שי צבי הורודי, בית הבליעה, מוזאון תל אביב, אוצרת: אלן גינתון

הורודי סיים את לימודיו במדרשה והציג בתערוכת הבוגרים בקיץ האחרון.  עם סיום לימודיו קיבל מלגה ובעבודת הוידאו החדשה, שמוצגת במוזאון עם שתי עבודות קודמות שלו, הוא גוזר את שטרות הכסף שקיבל ובולע אותן, זאת לאחר שגזר אותם לפיסות קטנטנות באופן מונוטוני ובשיטה מוקפדת, וערבב אותן עם מאכל לבן. העבודה היא אכילת הפרס ע"ש רפי לביא. בויטרינה לצד הוידאו מונח שטר אחד של 100 שקלים שהאמן שמר לצד המכתב מדיקאן המדרשה המבשר לו על קבלת המלגה.

בשנה השניה ללימודי ההמשך באמנות במדרשה הכרתי את שי הורודי, תלמיד שנה ד' בתואר הראשון באמנות. עבודותיו ממלאות אותי השראה. על אחת העבודות הקודמות שלו, זו שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה ומוצגת כעת במוזאון תל אביב, כתבתי בעבר. באחד משיעורי הפיסול בהם למדנו יחד הוא חתך קטע בגדר התיל שמסביב למתחם המדרשה. בשל עבודה זו הוא הוזמן לשיחה נוזפת עם מנהל המדרשה, שיחה שהוא הקליט והשמיע באחת התערוכות. תמיד התמלאתי קנאה כשביקרתי בתערוכות שלו. קנאת סופרים כמובן. כזו שמציבה מולי גבולות חדשים של שדה האמנות. היתה קלילות ופשטות בעבודות שלו, שהיתה משולבת תמיד עם דמותו השקטה, הממעטת לדבר ונותנת לצופה את מלוא המרחב לפרשנויות. ואלה התגלגלו במוחי בלי הרף.

קבלת פרס היא ציון דרך חשוב מאין כמוהו בקרירה של אמן. על אחת וכמה אמן צעיר שסיים זה עתה את לימודיו. מעבר לכסף ולמכתב, האמן מקבל חותמת חשובה - אתה משלנו. אתה בשדה. שדה האמנות נתן לך כניסה. יש לזכור שזהו שדה נוקשה, שומרי הסף שלו קשוחים ושעריו צרים מאוד. במיוחד בישראל. אני נזכרת באמן אליעזר זוננשיין שאמר פעם שכדי להכנס לעולם האמנות צריך לבוא מוכן עם נעלי ריצה. אני נזכרת בדבריו של צקי רוזנפלד שאמר בריאיון בתוכנית "100 שנות אמנות ישראלית" שאמן הוא סוג של מניה. משפט שנצרב במוחי והולך איתי כבר כמה שנים.  האמן גזר והשמיד את הכסף שקיבל. אותם שטרות שמנהלים את השדה אליו הוא נכנס. הורודי לא מזלזל בפרס. המכתב האישי שקיבל מדיקאן המדרשה, גבי קלזמר, הוכנס לויטרינה כפריט שיש להנציחו. השורה בקורות החיים תחת הכותרת "פרסים" היא החשובה. עבודת הוידאו של הורודי העלתה בי צחוק משולב עם אותה קנאת סופרים אותה הזכרתי למעלה. שוב הורודי מציב בפני פרה קדושה שהוא שוחט בחיוך. יש רגעים קסומים בוידאו, רגעים בהם הוא מביט בכף האוכל, מזדקף לרגע, מהרהר, חוכך בדעתו אם להמשיך - והוא ממשיך ואוכל את הפרס. לעתים הוא קשה לעיכול. זה ניכר בהבעות הפנים העדינות. הפרס המיוחל הופך לעיסה דביקה שבית הבליעה, שם התערוכה, מקבל לא בשמחה רבה.

