקמה במיוחד עבור חלל זה ולא תוכל להיות מוצבת בחלל אחר מבלי לאבד את משמעותה כליל. כשעליתי לגלריה ראיתי שלט "חדר מחול". המעקה המקיף את הגלריה הזמין אותי לאחוז בו כאילו היה בר של רקדניות. הידיים נראו לי פתאום כידיהן של רוחות רפאים היוצאות מהקיר.

התערוכה היא התכווצות של רחבה, סימון של איזורים המוכרים לנו כל כך בארכיטקטורה המקומית. הכל איבד את השימושיות שלו - הברז, המדרגות, הרחבה והמעקה - כל אלה אלמנטים שימושייים שהפכו כאן למוטיבים אסתטיים לא פונקציונליים. התחושה היא שקירות הגלריה מקיפים חוץ וסוגרים אותו. "לסגור את החוץ" הוא צירוף מילים מעניין שעולה בתערוכה זו. אני זוכרת שכשבני הבכור היה בן 3 ויצא למרפסת, אמר שהוא "נכנס החוצה". גם פה אנחנו במובן מסוים נכנסים אל החוץ.

יש לתערוכה אופי מינימליסטי ואפילו זני. אין כאן פרט אחד מיותר. הכל נמצא במקומו ומדויק להפליא. פכפוך המים הזכיר לי לרגע גן יפני.

ישבתי בכניסה לגלריה ושוחחתי ארוכות עם האוצרת, קרני ברזילי. משהו משך אותי להשאר במקום, לחוות אותו בכל חושיי. בדיוק אז הגיעה קבוצת סטודנטים משנקר לביקור בגלריה. ברזילי סיפרה להם על ההיסטוריה של המקום, על אופיו המיוחד ועל שאיפותיה כאוצרת בגלריה ייחודית זו.

ידי ויד לבנה של תושב מקומי אוחזות במעקה

ירון אתר: שיריון, אוצרת לאה אביר, אוקטובר - נובמבר 2017, גלריה רו ארט

בגלריה רו ארט מוצגות בימים אלה שלוש תערוכות יחיד של שלושה אמנים: דרור דאום, פהד חלבי וירון אתר. בחרתי לכתוב על עבודותיו של ירון אתר. אתר, יליד 1979 הוא בוגר בצלאל והתכנית ללימודי המשך במדרשה.

מזוין, 2017, שמן ופיגמנט על לוח עץ, 120X80 סמ'

הציור שמשך את עיניי ראשון עמד אחרון בשורה. יד מפנה אצבע. הטכניקה - צבע שהאמן מכין לבד משמן ופיגמנט על לוח עץ. הצבע רווי לפרקים - מצע הציור מבצבץ במרכז כף היד. זוהי "יד אדומה שלוחה, (ה) מתארת את המצב החמוש הטמון בתנועת הזרוע, כאשר משיכות המכחול חושפות את האנטומיה הפנימית של האיבר מבעד לשלוליות צבע אטומות" כתבה מאיה במברגר בטקסט המלווה את התערוכה. היד המזוינת לכאורה, חשופה לגמרי. הצבע האדום מרמז על דם, על פצע, על פגיעה אמיתית של כלי נשק דמיוני.

האצבע מפנה את עיני לכוס יין שעמדה על פודיום לבן.

ללא כותרת, 2017, כוס יין אדום על פודיום עץ, 90X20X20 סמ'

כוס היין שבורה. מגביע הכוס נותרה מעין קערית מלבנית ובתוכה זיכרון של יין אדום. רגל הכוס ובסיסה שלמים לגמרי. הפודיום לבן ונקי. ה"קלקול", השבירה, הלכלוך - כל אלה מרוכזים בחלק העליון של הכוס, מה שמבליט את שלמותם של הרגל והבסיס. זוהי שבירה מבוקרת.

יש קשר של פציעה בין הכוס עם היין האדום ליד האדומה, עבודות הנמצאות כאמור בסמוך זו לזו.

