יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

אוקטובר, יורם קופרמינץ, אוצרת - גליה יהב


את התערוכה הזו אפשר לחלק לשתי תמות מרכזיות: חזית ועורף. חזית מלחמת יום הכיפורים מקבלת את הצופה בכניסה וביציאה - הוא חייב לעבור בין המקרן לקיר ולהסתיר בגופו חלקים מהסרט, סרט בשחור לבן המתאר בתמונה את שדה הקרב  ללא צנזורה ובקול - קולו של קופרמינץ - המתאר מנקודת מבט עכשווית  (הקול נוסף לפני כשנתיים)  שיחות עם פצועים אנושים - אל תפחד, תשתה מים וכו'.

בקצה המסדרון סרט נוסף - אם האמן מתארת את זכרונותיה מהמלחמה, כמי שבנה נשלח לחזית בהיותו בן 18. בתווך - בין שתי ההקרנות פרוס יומן של האמן  המתאר זכרונות מהמלחמה ומהפציעה. באולם התצוגה המרכזי - צילומים שנעשו בשנתיים האחרונות, המתארים דמויות ומקומות פלקטיים, לא מקומיים ושקשה לייחסם למקום כלשהו. כל צילום עבר פעולה של שריטה, קימוט או  הפרעה אחרת שמשבשים את שלמות הדימוי המצולם.

חזית המלחמה, זו שקיבלה את פנינו בכניסה (וכאמור, נדרש גם לצאת דרכה) היא האמת. כך גם היומן, האם החרדה. אין כאן גיבורים, אין צל"שים, אין "מעטים מול רבים" וסיסמאות אחרות עליהן גדלנו. יש אמת כואבת, פצוע שאיבד את פלג גופו התחתון, חיילים בני 18 שפוחדים פחד מוות ומאיימים עליהם בקב"ן.  העורף - הצילומים הצבעוניים בחלל המרכזי של התערוכה, מנסה לייפות את התופת. החיים לכאורה נמשכים כרגיל. לכאורה - כי אלה לא חיים שלנו, אלא של אחרים ורחוקים מאיתנו וכפי שציינתי, היופי והשלמות מכילים שריטות.

מוקד התערוכה הוא התפר שבין החזית לעורף - שם נמצא הסרט של אם האמן. בנה שואל אותה שאלות על המלחמה והיא עונה. הדמות שלה מצד אחד בחזית - הפחד והחרדה מחברים אותה לבנה החייל הצעיר, ומצד שני בעורף - היא נמצאת פיזית בעורף ולא יכולה לעשות שום דבר. אולי זו הסיבה לאופן הצילום שלה - העורף שלה - ראשה, צווארה, פלג גופה העליון מתוחים על מסך הטלויזיה - היא לא יכולה שלא להיות בשני המקומות בו זמנית.

הגבול בין החזית לעורף, כפי שלמדנו בשנים האחרונות וכפי שעולה מהתערוכה, לא תמיד ברור. העורף, שמנסה לשדר חיים כרגיל,  הוא מסיכה בלבד. החיילים שעוברים בינהם לעתים תכופות נדרשים להתאים את עצמם לכל אחד מהמקומות.  להתחפש לחייל אמיץ מחד ולהתחפש לאזרח "נורמלי" מאידך.  בהקשר זה קשה שלא לחשוב על הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, בו אנו פוגשים את החייל שמגיע לחופשה משדה הקרב ונתקל בקושי להתחבר לחיים בעורף ובעיקר לנהל שיחות עם אנשים שלא היו בקרב וחושבים שהם יודעים הכי טוב איך לנהל את המלחמה.




יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

ג'ף וול, הרצאה במוזיאון תל אביב

ג'ף וול סיפר בתחילת הדברים על ילדותו בונקובר. בסביבות גיל 12-13 גילה בספר אמנות את הציור "ציידים בשלג" של ברויגל והתאהב בו, כפי שמתאהבים ביצירת אמנות - נמשכים אליה בשל יופייה. יופי, הוא אמר, הוא אבן היסוד, הפן המשמעותי ביותר של יצירת אמנות. לא צריך לאהוב ציידים, צייד, שלג או כלבים כדי לאהוב את הציור. נושא הציור הוא רק תירוץ לקומפוזיציה ולצבעים. (הרגשתי הזדהות עם האמן בדברים אלה - מעולם לא אהבתי חיות ובכל זאת ברבים מציוריי מופיעים איילים, קופים וציפורים).

היום, המשיך וול, המונח "יופי" הוא מילת גנאי. למעשה מאז שנות השישים, בהיותו נער, האשימו את מי שיצירתו אסתטית שהוא לא עוסק בבעיות האמיתיות בהן צריכה האמנות לעסוק.  כשהבין שכדי להיות רלוונטי עליו להיות אנטי-אסתטי הוא הפסיק לצייר וחווה משבר עם האמנות.

