יום ראשון, 16 בפברואר 2014

אלינה ספוז'ניקוב- תערוכה במוזאון תל אביב 2014

את העבודות של ספוז'ניקוב הכרתי תוך כדי עיון בקטלוג של הדוקומנטה בחופשת הסמסטר. ראיתי את העבודה מסטיק מצולם, עליה כתבתי בפוסט קודם. ואז תפס את עיני צילום של פסל של האמנית שהופיעה בעיתון הארץ סמוך לפתיחת התערוכה.  הדימוי שנראה בכתבה, שפתיים מחוברות ליד, הזכיר לי את העבודה של ברוס נאומן, מהיד לפה, משנת 1967.

אתמול ביקרתי בתערוכה במוזאון תל אביב. באופן לא מודע התחלתי את התערוכה מהסוף. תפסו את עיני שלושה רישומים נפלאים על הקיר האחרון של התערוכה. מימין - רישום של אבנים, מה שהתברר לי בדיעבד כגידולים. במרכז - אותם גידולים הפכו לדמויות ערומות שנערמו אחת על השניה.  משמאל - רישום עדין של גוף האמנית עם שד אחד - תפר אנכי מופיע במקום בו אמור היה להיות השד השני. בשלב זה הבנתי שנכנסתי לתערוכה מהצד ההפוך, אבל החלטתי להמשיך לצפות בה נגד כיוון הצפיה המתוכנן. שלושת הרישומים האלה, שנעשו סמוך לפטירתה עדינים, הקוים רועדים. הטכניקה היא  עפרון, טוש לבד, ודיו. תוך התבוננות מעמיקה בפנים המצויירות ובאיזור הכתפיים אני מבחינה שהם צויירו, כנראה ביד ימין. גם כשאני מציירת דיוקן עצמי או דיוקן אחר, או אפילו כד, מוכרת לי התופעה שקל יותר לצייר את מה שמצוי בצד שמאל של הדימוי - העין הימנית. האלכסון בין היד לאיזור הציור (עין ימין, שנמצאת בצד שמאל של הרישום) יוצר נוחות - מה שלא קיים כשרושמים ביד ימין את הצד הימני של הדימוי. בכל אחת מהעבודות הפיגורטיביות יש פער בין עין ימין לעין שמאל, בין העצמות של כתף ימין לעצמות של כתף שמאל.

בסמוך לרישומים מונחים במסגרת חצץ אפור מונחים פסלי ראשים לבנים. ההנחה על החצץ צורמת לי מאוד, בוידאו הסמוך אני מגלה את ההשראה האפשרית להצבה זו - הפסלים מונחים על כביש. אך הכביש חלק, מסוכן, מגודר על ידי בתים - האם שבבי האספלט במוזאון הם הפתרון ההולם ביותר להצבת הפסלים העדינים?





בהמשך המסלול פסלים גדולי ממדים.  אני שמה לב לצל שלהם - משהו בהם מזכיר לי את צילומי המסטיקים, אותם הכרתי מקטלוג הדוקומנטה.

הצילום מסטיק לעוס, מתוך סדרה המוצגת במוזיאון




צל של הפסל יד, אנדרטה לגיבורי גטו ורשה 2 1957, גבס עם פטינה וסיבי ברזל





עוד מענין בתערוכה היחס בין חומר שקוף לחומר אטום - בין פסלי ברונזה קטנים וגדולים לפסלים שקופים שמאירים לפרקים, או מכילים תצלומים, גזות או בגדי האמנית.

לבסוף הגעתי לתחילת התערוכה, שם תלויים רישומים אקדמיים מוקפדים. מענין איך הייתי קוראת את התערוכה במהלך הפוך. ברור לי שניתן היה לסגור את החלל האחרון ולאפשר כניסה אחת לתערוכה - ייתכן שהמהלך הדו כיווני מתוכנן.