מזוין, מבט כללי על המיצב

על פודיום נוסף נמצאת גלויה בשחור לבן. את הגלויה, המתארת יער,  קיבל אתר מפולין. את מרכז הגלויה פוצעות מספריים המשמשים לגזיזת ציפורניים. גם פסל זה מינימליסטי באופיו אך מדויק להפליא. חיבור של שני אוביקטים - גלויה ומספריים - יוצר תחושת אלימות, פגיעה בבטן רכה. הפעולות שהאמן מבצע באוביקטים עדינות לכאורה בלבד. לכאורה - כי יש בהן מינימום פעולה המביא למקסימום עוצמה.


אני חוזרת לקיר. מתבוננת בציור אחר. זהו ציור של מיניבוס שגם הוא, בדומה ליד, עשוי במשיכות מכחול הבולטות לעין. בעוד ביד המשיכות רמזו למבנה אנטומי, הרי שכאן הן מרמזות על תנועת כלי הרכב. השילוב עם הפסלים עובד היטב בחלל, אותו חולק אתר, כאמור, עם שני אמנים נוספים.

ללא כותרת, 2016, שמן ופיגמנט על פורמייקה, 65X48 סמ'

ארץ יצורי הפרא, נבט יצחק, גלריה נגא, ספטמבר - אוקטובר 2014

התערוכה בנויה משלושה מסכים גדולים על שלושת קירות הגלריה. אני קוראת אותה מימין לשמאל.

אני עוקבת מספר שנים אחרי נבט יצחק. לראשונה ראיתי עבודות שלה במוזאון הרצליה, לפני כארבע-חמש שנים, כמדומני. היתי מדריכה במוזאון ויצחק הציג מספר מוניטורים עם מספר עבודות וידאו - בהן נראו סרט ערבי וצעצועים מקפצים על חוף הים.

אני מתחילה, כאמור, עם צפיה בוידאו על הקיר הימני. שטיח גדול מוקרן על הקיר ועליו שמונה מסוקים - הדימויים נראים כצילום של מסוק. להבות עשן עולות מידי פעם בתחתית המסך. המסוקים מסודרים בשתי שורות סימטריות ובצורת ראי. מטוס מצוייר מרחף בינהם, מטיל פצצה על אחד המסוקים. מכונות יריה מוקרנות בחלקו העליון של המסך. מסודרת אף הן בשורה, מכוונות בסימטריה.  המסך מחולק לארבעה רגיסטרים. טנק מסתובב מידי פעם בשורה השניה מלמטה. אחד המסוקים מתרומם ושב למקומו בתחתית המסך. טנקים מפציצים משוריינים המופיעים בשתי השורות המרכזיות.

אני מסתובבת למסך השני, על הקיר המרכזי. גם עליו מוקרן שטיח שנוצר מרימוני יד, מסוקים, מטוס קל, משוריינים.  בניגוד למסך הראשון, כאן המסוקים מצויירים בקוי מתאר לבנים בלבד. עשן עולה על השטיח ושורף את הדימויים בזה אחר זה. העין נמשכת למקום שיש בו תנועה - התנועה מופיעה במקומות שונים על המסך - למטה מסוק מסובב את הרוטורים, מהצד מופיע פתאום מסוק ששופך חומר לא מזוהה, אולי חביות,  בתחתית המסך.


הקיר השלישי, השמאלי - זה שאני מגלה אחרון - נראה לי המסקרן מבין השלושה. הוא מופשט יותר. כאן המשוריינים הפכו לדימויים גיאומטריים צבעוניים מצויירים. יריות מכלי נשק שאינו נראה מותירות חורים שחורים על השטיח. בתחתית שני טנקים - אש דקורטיבית - כזו שלא  שורפת את הטנקים אלא נשארת כמו לפיד ניצחון.

אני מתרחקת ומנסה לראות את שלושת המסכים ביחד, לסירוגין. מבחינה בעבודת הסאונד בתערוכה - פיצוצים מימין ומשמאל גורמים לי לסובב את המבט בין הקירות. יריות ארטילריה, קולות נפץ ושריקות טילים ממלאות את החלל. הקירות בין המסכים שחורים. כך גם העמודים במרכז הגלריה, והספסל עליו אני יושבת. השחור משתלב עם כלי המלחמה שעל אף העובדה שנשרפו, הם שמרו על קוי המתאר שלהם - הפכו למגזרות מדויקות.


