תמר סימון ויונתן הירשפלד, בעיקר עט כדורי, גלריה נולובז, זבולון 19 תל אביב

 

תמר ואני בתערוכה

תמר סימון ויונתן הירשפלד מציירים/רושמים על  נייר בגדלים של כ 20 על 30 ס"מ. הציורים תלוייים במקבצים על קירות הגלריה.

הירשפלד מצייר בשמן ובטמפרה על נייר המכוסה שלאק*. 

הציור שלפנינו  הוא ציור מופשט בפורמט אנכי. ניתן להבחין בו בשני תנועות של כתמים המונחים על נייר מרוח בשלאק. יש לציין שהשלאק, בנוסף לכך שהוא מהווה כיסוי לנייר - כמבודד בין הנייר לצבע הטמפרה/שמן - משמש כאן כצבע. הירשפלד יוצר איתו כתמים בכהויות משתנות. בתחתית הציור - כתם שחור - מעין ספינה המרחפת על השלאק. מעליה - קווים בירוק לבן עליהם משורטט קו בעפרון המלווה בעקביות את כתמי הצבע. אם פיענחתי את הכתם השחור כספינה, הרי שהכתמים המתפתלים מעליה הם עננים.

יונתן הירשפלד

הציור הבא צוייר בפורמט רוחבי. נראה שהוא צוייר בטמפרה. גם כאן השלאק לא רק מבודד בין הנייר לצבע, אלא משמש כצבע בפני עצמו היוצר כתמים במספר שונה של שכבות. בצד הימני של הפורמט נראית דמות ב 3/4. מתוך ראשה יוצאים קווי עיפרון הנמתחים לאורך כל הפורמט, מקצה לקצה. 

יונתן הירשפלד

הציור למטה בפורמט אנכי ומתאר ורד בחלקו התחתון וברווז העומד על צנצנת בחלקו התחתון. גבעול הפרח יוצא מתוך מלבן המשמש כבסיס לברווז. קו עפרון משורטט מחלקו השמאלי העליון של הפורמט לחלקו הימני התחתון. חוצה באלכסון ושובר את המלבן האופקיי. כתם שלאק אנכי, כהה למראה, נמתח מתחתית המלבן למטה. יש בציור מתח בין צורות אופקיות לאלכסוניות. 
.

יונתן הירשפלד

סימון  משרטטת על ניירות לבנים קווים כחולים בשתי וערב צפוף. יש וקווים אלה נעזרים בקווים נוספים כדי להעלות מן ה"רשת" שלל דימויים: דמויות מסרט ערבי, פסלים, פליטיים ועוד. העטים הכחולים הכדוריים נגמרים זה אחר זה והופכים לחפצים חסרי שימוש, הנשמרים על ידי האמנות. 

מוחמד

יש ברישום  מיקוד על פני הדמות. כל הקוויים על הנייר מתכנסים באיזור הפנים ו"נפרמים" בשיער ובבגד, שם קווי השתי וערב נראים בבירור. הדמות משפילה מבט ומכונסת בתוך עצמה.

מוחמד, גרסה 2, עט על נייר, 26X36 סמ', 2022

רישומים נוספים של האמנית - 

מוחמד גרסה 3, 26X36 סמ', עט על נייר, 2022

ב

פליט מס' חמש, 26X36 סמ', עט שחור על נייר, 2022

*שלאק -  פולימר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים הגדלים על עצים בהודו, תאילנד, ובארצות סמוכות. אלה פתיתים שקופים בגוונים זהובים. בערבוב אלכוהול הם משמשים מצע לציור שמן או טמפרה על נייר.