במעבר לאולם המוזאון החדש קלטתי בגן פסל של נער יושב בברכה - בדיוק התחיל לרדת גשם. נזכרתי בוידאו בתערוכה של ספוז'ניקוב, בפסלים המציצים מהבתים הפריזאים, באחרים המונחים על הכביש. וחשבתי על השיח המענין שיכול היה להווצר אם גם פסלי הברונזה של ספוז'ניקוב היו עומדים בחוץ. 




יום שני, 10 בפברואר 2014

ילקוט - אביזר מלווה ילדות אצל אנה הרמן, מיכל הלפמן ואלהם רוקני

מיכל הלפמן, Change, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2013
אלהם רוקני, יוסף אבאד, מוזאון תל אביב 2014
חשבתי על השיר של אנה הרמן בעומדי בעבודת המיצב Change של מיכל הלפמן ומול הוידאו של אלהם רוקני. 
הילקוט האדום/אנה הרמן
לזכר התיק האדום שהשלך לשלולית,
לזכר התיק שדימם שם כמו פצע פתוח,
כמו חדר עקור מלבה של ילדה אפלולית,
לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח.
מלים שכבשתי חגות בראשי כתקליט
שבור: תנדו, תדכאו, תלעגו, תבעטו, אך
שכבה של דמעות תיכבש בראשי ותליט
במו-ערפליה את חץ השטנה המתוח.
לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר
מבעד חלון הכיתה הפתוח, לזכר
ילקוט ארגמן פרוק-סודות השותת וחודר
כמים שקטים משלולית עכורה אל עמוד
שדרת ההווה המגליד על הפצע כסכר.
לזכר התיק האדום, הילקוט החמוד.

בוידאו של רוקני נראות בנות 6-8 בחצר בית ספר בזמן קריאת השמות על ידי המורה או מנהלת בית הספר. ניסיתי להתעלם מהלבוש הדתי ולהתרכז בידיים האוחזות בתיקים - תיקים ורודים על גלגלים של נסיכות, פיות ודמויות מותגים אחרות. התיקים האלה מוכרים לי מישראל - גם בבתי הספר בארץ תיקים אלה שכיחים בקרב בנות גילאים אלה. במיצב של הלפמן, תיק ורוד כזה נראה פתוח זרוק על הרצפה ותכולתו, ורודה אף היא, נשפכת על רצפת הגלריה. בקריאה שניה של השיר אני מגלה כי ניתן לראות בדימוי של הלפמן - התיק הפתוח הסמוך למראות שבורות - התיחסות לשורות השיר של הרמן:"לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר / מבעד חלון הכיתה הפתוח".  בתוך השיטפון הורוד הזה, ניסיתי להזכר האם תמיד היה בו שימוש באופן מובהק כל כך בחפצים לבנות. לעזרתי בא השיר של אנה הרמן - הילקוט האדום. נזכרתי שגם לי היה ילקוט אדום. שלא כמו התיקים הממותגים, נשאתי אותו על גבי. עוד זכורים לי שני כיסים גדולים שהיו בו מקדימה, הנסגרים על ידי אבזמים זהובים. נדמה לי כי בשנות ה-70 הצבע הורוד היה שמור לנעלי ולבגדי בלט. התיקים, לעומת זאת, היו בצבעים חסרי איפיון גנרי.



יום חמישי, 6 בפברואר 2014

אלינה ספוז'ניקוב Alina Szapocznikow

את האמנית, והטקסט על המסטיק כפסל, גיליתי בקטלוג של הדוקמונטה מ-2007. ספוז'ניקוב, אמנית ניצולת השואה, נולדה בפולין ב 1926,  נפטרה בפריז מסרטן ב 1973.  תערוכה שלה נפתחת בקרוב במוזאון תל אביב.