אלינה ספוז'ניקוב- תערוכה במוזאון תל אביב 2014

את העבודות של ספוז'ניקוב הכרתי תוך כדי עיון בקטלוג של הדוקומנטה בחופשת הסמסטר. ראיתי את העבודה מסטיק מצולם, עליה כתבתי בפוסט קודם. ואז תפס את עיני צילום של פסל של האמנית שהופיעה בעיתון הארץ סמוך לפתיחת התערוכה.  הדימוי שנראה בכתבה, שפתיים מחוברות ליד, הזכיר לי את העבודה של ברוס נאומן, מהיד לפה, משנת 1967.

אתמול ביקרתי בתערוכה במוזאון תל אביב. באופן לא מודע התחלתי את התערוכה מהסוף. תפסו את עיני שלושה רישומים נפלאים על הקיר האחרון של התערוכה. מימין - רישום של אבנים, מה שהתברר לי בדיעבד כגידולים. במרכז - אותם גידולים הפכו לדמויות ערומות שנערמו אחת על השניה.  משמאל - רישום עדין של גוף האמנית עם שד אחד - תפר אנכי מופיע במקום בו אמור היה להיות השד השני. בשלב זה הבנתי שנכנסתי לתערוכה מהצד ההפוך, אבל החלטתי להמשיך לצפות בה נגד כיוון הצפיה המתוכנן. שלושת הרישומים האלה, שנעשו סמוך לפטירתה עדינים, הקוים רועדים. הטכניקה היא  עפרון, טוש לבד, ודיו. תוך התבוננות מעמיקה בפנים המצויירות ובאיזור הכתפיים אני מבחינה שהם צויירו, כנראה ביד ימין. גם כשאני מציירת דיוקן עצמי או דיוקן אחר, או אפילו כד, מוכרת לי התופעה שקל יותר לצייר את מה שמצוי בצד שמאל של הדימוי - העין הימנית. האלכסון בין היד לאיזור הציור (עין ימין, שנמצאת בצד שמאל של הרישום) יוצר נוחות - מה שלא קיים כשרושמים ביד ימין את הצד הימני של הדימוי. בכל אחת מהעבודות הפיגורטיביות יש פער בין עין ימין לעין שמאל, בין העצמות של כתף ימין לעצמות של כתף שמאל.

בסמוך לרישומים מונחים במסגרת חצץ אפור מונחים פסלי ראשים לבנים. ההנחה על החצץ צורמת לי מאוד, בוידאו הסמוך אני מגלה את ההשראה האפשרית להצבה זו - הפסלים מונחים על כביש. אך הכביש חלק, מסוכן, מגודר על ידי בתים - האם שבבי האספלט במוזאון הם הפתרון ההולם ביותר להצבת הפסלים העדינים?

בהמשך המסלול פסלים גדולי ממדים.  אני שמה לב לצל שלהם - משהו בהם מזכיר לי את צילומי המסטיקים, אותם הכרתי מקטלוג הדוקומנטה.

הצילום מסטיק לעוס, מתוך סדרה המוצגת במוזיאון

צל של הפסל יד, אנדרטה לגיבורי גטו ורשה 2 1957, גבס עם פטינה וסיבי ברזל

עוד מענין בתערוכה היחס בין חומר שקוף לחומר אטום - בין פסלי ברונזה קטנים וגדולים לפסלים שקופים שמאירים לפרקים, או מכילים תצלומים, גזות או בגדי האמנית.

לבסוף הגעתי לתחילת התערוכה, שם תלויים רישומים אקדמיים מוקפדים. מענין איך הייתי קוראת את התערוכה במהלך הפוך. ברור לי שניתן היה לסגור את החלל האחרון ולאפשר כניסה אחת לתערוכה - ייתכן שהמהלך הדו כיווני מתוכנן.

במעבר לאולם המוזאון החדש קלטתי בגן פסל של נער יושב בברכה - בדיוק התחיל לרדת גשם. נזכרתי בוידאו בתערוכה של ספוז'ניקוב, בפסלים המציצים מהבתים הפריזאים, באחרים המונחים על הכביש. וחשבתי על השיח המענין שיכול היה להווצר אם גם פסלי הברונזה של ספוז'ניקוב היו עומדים בחוץ.