פריים לוקיישן - צילום, עלמה שניאור

 

עלמה שניאור, עליה כתבתי בעבר כאן, עומדת עם רגל שמאל במרכז הקומפוזיציה. הרגל ישרה - תומכת בפלג גופה העליון. יד שמאל מונחת על האגן. רגל ימין מונחת גבוהה על מכולה. יד ימין נמתחת אליה. הראש זקוף, השיער אסוף ופונה שמאלה, לפינה הימנית עליונה של הקומפוזיציבה. כל איברי הגוף חשופים במלואם. הבגדים והנעליים שחורים. מן הנעליים מבצבות גרביים אדומות. העין מטיילת מרגל שמאל, המונחת כאמור ישרה על הרצפה, שמאלה דרך הגוף למכולה הבהירה. עולה לעבר קיר עם קירות מקולפים. האותיות OP נראות על רקע אדום, שארית של שלט קרוע. STOP?  העין ממשיכה לברזל סגול (מנוף?) שנראה מואר ממקור תאורה סמוי מן העין. שלושה קווים מוטים ימינה בשלושה גוונים שונים, בהירים כאמור על רקע השמיים השחורים, מסיטים את המבט לצד הימני של התצלום. משם העין יורדת, דרך משטחי עבודה מאובקים, למטה. כשהעין חוזרת לרגל שמאל, נגלה שם צינור שחור בצורת האות S. המעגל נסגר. 

צד שמאל של הקומפוזיציה עמוס יותר מן הצד הימני. גופה של האמנית יוצר חיץ בין שני הצדדים - ימין ושמאל. בניתוח הקומפוזיציה לרוחב יש שלושה משטחים מובהקים - משטח שחור (שמיים) למעלה, משטח בהיר עם קירות - מקולפים, ארעיים, ומשטח הרצפה. 

אסף אבוטבול, דיוקן עצמי עם אבא שלי במלון רנסנס, תל אביב, 2017

האמן אסף אבוטבול, עליו כתבתי בעבר כאן מציג בפנינו צילום דו-דורי, אב ובן, בחדר במלון בתל אביב.

קומפוזיציה

שתי הדמויות נראות במראת החדר. מפניהן רואים רק את הסנטרים. האב, בחולצה שחורה, פונה בגופו שמאלה, אל מחוץ לקומפוזיציה. גבו כפוף מעט ובכך נוצר המשך של הראש שמאלה, אל קצה הקומפוזיציה. משמאלו של האב וילון המלון, שמשלים בצבע את צבע החולצה ומבליט בכך את צווארו וסנטרו של האב. 

הבן, אסף אבוטבול, נראה מאחורי האב. פלג גופו העליון חשוף והוא אוחז בטלפון נייד בשתי ידיו, נראה שמבטו רכון אליו. צבע גב הטלפון שחור. פסל שחור (צל?) יורד בצד שמאל מהקצה  העליון של הציור לקצהו התחתון. שם הוא מתמזג עם כתם שחור אחר שנראה קטן, משמאל לימין.

מסגרת המראה חומה. היא מעוטרת בריבוע אפור בפינתה השמאלית התחתונה.

בחלקו התחתון של הציור שלושה שקעים. הכבל של התקע השמאלי פונה שמאלה. הקיר לבן אף הוא. בתחתית הציור מימין נראה כבל שחור נוסף ובתחתית הצילום קצה קצהו של מה שנראה כמו שידת המלון. 

קיים בצילום ניגוד מובהק בין אב לבן ובין כשחור ללבן.

תנועת העין והתודעה בתוך הצילום ברורה ומובהקת

האמן, האוחז בנייד - מצביע על ציר ממנו לחפץ שבידו. זהו ציר קצר שפונה מהמבט - למעלה - לנייד - למטה. יש ציר בין האב לבן. יש שני צירים אופקיים בין איבריו החשופים של הבן לאיברים החשופים של האב. צירי מסגרת המראה החומה והכתם השחור מימין הם שני צירים שסוגרים את הקומפוזיציה. הציר האנכי השחור ממשיך בתחתית הצילום לכתם שחור נוסף. המשך ציר זה בקצה כבל שנראה מאחורי השידה. התקע מושך את העין מחלקו האמצעי של הצילום שמאלה ע"י הכבל הלבן. ציר אחרון פונה מהנייד לשקעים מתחת למראה. בין המכשיר להטענה שלו. זה ציר מעניין כי הוא נע מאחורי הציור קדימה, מדמות האמן לדמות הצופה.