פתאום אני מזהה מסוק שנפגע ונופל על המסך השמאלי. צולל ונעלם. מטוס שמתחיל לצלול על המסך השמאלי ועובר למרכזי. לראשונה אני מזהה המשכיות בין המסכים - אחד המסוקים  עובר במקרה או במכוון ממסך אחד לשני. פתאום יש מוסיקה בחלל. קצב. כלי הלחימה הם שורות התווים. האש, הלהבות והחביות הן התווים.

את הטקסט לתערוכה אני קוראת, כפי שאני נוהגת תמיד, רק אחרי שאני צופה בתערוכה. שם אני מגלה שאורך העבודה שמונה דקות. מעניין, כי אני מביטה בשעון  ומגלה שאני יושבת פה כבר 45 דקות. מנסה למצוא לבד את המחזוריות של העבודה. לגלות אותה לאט, לפתוח אותה בזהירות.

נבט יצחק, גלריה נגא, אוקטובר 2014

אבינועם שטרנהיים, Avinoam Sternheim (מתוך תערוכת הבוגרים, תואר שני באמנויות, בצלאל)

בבוקר שאחרי ערב הפתיחה, אני מתעוררת וממשיכה לחשוב על העבודה הראשונה שראיתי בתערוכה. זו שקידמה אותי בקומת הקרקע, והפנטה אותי שעה ארוכה.

הפעם, לא אכתוב על ציור, כמנהגי,  ואפילו לא על ציור שפורץ את גבולות הציור,  על אף שהיו כמה נסיונות כאלה.
לא  אכתוב על וידאו - על אף שעבודות וידאו ארט היו למכביר.

אכתוב על פיסול.

שעה ארוכה טיילתי בין הפסלים/מיצב של אבינועם שטרנהיים בקומה הראשונה.  הפסלים המאובקים - חיבורים בין גרוטאות עץ בעיקר, מלופפים חוטים לעתים, מתפרצים או מתכנסים, סימטריים או חופשיים מתכתיבים צורניים, מסקרנים ומפתיעים. הפנים והחוץ של הפסלים מתחלף בזמן הסיבוב שלי סביב הפסל.

אחד הפסלים מתפרץ ממסגרת עץ של חלון קטן השרוע על הרצפה. מי היה מאמין איזה גוש  תריסי שלבים יעלה מחלון כל כך קטן. תריסי שלבים - אני חושבת על ציבי גבע שמשתמש בהם סגורים כמצע לציור, על אוהד מרומי, שבונה חללים מתריסים פתוחים או סגורים. על עבודות וידאו של אמנים ישראלים שעושים שימוש בפריט העיצוב הא-עיצובי המקומי. שלבי הפלסטיק הלבנים של שטרנהיים מחוברים באזיקונים לבנים קטנים והופכים ליצור מפלצתי.

פסל אחר הוא מלאך מכונף שבתוכו דמות לבנה מעופפת - פלסטיק לבן שטוח של דמות אישה. גם פה עולים הקשרים לאמנים ישראלים אחרים - ובעיקר לדמויות האישה המשוכפלות של הילה בן ארי. אבל שטרנהיים לא עוסק בשכפול, כל סנטימטר בפסל הוא יחיד בעולם. אני נזכרת במשפט של זריצקי, אותו שמעתי לראשונה מפי  אמון יריב בשנת 2010 בתערוכה "כל חלק הוא שלם", אותה אצר ישעיהו יריב.  יריב הסביר שבציוריו של זריצקי כל חלק  מענין כציור בפני עצמו, אין סנטימטר משעמם על הבד.

על אותו משקל, אני מגלה את מה שמענין אותי בפסלים של שטרנהיים,  ואולי בפיסול בכלל.

אין סנטימטר רבוע משעמם בחלל.

