הציורים של קדם מרתקים בסקאלת הצבעים שלהם ובקומופזיציות. כל ציור מזמן לי חוויה שונה, אך יש מן המשותף בין רוב העבודות - במישור האחורי, הרקע מחולק אופקית - עפי"ר ע"י שני כתמי צבע, ובמישור הקדמי של הציור מונחים חפצים שונים - לעתים מזוהים ולעתים לא, שיוצרים גיבוב צורני שלעתים נראה כמערבולת. גיבוב הצורות מעניין אותי, כי באופן אישי, גם אני מתענינת בגיבוב כזה ברבים מציוריי האחרונים.
הציור מכונת שיקוף הוא אחד מציורי המפתח בתערוכה. הוא מציג חפצים מופשטים שעוברים מצד אחד של הבד לצד השני כשבאמצע מכשיר השיקוף שמסומן ע"י כתם מלבני לבן שמסתיר את החפצים. מתחת לחפצים יש סימונים מופשטים - צורות גיאומטריות - המסמלים את השולחן, הרגליים והרצפה. האמן מספר על ההתקלות שלו במכונה זו מידי יום בנסיעות מירושלים לתל אביב. ה"חפצים" אינם אלא כתמי צבע אמורפיים, או צורות גיאומטריות בודדות, שיוצרים איזון בין שני חלקי הציור. זהו ציור סימבולי. גם פעולת הציור, גם פעולת הדיבור הן פעולות שיקוף. ציור הוא שיקוף של המציאות, שפה היא שיקוף של תרבות. במכונת השיקוף של קדם החפצים כאילו עוברים את השיקוף דווקא משני צידי המכונה עצמה. הצורות הקטנות המגובבות, או "מבוחבשות"* נראות כשלדי החפצים עצמם. בעוד במכונה האמיתית החפצים הופכים לשלדים במהלך פעולת השיקוף, לא על המסוע הנראה לעין, הרי שכאן השיקוף נעשה ע"י האמן ולמול עיני הצופה. דווקא המכונה, האמורה לשקף, הפכה בידי האמן למלבן לבן אטום. פלטת הצבעים של האמן בציור זה, כברבים משאר הציורים, משלבת בין הכתום, הכחול והצהוב גם צבעים שמסרבים כביכול להכנס לכותרת מוגדרת אחת. האמן מציין בשיח שהוא מתענין בצבעים שהם בין צבעים. גישה זו ברורה ובולטת יותר בציור "התבחבשויות". ציור זה מנוגד בצורה מסוימת לציור מכונת שיקוף. כאן אין שולחן שמחזיק את החפצים, הם מרחפים באוויר כאילו אחרי פיצוץ. ניתן לזהות כאן חפצים ודמויות - ציירת, צייר, צלב, ידיים. הקומפוזיציה מזכירה ציורים בסגנון All-over painting - ציור שנחתך בצורה מקרית ע"י גבולות הבד - הוא יכול היה להמשיך מעבר להם. המרחק בין הדימויים כמעט שווה והרקע, כפי שציינתי בהתחלה, מחולק בצורה אופקית. אם בציור הקודם ראינו מכונת שיקוף שמעבירה כתמים מצד לצד, הרי שכאן הכתמים הם דימויים ממשיים שמשהו העיף אותם לכל עבר. אופן בניית הדימויים, וכפי שהאמן ציין בשיח, אינו "עד הסוף". האמן מרמז על הדימויים במספר מצומצם ככל האפשר של קווים וכתמים. פני הציירת, למשל, חסרים קוי מתאר של מצח או לחי, סנטר. כל מה שמרכיב את הדימוי אלה כתם גדול העשוי במשיכת מכחול אחת ובצבע גדוש - שיער, עין המסומנת ע"י עיגול כחול ואוזן המשורטטת בשני קווים פשוטים. הצבעים אינם טהורים בציור, הם "מלוכלכים" או כפי שאמר האמן, הם בין צבעים. הצלב הוא צורה שחוזרת מס' פעמים ובמס' גדלים בציור זה. הצלב, דומה בעיני לכל ציור. כל ציור הוא צלב - בנוי משני כוחות שפועלים אחד על השני בדרכים מגוונות - הכוח האנכי והכוח האופקי. זהו ציור על השאלה "מהו ציור"? כפי שציין יונתן אמיר בשיח, אנחנו 100 שנה אחרי מות הציור וכל צייר נושא איתו את חורבות כל הציורים שקדמו לו. המטען כבד. או כפי שבועז ארד ציין באחת מהרצאותיו - כל קו, כל כתם בציור שלנו היום כבר נעשה. כבר קיים. לכן כל כך קשה לצייר היום. הציור של קדם הוא בדיוק על הנקודה הזו. קדם מדבר על שאלת הזהות בציורים ובמציאות. אני הבנתי את ענין הזהות לא כפוליטי דווקא, אלא כזהות האמן ובעיקר הצייר.
מספר ציורים בתערוכה מתנהגים לפי חוקיות אחרת. בציור זה הרקע הוא אחד - צבע כחול - והדימויים הם בודדים, שלמים, ואינם מפורקים. גם כאן זהו ציור על פעולת הציור. היד שמגיחה מצד ימין חותכת את הבד, עליו יש דמות, ופוגשת רגל. ציור שמזכיר לי את הביטוי "אין לו יד ורגל" - הדמות הדמיונית שמעבר לבד איבדה יד ורגל. אלה הועתקו לבד. הציור שאב אותם פנימה. פירוש הביטוי אין לו יד ורגל - אין לו מעורבות. האמן כאילו אומר לנו, אין לי מעורבות בפעולת הציור, אני לא אקטיבי, אני נשאב אל הבד ע"י הצבע והם עושים בי כרצונם. שם התערוכה - גע בי - רומז אף הוא לקריאה של הבד לאמן או לצופה. להשאבות אליו.