מראה

לאורך ההיסטוריה של תולדות האמנות למראה פרשנויות רבות. היא אטריבוט של הערצה. מנישואי הזוג ארנולפיני, דרך לאס מנינייאס של ולאסקז. אפשר לקרוא כאן על דוגמאות רבות נוספות.

זמן

הזמן בצילום הנייד של הבן מתנהג כאן כאטריבוט. סמל לדור שנות ה 2000 שאוחזים בנייד ומביטים בו שעות רבות במהלך היום. זהו זמן המשוייך לבן ולעיסוק שלו במכשיר. במכשירים אלה יש אפליקציות שיכולות לומר למשתמש כמה זמן ביום הוא השתמש בו, ובאילו אפליקציות. 

זמן האב הוא הזמן של דור אחר, הוא מביט אל הלא נודע, הנסתר מן העין, אולי התת מודע.

 

שי דרור - ספארי - גלריה רוזנפלד, אוצרת - מיה פרנקל טנא

התערוכה של שי דרור בגלריה רוזפלד חושפת בפנינו אמן הבקיא בתולדות האמנות, מצטט ממנה, ויוצר מתוך העבר את האמנות שלו.

דרור משתמש בחומרים תעשייתיים מוכנים ומעניק להם פונקציות חדשות. כך תריסי שלבים,  המאפיינים את הבניה הישראלית, הופכים מסוגרי מרפסות לבוני עליות גג העשויים בדרך כלל מרעפים. זוהי הסטה של החומר מהמקום המוכר והידוע למקום חדש, אם כי לא חדש לגמרי, שכן דרור משאיר אותם בסביבה הביתית.

השימוש בתריסי שלבים נעשה בעבר על ידי מספר אמנים ישראליים - על חלקם כתבתי בבלוג. למשל - בעבודת הגמר של אבינועם שטרנהיים במסגרת לימודי התואר השני בבצלאל - שם הזכרתי את האמנים ציבי גבע ואוהד מרומי שעשו אף הם שימוש בחומר זה. 

התערוכה שמה בשני צידי המאזניים נושאים מנוגדים - עיר וטבע. האוביקטים נעים, כמעט כולם על הגבול בין שניהם,  כך בצילום היד האוחזת בטטה יש עיסוק בגוף האדם ושליטתו על הטבע שממשיך לחות במרחב האורבני - הבטטה שולחת שורשים או עלים גם אחרי שהוצאה מהאדמה. בכך מרמז האמן לשילוב טבע/עיר באוביקט אחד. מאחורי היד - שוב, תריסי שלבים מוגפים בחלקם.

על קיר אחר שלושה גופי תאורה מקרינים דמות של כלב רץ במקום. בהקשר זה עולה הצלם האמריקאי אדוארד מייברידג' שצילם ב 19.6.1878 סוס דוהר ויצר, לראשונה, רצף של תצלומים במהירות גבוהה, שצולמו על ידי 12 מצלמות שמוקמו לאורך מסלול מירוצים. 

באחת העבודות, בין תריסי שלבים נוספים, נצפה כלב שיושב ברכב בתנועה. כאן בעל החיים נכלא פעמיים על ידי האדם - הן ברכב, והן במבנה התריסים.

הצבעים בתערוכה מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם, בהקשר הצבעוני כדאי לציין את הצבע הירוק שמופיע באחדים מהאוביקטים. בהקשר זה עולה המושג "מסך ירוק" - המשמש אשליה בצילום - ניתן להקרין עליו, למשל, נוף, ולהעמיד בסמוך אליו דמות. כך נוצרת אשליה שהדמות נמצאת בטבע.

 

אסף רהט - רחוב בזל, תל אביב, אוגוסט 2021

אסף רהט, רחוב בזל, 2021

 

הצילום של אסף רהט, עליו כתבתי בעבר כאן ברחוב בזל, תל אביב בנוי מקומפוזיציה מעניינת ומהקשרים לתולדות האמנות.

