היום אני עושה את הבלתי אפשרי. מנסה לכתוב על תערוכה שהשאירה אותי ממש בלי מילים. דנה יואלי במוזאון הרצליה. אולימפיה. אוצרת - איה לוריא

זמני היה קצוב. החלטתי שהפעם אני נכנסת לראות שתי תערוכות בלבד. דנה יואלי וגיא גולדשטיין. לצערי העבודה של גיא לא עבדה, מבקרים נוגעים בה. גיא עבד על תיקונה. אבקר במוזאון שוב.

הפעם נכנסתי לתערוכה של דנה יואלי.

קולות שקטים, רוחשים, ממלאים את החלל. וידאואים חשוכים מתארים ידיים המזיזות אוביקטים על מדרגות, כנראה של תיאטרון. הקולות החלשים מזכירים לי ASMR. קולות חלשים שפורטים על נימים עדינים ביותר.



אני מקיפה את קיר הוידאואים ונגלות לעיני שתי מריונטות עשויות חימר. (ולא קרמיקה - קרמיקה היא חימר שרוף). הן עשויות בגסות בתנועות כבדות, אך הכבדות שלהן יוצרת ניגוד נפלא עם היותן מריונטות. בובות שאמורות להיות עדינות. הן מכילות ניגוד מושלם בין הרצון להזיז אותן והידע שאם הן יזוזו ולו במילימטר הן ישברו מיד. חימר לא שרוף ויבש הוא עדין ביותר.






במת התיאטרון שאמורה להכיל את הבובות נמצאת כפסל מופשט לצידן. זהו פסל עשוי שכבות, כקלעים של תיאטרון.







נשארתי בתערוכה דקות ארוכות, נפעמת ממנה. שותקת מולה. שותקת אחריה.

לקריאה נוספת - http://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99/