*מילה שעלתה בשיח עם יונתן אמיר והאמן ב 13.5.16
הציור מכונת שיקוף הוא אחד מציורי המפתח בתערוכה. הוא מציג חפצים מופשטים שעוברים מצד אחד של הבד לצד השני כשבאמצע מכשיר השיקוף שמסומן ע"י כתם מלבני לבן שמסתיר את החפצים. מתחת לחפצים יש סימונים מופשטים - צורות גיאומטריות - המסמלים את השולחן, הרגליים והרצפה. האמן מספר על ההתקלות שלו במכונה זו מידי יום בנסיעות מירושלים לתל אביב. ה"חפצים" אינם אלא כתמי צבע אמורפיים, או צורות גיאומטריות בודדות, שיוצרים איזון בין שני חלקי הציור. זהו ציור סימבולי. גם פעולת הציור, גם פעולת הדיבור הן פעולות שיקוף. ציור הוא שיקוף של המציאות, שפה היא שיקוף של תרבות. במכונת השיקוף של קדם החפצים כאילו עוברים את השיקוף דווקא משני צידי המכונה עצמה. הצורות הקטנות המגובבות, או "מבוחבשות"* נראות כשלדי החפצים עצמם. בעוד במכונה האמיתית החפצים הופכים לשלדים במהלך פעולת השיקוף, לא על המסוע הנראה לעין, הרי שכאן השיקוף נעשה ע"י האמן ולמול עיני הצופה. דווקא המכונה, האמורה לשקף, הפכה בידי האמן למלבן לבן אטום. פלטת הצבעים של האמן בציור זה, כברבים משאר הציורים, משלבת בין הכתום, הכחול והצהוב גם צבעים שמסרבים כביכול להכנס לכותרת מוגדרת אחת. האמן מציין בשיח שהוא מתענין בצבעים שהם בין צבעים. גישה זו ברורה ובולטת יותר בציור "התבחבשויות". ציור זה מנוגד בצורה מסוימת לציור מכונת שיקוף. כאן אין שולחן שמחזיק את החפצים, הם מרחפים באוויר כאילו אחרי פיצוץ. ניתן לזהות כאן חפצים ודמויות - ציירת, צייר, צלב, ידיים. הקומפוזיציה מזכירה ציורים בסגנון All-over painting - ציור שנחתך בצורה מקרית ע"י גבולות הבד - הוא יכול היה להמשיך מעבר להם. המרחק בין הדימויים כמעט שווה והרקע, כפי שציינתי בהתחלה, מחולק בצורה אופקית. אם בציור הקודם ראינו מכונת שיקוף שמעבירה כתמים מצד לצד, הרי שכאן הכתמים הם דימויים ממשיים שמשהו העיף אותם לכל עבר. אופן בניית הדימויים, וכפי שהאמן ציין בשיח, אינו "עד הסוף". האמן מרמז על הדימויים במספר מצומצם ככל האפשר של קווים וכתמים. פני הציירת, למשל, חסרים קוי מתאר של מצח או לחי, סנטר. כל מה שמרכיב את הדימוי אלה כתם גדול העשוי במשיכת מכחול אחת ובצבע גדוש - שיער, עין המסומנת ע"י עיגול כחול ואוזן המשורטטת בשני קווים פשוטים. הצבעים אינם טהורים בציור, הם "מלוכלכים" או כפי שאמר האמן, הם בין צבעים. הצלב הוא צורה שחוזרת מס' פעמים ובמס' גדלים בציור זה. הצלב, דומה בעיני לכל ציור. כל ציור הוא צלב - בנוי משני כוחות שפועלים אחד על השני בדרכים מגוונות - הכוח האנכי והכוח האופקי. זהו ציור על השאלה "מהו ציור"? כפי שציין יונתן אמיר בשיח, אנחנו 100 שנה אחרי מות הציור וכל צייר נושא איתו את חורבות כל הציורים שקדמו לו. המטען כבד. או כפי שבועז ארד ציין באחת מהרצאותיו - כל קו, כל כתם בציור שלנו היום כבר נעשה. כבר קיים. לכן כל כך קשה לצייר היום. הציור של קדם הוא בדיוק על הנקודה הזו. קדם מדבר על שאלת הזהות בציורים ובמציאות. אני הבנתי את ענין הזהות לא כפוליטי דווקא, אלא כזהות האמן ובעיקר הצייר.
מספר ציורים בתערוכה מתנהגים לפי חוקיות אחרת. בציור זה הרקע הוא אחד - צבע כחול - והדימויים הם בודדים, שלמים, ואינם מפורקים. גם כאן זהו ציור על פעולת הציור. היד שמגיחה מצד ימין חותכת את הבד, עליו יש דמות, ופוגשת רגל. ציור שמזכיר לי את הביטוי "אין לו יד ורגל" - הדמות הדמיונית שמעבר לבד איבדה יד ורגל. אלה הועתקו לבד. הציור שאב אותם פנימה. פירוש הביטוי אין לו יד ורגל - אין לו מעורבות. האמן כאילו אומר לנו, אין לי מעורבות בפעולת הציור, אני לא אקטיבי, אני נשאב אל הבד ע"י הצבע והם עושים בי כרצונם. שם התערוכה - גע בי - רומז אף הוא לקריאה של הבד לאמן או לצופה. להשאבות אליו.
*מילה שעלתה בשיח עם יונתן אמיר והאמן ב 13.5.16