אני קוראת את הצילום מצד שמאל - שם נמרח טיט או מלט בגוון אפרפר בצורה של ריבוע מפורר שוליים הנוטה ימינה. ההטייה מושכת את העין לחלון, שבניגוד לריבוע הראשון, הוא פונקציונלי - חלון מסורג עם זכוכית חלבית. החלון מוביל את העין למעלה, לריבוע נוסף, קטן וצהבהב המצוי על גג המבנה. כל זה במישור הראשון של הציור. הריבוע הצהוב, המוטה שמאלה, מושך את המבט למישור האחורי של הציור, שם החלל נסתם כמעט ברובו על ידי מבנה ישן - תריסי אלומיניום, חלונות ומזגנים הנתלים תחתם.

הריבוע בצד שמאל, זה שמתחיל את סקירת הציור, דומה לציור המפורסם "לבן על לבן" מלפני כמעט 100 שנה של קזימיר מלביץ'. ציור מופשט של אמן שייסד את תקופת הסופרמטיזם באמנות הרוסית. הציורים בתקופה זו מאופיינים  בצורות בסיסיות גיאומטריות הצבועים במבחר צבעים מוגבל מאוד  (שחור, לבן). התנועה דגלה  בעליונות התחושה האמנותית הטהורה, מבלי לערב בה אוביקטים.

"לבן על לבן", קזימיר מלביץ', 1918

ירון אתר, הנוסעים של המושב האחורי, גלריה רו-ארט, אוצרת מאיה במברגר, יולי 2021

ירון אתר, עליו כתבתי בעבר כאן מציג שוב תערוכת יחיד בגלריה רו-ארט.

התערוכה הנוכחית מתמקדת בציורים "בצבע שמן ופיגמנט על בד ועל ניירות כותנה, וכן עבודות בצבעי ספריי ושמן על תצלומים מתוך מגזינים" (מאיה במברגר)

שני ציורים ירוקים תלויים בסמיכות זה לזה. כתמים ירוקים בהירים, כאילו נוגבו בחלקי הציור התחתונים, ועולים כלהבות בגוונים שונים של ירוק.

 

שלושה עמודים שחורים ניצבים אחד ליד השני על גבי פורמט מוארך. לציור שני צבעים - שחור (צבע) ואפור (המצע) .העמודים אינם אלא צלליות של ראש האמן בזויות שונות. ההעמדה אחד על השני יוצרת אסוציאציה של אנדרטאות מונומנטליות. \החללים בין הגושים יוצרים חללים מופשטים אפורים אנכיים בצורות מופשטות. היחס בין ה"יש" - הראשים ל"אין" - החלל מזכיר ציורי אשליות אופטיות בהן ראשים בצדודית יוצרים צורת כד - כמו כאן. אך בעוד בציורי האשליה האופטית נוצרים בין הראשים דימויי כדים, הרי שכאן הצורות האפורות הן מופשטות לגמרי. בעבודה זו חשוב להזכיר את המונח היפני "נותן" (Notan) - המתיחס לתיאורים בהם יש שימוש בצבע כהה לצד צבע בהיר היוצרים מתח וענין. די לחפש את המונח בגוגל כדי למצוא אלפי דוגמאות. הבולטת בהן היא צורת היין - יאנג. 

על קיר אחר זיהיתי מרחוק שורות של סימני שאלה. כשהתקרבתי נוכחתי לדעת כי אלה קווצות שיער בקטלוג - המצויות במספרות בגוונים שונים, כדי שהלקוח/ה יבחרו את הצבע הנכון עבורם. אצל אתר כל קווצות השיער הן באותו גוון בדיוק, וסימני השאלה מקבלים משמעות, כי עולה השאלה - איך אפשר לבחור צבע כשכל הצבעים זהים? ניטרול הצבע מייתר את הקטלוג, את אפשרות הבחירה. כמו בראשים השחורים שתיארתי לעיל, גם כאן הצבע הוא מונוכרומטי. גם כאן העיסוק של האמן הוא בראש - הפעם בשיער.

על אותו קיר יש שלושה ציורים אנכיים בגדלים שונים, בשני צבעים - אדום וכחול. הפורמט של הציורים אינו סימטרי - האמן ביטל את הסימטריות על ידי גזירת חלקם השמאלי של הציורים. הציורים בשני צבעים בולטים ביציאה מאיזור המונוכרומטיות בתערוכה.