מה שחילץ אותו מהמשבר הוא הקולנוע של אותן שנים. במאים כמו ברגמן ופליני, אמר וול, עובדים בקולנוע כמו צייר בסטודיו. (וול סיפר בהתרגשות על הגילוי שהסרטים הישנים היו בעצם תמונות סטילס שרצות במהירות, כך שקולנוע הוא למעשה הרבה תמונות סטילס).

בראשית ימיו, הצילום התעסק בתפיסת הרגע. או כפי שוול אמר  - תפיסת המציאות as it appears to appear. בכך הצילום לא היה דומה לשאר האמנויות. אבל בשנות השבעים הצילום כבר לא היה חדש ווול הרגיש שאפשר לצאת מהצילום כפי שהיה מוכר עד אז. הוא הרגיש שיש עוד אפשרויות בצילום כמדיום.

מכאן הגיע וול לצילומים שכונו "מבויימים" ע"י המבקרים, אך הוא מעדיף להשתמש במונח near documentary. לדידו של וול כל צילום, באשר הוא כולל הכנה ושיתוף פעולה, הוא צילום מבויים. ברגע שאנחנו עומדים מול מישהו ואומרים לו לחייך אנחנו מביימים אותו. ברגע שהמצולם יודע שהוא מצולם יש שיתוף פעולה, ולכן יש בימוי.

וול מיצר מחדש רגעים שחמקו - סצינות שראה אך חלף על פניהן מבלי לצלמן והוא בונה אותן מחדש על סמך הזיכרון. (ניתן לקרוא כאן על בחירתו לא לצלם) מקור השראה נוסף לצילומים שלו הוא ספרים שקרא. וול ציין שנקודת המוצא ליצירה אף פעם לא צפויה.

הוא מצלם בפילם, ואמר שאנחנו ממהרים כל הזמן לטכנולוגיות חדשות מבלי שנבדוק את הישנות. לדבריו, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה פילם ויש עוד הרבה מה ללמוד בשיטת הצילום הישנה והטובה.

ביום חמישי, 12.9.13 נפתחה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. את התערוכה מלווה קטלוג. בהקשר זה ציין האמן כי עבודותיו אף פעם לא מצטלמות טוב בספרים. הוא רואה לכך שתי סיבות - הראשונה, העובדה שבספר הצילומים קטנים הרבה יותר, והשנייה - שצילום, בדומה לציור, צריך להיות תלוי על קיר מולנו. 



יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

ציטוט של ציור - על שתי עבודות בתערוכה "צרות של אחרים: קונפליקטים ופרדוקסים" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. אוצרות דורית לויטה הרטן ודליה לוין

אדר אביעם, אמן ישראלי בוגר המדרשה שחי בברלין, מציג ציורים לצד עבודת וידאו. ברשימה זו אתיחס לוידאו בלבד. בוידאו נראה אביעם בחלל גלריה שי אריה, בה הציג לפני שנתיים, ומעליו החלקים התחתונים של שני ציורים. בציורים רואים את פלגי גופם התחתון של הדמויות המצוירות. בקדמת הפריים נמצא האמן, המספר על שירותו הצבאי במחסום בשכם. נדמה כי ראשו של האמן משלים את הדמויות המצוירות מאחוריו, שראשן חתוך בצילום.

קבוצת האמנים הסלובניים (קולקטיב) אירווין, מציגים במוזיאון את המיצב "גופת האמנות". המיצב, משנת 2003, משחזר את תצוגת גופתו של  האמן קזימיר מלויץ' בדירתו בלנינגרד במאי 1935. הגופה, פסל שעווה, נתונה תחת סדין לבן, על כרית לבנה, בתוך ארון קבורה פתוח שעוצב על ידי שני תלמידים של האמן, לפי הוראתו. מעל ראשו הציור "ריבוע שחור על רקע לבן", יצירה שנוצרה לראשונה ב 1915 ונחשבת למפורסמת ביותר באמנות הרוסית של המאה ה-20. 

כמעט מאה שנה מפרידות בין שתי העבודות, בין הריבוע השחור של מלביץ' לציור הפיגורטיבי של אביעם. מאה שנים בהן קברו את הציור והחיו אותו מחדש. אפשר לראות ביצירה של מלביץ' כסופו של הציור - מה עוד אפשר לצייר אחרי הריבוע השחור? כשאירוין קראו למיצב "גופת האמנות" הם רומזים למות הציור, למבוי סתום. הציורים של אביעם, הפיגורטיביים והצבעוניים עומדים בסתירה לאותו ריבוע שחור.  האמן, המספר על שירותו הצבאי, מכוון אותנו למחשבות ולכוח המניע אותו כאמן. גם כשהוא לא מדבר על הציור, הבחירה (שלו) להציג אותו לפני קיר עם שניים מציוריו כשאף אחד מהם לא נראה שלם, מזכירים לנו את הצורך באמנות בכלל ובציור בפרט - כנראה שלעולם לא נהיה נטולי טראומות. כנראה שהציור, כחלק מהאמנות, ימשיך להיות אחד השדות בהם נעבד אותן.