תרגום (חופשי) של הטקסט שנכתב בקטלוג הדוקומנטה ומלווה צילום של מסטיק לעוס. הטקסט מתוארך ל 22.6.1971:

אלינה ספוז'ניקוב, צילום של פסל, 1971, דוקומנטה 2007

בשבת האחרונה כשהשמש זרחה  והיתי עיפה ממירוק הרולס-רויס שיצרתי משיש ורוד מפורטוגל,  התישבתי והתחלתי לחלום בהקיץ בעוד אני לועסת מסטיק באופן מכני.  מתחתי את המסטיק מפי והבחנתי בצורות מוזרות שהוא יוצר, לפתע הבנתי איזה אוסף נהדר של פסלים מופשטים חלף בין שיני.  מספיק לצלם ולהגדיל את תגליות המסטיק כדי ליצור אירוע של  נוכחות פיסולית.  לעסו והתבוננו! היצירה נמצאת בין חלום לפעולה יומיומית. 

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

אולף קונמן, פיינברג פרוג'קטס

אני אוהבת להיות  מופתעת בתערוכות - שמחה תמיד לגלות אמנים שעוברים שינויים משמעותיים בעבודה שלהם.  בעיני אין דרך אחרת - החיים מזמנים חוויות שונות, האמנות צריכה לשקף את השינויים. אין יומיים דומים בסטודיו. לא אחת אני מגיעה לתערוכות של אמני גלריה ומגלה שבשנתיים שבין התערוכות האמנים ממשיכים לנוע בתוך המשבצת הנוחה, הנעימה, המוכרת.

התערוכה של קונמן זימנה לי הפתעה גדולה. ציפיתי לציור פיגורטיבי, קלאסי, שבע. בכל זאת משהו משך אותי לשביל המפעל 3 - כנראה אלה תערוכות עבר שהוצגו במקום, בעיקר תערוכות ציור. את פני קיבלו ציורים מופשטים במידות משתנות - קטנים ובינוניים (ממדי הגלריה לא מאפשרים הצגת ציורים גדולים מאוד). שכבות צבע רבות - חלקן אטומות, אחרות שקופות - מכסות את בדי הציור. הציור אמנם רב שכבתי, אך לא גס. גם כשהצבע אטום, נראה שהוא די דק. משיכות המכחול אנכיות ואופקיות לסירוגין, נעות כמו גלים על הבד מצד לצד.  אני חיבת להודות שאילולא היתי יודעת שהטכניקה היא שמן על בד, היתי חושבת שמדובר בגואש: משהו במשיכות משלב שקיפות ואטימות שלא הכרתי בצבעי שמן. 

הפתעה נוספת גיליתי במיסגור העבודות. כל ציור נתון בתוך מסגרת קרטון חום, כמו קופסא שנפתחה ונתלתה על הקיר. בטקסט המלווה אני קוראת שהאמן מכין את מסגרות הקרטון המתכלות האלה כדי להפוך את הציורים נגישים יותר. אנחנו רגילים לראות ציורי שמן על בד במסגרות עץ כבדות ויקרות. אנחנו חושבים שאין אפשרות אחרת. קונמן, אמן שכנראה לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, מייצר תיבות קרטון שמאחסנות את הציורים. סיקרן אותי האם התיבות נסגרות במכסה תואם כשהתערוכה יורדת. פיתה אותי לחשוב שכן - שלכל ציור מחכה מכסה תואם, והציור הוא מעין הפתעה בתוך קופסא. בהקשר זה אני נזכרת במשפט של עדו בראל שציור הוא למעשה מכסה לקיר.   תהיתי האם יש תואם בין נושא הציור - מופשט - לעובדה שהאמן בדק את נושא המיסגור. האם ניסה למסגר באופן כזה גם ציורים פיגורטיביים? האם הנושא החדש הוביל אותו לפיתרון זה?

אולף קונמן, ציור במסגרת קרטון, פיינברג פרוג'קטס

מיסגור הקרטון הזכיר לי עבודות אחרונות שלי, בהן אני מניחה ציור, צילום או עבודת קולאז' בקופסאות חומות דומות. בניגוד לקונמן, הקופסאות שלי הן מן המוכן.  ושוב אני חושבת איך זה ששני אמנים, שעובדים במקומות שונים וללא קשר אחד לשני, מגיעים בזמן סמוך לאותם פתרונות או נושאים. 

עבודות אחרונת שלי בסטודיו - רישומים וקולאז'ים בקופסאות קרטון