הציור שריתק אותי במיוחד צויר בפיגמנט כסוף על נייר חום. משיכות מכחול הנראות לעין מתארות דמות אישה האוחזת בטירה. רכות הדמות והאחיזה ביד אחת מזכירה לי ציור של ליאונרדו דה וינצ'י בו הוא מתאר אישה המחזיקה הרמין. שתי הנשים גדולות, מתוארות בפלג גופן העליון, ואוחזות בעל חיים או מבנה ביד אחת סמוך לבית החזה. הקשר נוסף, מן המאה ה 20 - היא הטירה של מגריט. שתי הטירות הן גושים אפורים עם צריחים בולטים. בדומה לציור הראשים, גם כאן הדמות צוירה בצבע אחד, ובולטת על רקע בגוון אחיד אחר.

הציור החותם את התערוכה הוא גם הציור ששמו "הנוסעים של המושב האחורי". בעבודה זו האמן  התיז ספריי צבע כסוף על נייר עיתון. במבט מרחוק נראים שני גושי כסף. כשמתקרבים ניתן להבחין כי אלה שתי דמויות היושבות בתוך רכב. הצבע הכסוף יוצר הילה, משל היו קדושים נוצריים שראשיהם מוקפים בהילת זהב.

התערוכה בולטת במינימליזם הצבעוני,לעתים אף מונוכרומטי, באיפוק של האמן לצייר דימויים בצבע אחד או לכל היותר שניים. העיסוק בגוף האדם עולה בכמה מן העבודות, אחרות מופשטות לגמרי (למשל הציורים באדום וכחול). רוב העבודות נעות על הציר בין הפיגורטיבי למופשט ויש ברובן מתח בין היש לאין. בין דימוי לרקע. 

על שני מיצבים של גיא גולדשטיין בתערוכה מרחב אוירי, הגלריה לאמנות עכשווית, רמת השרון, אוצרת - רווית הררי, מאי 2021

התערוכה "מרחב אוירי" כוללת עבודות המתייחסות באופנים שונים לתעופה או לכלי טייס.  אתייחס ברשומה זו לשני מיצבים של גיא גולדשטיין.

גיא גולדשטיין - Oh the Humanity

המיצב כולל צפלין מתפנח, עבודת רישום בדיו על שמיכות חרום תרמיות, מטריית ריכוך אור, מכשיר רדיו ישן וסאונד. גולדשטיין מגיב בעבודה לסיפור היסטורי של ”התרסקות הצפלין הינדנבורג - ספינת אוויר גרמנית שאמנם הצליחה לחצות את האוקינוס ולהגיע לארה“ב, אך נשרפה לחלוטין בעת ניסיון הנחיתה שלה בניו ג‘רזי במאי 1937 וגרמה למותם של 36 בני אדם. התאונה האיצה את קץ העידן של ספינות אוויר כאמצעי תחבורה עיקרי, ואת המעבר לעידן הטיסה במטוסים.“ (רווית הררי) ההתרסקות הועברה בשידור חי, והשדרן שליווה את ניסיון הנחיתה - הרברט מוריסון, זעק “Oh the Humanity”. גיא (שהוא גם מוסיקאי) הלחין את קריאות השבר של השדרן לשיר רוק עכשווי. השיר בוקע ממכשיר רדיו טייפ ישן שתלוי על הצפלין. עוד כולל המיצב מטריה לבנה, המשמשת לריכוך אור בצילומים, שטיח שחור עליו הצופה יכול לעמוד ולהרגיש שהוא בסטודיו לצילום - כשלפניו מטרית התאורה ומאחוריו שמיכות תרמיות זהובות, המשמשות במצבי חירום, עליהן גיא כתב בדיו שחור "Oh the Humanity". הצופה המצלם את עצמו הופך לחלק מהעבודה. צילום הסלפי בתוך מיצב המתיחס לאירוע היסטורי שהועבר בכלי התקשורת מהמחצית הראשונה של המאה ה 20 מדגיש את ההתקדמות הטכנולוגית על פני כמעט 100 שנים: משידור רדיו המתעד אירוע היסטורי לעידן של עודף מידע חזותי בעידן הסלולרי. 