לאחר הכתיבה אני יוצרת קשר עם האמן ומגלה שהוא שותף בהרכב גיטרה ותופים, הלינק שהוא שולח לי הוא של אלבום דיגיטלי בשם Suicidal Furniture. התערוכה מקבלת ממד חדש  - הכותרת  "רהיט/ים בעלי נטיות אובדניות" הוא תיאור מדויק של הפסלים.

1.2.13

בעקבות יום עיון בתערוכה "תלוי בגוף" בגלריה מנשר

אוצרת - קרני ברזילי

אמניות - איריס גולדברג, רני ששון

אמני מיצג - מישל פלטניק, הורי יצחקי/ אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן

אמנית וידאו - שרון בלבן

עיצוב גרפי - יעל שינקר ושיר חולב

החוויה היתה טוטאלית. המילים - ריחוף, נפילה, תלייה* הדהדו שם גם לפני ואחרי שהוזכרו על ידי משתתפי הפאנל.
אחת היצירות בתערוכה לא שוייכה לאף אמן. זו היצירה שהיתה תלויה בכניסה לתערוכה. בכל פעם שאחד המבקרים תלש לעצמו דף A3  המלווה את התערוכה - רעש הנייר הנתלש מילא בעדינות את החלל. כל צופה הפך לאמן - ביחד יצרנו את הפסל התלוי על הקיר, המשתנה מיום ליום, המתדקק מצופה לצופה. כפסלי אבן או חימר, זהו פסל שנוצר על ידי גריעה. כשהפסלת, רני ששון, דיברה על הצורך שלה לפסל, היא נגעה בכל אחד מהמבקרים - שמבלי ששם לב, כמה רגעים קודם לשיח, לשניות בודדות, שאב הנאה כל כך גדולה מקילוף ואולי אפילו גילוף הפסל שהיה תלוי בכניסה.  דפי הקטלוג.

המיצגים הפעילו את החלל לרוחב (אלכס קוסובסקי, איה אליאב, אופיר פלדמן) ולגובה (מישל פלטניק, הורי יצחקי). כשמישל והורי נתלו על חבלים וריחפו כציפורים, תוך שהם מדקלמים שורות מ"ציפור" של יונה וולך  ומ  "ציפור כחולה" של צ'ארלס בוקבוסקי הם הפכו לרישום של איריס גולדברג, או לפסל של רני ששון הנתלים על קו אחד. כשאיה ואופיר, בתורם, דקלמו שורות מהשיר   "נדנדה" של חיים נחמן ביאליק והלכו במעגל תוך שמבטיהם מצטלבים, הם יצקו תוכן נוסף לתערוכה - איזון - תכונה הנדרשת כדי לרחף. חוסר איזון -  יביא לנפילה.

קטעי הוידאו של שרון בלבן שהוקרנו במסגרת יום העיון עסקו באופן מדוייק וחד  באותן פעולות בדיוק. בעבודה "בננה" האמנית מחזיקה קליפת בננה על רקע שמים תוך שהיד מניעה את הקליפה מעלה - מטה. הקליפה הופכת לציפור. בעבודה אחרת, "ציפור", האמנית מחזיקה ציפור מתה בתוך מים ומנענעת אותה.  המים, מקור החיים, נותנים הפעם חיים מדומים בלבד.

בתום יום העיון, כשהתסיימו המיצגים והקרנת הוידאו, התערוכה מקבלת בחזרה את גבולותיה הראשונים. שוב אפשר לעקוב אחר הקווים הנעלמים ברישומים, הדיו המתיבש לאורך הנייר השונה  באופיו מהורוד המנצנץ שלא מאבד את חיותו ולו לרגע אחד. הפסלים התלויים בחלל מזמנים לנו מחשבות אודות שלד ומעטפת, גשמי ורוחני, מתוכנן ואקראי.

דפי הקטלוג ממשיכים להתלש ולהזכיר לנו, ככל שהם מתמעטים, ששום דבר אינו נמשך לנצח.

זמן התערוכה הוא זמן התלישה. 


* האוצרת, קרני ברזילי, ציינה בפתח הדברים כי אלה שלוש הפעולות שהעסיקו אותה ואת האמניות כשהחלו לעבוד על התערוכה.