גיא גולדשטיין - שיחה

בזמן העמידה במיצב זה נשמעות שריקות רחוב, כאלה שמבקשות להסב את תשומת לבנו, לסובב את מבטינו. הצופה נמצא בתוך אירוע תקשורתי - הוא נקרא לעבודה נוספת של האמן. השריקות בוקעות מהמיצב ”שיחה“ המורכב משני פסלי חבל קלוע, מעין קנים, העומדים אחד מול השני על פסלי עץ, כאילו היו קופסאות לבן ששימשו למשחק כשחוט דק מחבר בינהן וילדים נהגו לתקשר דרכן, או קיני ציפורים מהן בוקעים קולות גוזלים. גולדשטיין הקליט שריקות משפחתיות שאסף ברמת השרון. העבודה מגיבה למבנה הגלריה, שעל גגו נהגו חברי פלמ“ח להעביר מסרים באותו מורס. על הקיר רישומי גרפיט על אלומיניום. גולדשטיין השחיר מצילות תופים בגרפיט, הניח עליהן ניירות דבק והעביר אותן למשטחי אלומיניום המרחפים על הקיר. האוצרת כתבה: ”הן המגדלים וצלילי השריקות, והן הרישומים הדוממים המייצגים את פוטנציאל הרעד של המצילות באוויר, מתייחסים אל האוויר כאל מרחב המאפשר ספקטרום של צלילים ותקשורת“ (רווית הררי) 

שני המיצבים מתיחסים לתקשורת. בעוד במיצב "Oh the Humanity" האמן מתיחס לאירוע תקשורתי היסטורי בארה“ב, הרי שבמיצב ”שיחה“ ההתיחסות היא לאירוע תקשורתי היסטורי מקומי, כזה שאירע על גג הגלריה עצמה וגם תקשורת עכשווית ע"י משפחות מרמת השרון. בשני המיצבים  האמן משתף דמויות חיצוניות בתוך העבודות - במיצב "Oh the Humanity" הצופה עצמו הופך לחלק מהעבודה כשהוא מצטלם בתוכה, ובמיצב שיחה האמן משתף תושבים מרמת השרון. בהקשר זה יש להעלות את המושג "אמנות יחסית" (Relational Art) אותו טבע ניקולא בוריו ולפיו האמנות יוצרת מרחב חברתי שבו אנשים (הצופים) משתתפים. לכן יצירת האמנות אינה עוד אבסולוטית, סגורה ועומדת הרמטית בחלל אלא יחסית, פתוחה ומשתנה עם השתתפות הצופה.

הצורות השולטות בשני המיצבים עגולות או מעוגלות - הבלון, המטריה, רישומי המצילות, פסלי החבלים. הצבעים מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם.

 

על הציור רויאל 2 של אלונה הרפז

 

אלונה הרפז היא ציירת שאני עוקבת אחריה מ 2018. כתבתי על ציורים שלה כאן.

הפעם בחרתי בציור רויאל 2. הקומפוזיציה של הציור מורכבת ומעניינת. כך גם הצבעונית.

ראשית אני מבחינה באופן ברור בשני אלכסונים שחותכים את הריבוע, מרכזם - במרכז הסוס. האלכון שמתחיל מימין למעלה ויורד לפינה השמאלית נקרא מלמעלה למטה. הוא מתחיל בקודקודו של משולש שחור, ממשיך, כאמור למרכז הסוס ומסתיים בפינה הימנית, באיזור ירוק - כנראה שיחים. 

האלכסון השני יורד מהפינה השמאלית למעלה - בחלקו העליון של ראש הסוס. יורד לאורך גופו, ממשיך ממרכזו לרגלו השמאלית האחורית, המכופפת - שממשיכה בזכות הכיפוף באופן מושלם את האלכסון. הרגל מושכת המבט לפינה הימנית התחתונה, שם - כתם חום. בדומה לכתבם השחור בפינה הימנית העליונה, גם כתם זה בצורת משולש. שני המשולשים בצד ימין, למעלה ולמטה, הם מעין פה גדול שנפתח וממנו פורץ הסוס.

פני הרוכב/ת מכוסים בד צהוב. אני נזכרת בציוריו של מגריט בהם הוא מתאר את אימו שנמשתה מן הים עם בד על פניה לאחר שהתאבדה.

רנה מגריט, הסיפור המרכזי, 1927

הבד הצהוב נמתח מפני הדמות למקום בו מתחיל זנב הסוס, ויוצר אף הוא צורת משולש. מתחת לזנב הסוס - כתם ורוד, צבע שחוזר גם גם בצד שמאל למטה ולמעלה. לעבר פני הדמות נשלח מהשמיים מטאור צבעוני שמאיים עליהן. הצבעוניות בציור היא צבעוניות איזורית - כל צבע מוגדר בתוך כתם שגבולותיו ברורים. 

על הציור "הדף" של מיכל אורגיל בתערוכתה "בארוד" בגלריה מאיה, אוצר - מיכאל קובנר, תל אביב, מאי 2021

 A4 מיכל אורגיל, "הדף", שמן על בד, גודל - נייר 

אהבתי רבים מאוד מהציורים שהוצגו בתערוכה של מיכל אורגיל בגלריה מאיה. חלקם גדולים מאוד, אחרים קטנים. כולם גדושי צבע, עמוסי צורות. חלקן פיגורטיביות -  דמויות אנשים ובעלי חיים,  נופים, ואחרות מופשטות לגמרי. השילוב בין שני העולמות על אותו בד בכפיפה אחת מותיר אותנו, הצופים, עם הרבה  סקרנות מול הציורים. בכל אחד מהם יחסי הכוחות בין הפיגורטיבי למופשט שונים. יש והפיגורטיבי  גובר על המופשט, ויש שהיחסים בינהם הפוכים. כך או כך, העין נמשכת קודם כל לפיגורטיבי. הפיגורטיבי (דמות או נוף) הוא העוגן של הציור. נקודת המוצא שלו. שם מתחיל הנראטיב. 

בציור למעלה דמות כפופת רגליים שידיה פשוטות קדימה מרחפת באוויר, נהדפה אל הרקע השחור. בין אם זה כסא או כתם שחור מופשט, הדחיסות של הצבע והכהות שלו מושכים באופן מובהק את העין  לצד שמאל.  אנו רגילים לקרוא ציורים משמאל לימין. כך גם נקרא ציור זה - הדמות היא נקודת הכניסה שלנו לציור, לסצנה. היא מכוונת בידיה, ראשה וברגליה לעבר חריטות גסות החושפות רבדים עמוקים יותר בציור. חריטות שהדפו את הדמות שמאלה. אחרי התבוננות ארוכה בחריטות, אני מנסה לפענח אותן. אני מבחינה בשתי חריטות ארוכות שיוצרות מעין רגליים דקיקות. בדמיוני - אני רואה דמות שנוצרת מהחריטות המופשטות. היחסים בין הדמות משמאל לחריטות שמולה, במרכז הבד, הם נושא הציור. בצד ימין כתם כחול, יתכן ים או אגם. מעליו כתמים ירוקים, ומעליהם - כתם אחד כתום. נדמה כי הכתם הזה מחזיק את כל צידו הימני של הציור. 

מבחינה צבעונית יש כאן שימוש מעניין בצבעים משלימים. הכתום-כחול בצד ימין, האדום-ירוק בצד שמאל. (החולצה של הדמות אדומה, ומאחוריה ועל ראשה כתמים ירוקים). הכתם הלבן שעולה מהידיים מדגיש את הדמות, ומהווה ניגוד לכתם השחור. חלקו העליון של הציור סוער בצבעים ובצורות. חלקו התחתון רגוע יותר - יש שלושה איזורי צבע יציבים וברורים - משמאל לימין: שחור, ורדרד, כחול. 

על "נשיקה" עבודת דיו של מאיה אטון, 20X30 סמ', 2020

מזה זמן אני עוקבת אחר העבודות של האמנית מאיה אטון. כתבתי על עבודה שלה לפני  7 שנים - כאן. הבוקר תפס את עיני עורב מאכיל גוזל.

זוהי עבודת דיו ובו יחסים מרתקים בין ה"יש" ל"אין". בין השחורים אפורים ללבן של הנייר.
עורב גדול מימין מאכיל עורב קטן בצד שמאל. בינהם חלל לבן, מעין דמות שרועה שראשה נמצא בין שני ראשי העורבים. כתמי דיו זעירים, כמו פרורי מזון  - פזורים על גבי הנייר הלבן באיזור שבין שני העורבים וסמוך לשמאלי, זה שמתפרק בחלקו האחורי. בולט במיוחד ראשו של העורב הגדול - כתמי הדיו זולגים ונהיים שקופים ככל שהם מתמזגים עם צווארו הלבן. גם הטפרים מתוארים בגווני שחור - אפור ומרגישים את נעיצתם בקרקע.


שני העורבים עומדים באלכסון על קרקע שקופה כמעט, עם כתם צל שחור של היונק הזעיר במרכזו. אלכסון מקביל נוצר מגופו של העורב הגדול. בעוד הגוזל מתואר בשלמותו, הרי שהעורב הימני גולש בזנבו אל מחוץ לפורמט.

שם היצירה "נשיקה" שולח אותי ישר לנשיקה אחרת. הפסל "נשיקה" של ברנקוזי מ 1907.

אמנם היצירה של ברנקוזי היא פסל אבן, ובכלל איך ניתן להשוות פסל לציור? אבל עדיין מעניין להשוות.  בעוד אצל ברנקוזי נוצר גוש אחד משתי הדמויות ואין כל חלל בינהן, הרי שאצל אטון נוצר מתח בין ה"יש" ל"אין" בזכות אותו חלל. 

על ציור של מיכל גבע - Homeward bound (הביתה), mixed media, acrylic,ink and markers on print, 20x30cm, 2020

Add caption

מבנה נטוש במרכז הקומפוזיציה המצויירת על פורמט אנכי. גג המבנה ורדרד, כך גם איזור שמתחת לחלון השחור שבצידו הימני. בצד ימין - עץ בגווני שחור-ורוד. בתחתית הקומפוזיציה - שני ענפי דקל. הימני צהבהב-ירקרק, והמרכזי - ירוק כהה. במרכז - ריבוע ירקרק בו משתקפים ענפי עץ חום ערום כמעט לחלוטין מעלים. האם זו מראה? הריבוע הזה הוא מעין ציור בתוך ציור. צבעו הירקרק לא חוזר בשום מקום, ולכן הוא ייחודי ושונה. הצבעים הדהויים בציור מתאימים לאופי המבנה - נטוש, ישן ומיסתורי.

יש בציור שני מישורים עיקריים - בראשון  ענפי הדקל ובשני - המבנה והעץ שמימינו. המישור השלישי - שמיים - נותר לבן ומצומצם, למעט כתמי צבע שזולגים מגג המבנה. איזור בהיר דומה לשמיים נראה בקדמת הציור בצד ימין, על הקרקע, בין שני ענפי הדקל. שם הוא מרמז למעין שביל שמוביל אל המבנה. 

האווירה הדחוסה - היעדר הנוף הפתוח או אלכסונים שלוקחים את העין פנימה והדגשת קווי המתאר של המבנה, אנכיים ואופקיים, יוצרים תחושת מחנק. מנגד - אופי הנחת כתמי הצבע מאווררת, הצבע לא דחוס אלא אקוורלי ברוב הציור. אני חושבת שזה סוד הציור - הניגוד בין הדחיסות של הנושא המצוייר לבין הכתמים הדלילים. משהו יוצר תחושה חזקה של אי נוחות. כזו הקוראת לנו להתבונן בו שוב ושוב.

כתבתי לפני שנתיים על ציור אחר של מיכל גבע, גם הוא מסתורי. גם בו הצבע שקוף. מעניין לעקוב אחר האמנית ולראות את ההתפתחות שלה כציירת. שומרת על סגנון וקו ייחודיים שלא מונעים ממנה להתפתח.

על "לרקוד עם הסוד", ציור של אן בן אור, 2019

אן בן-אור,  לרקוד עם הסוד, שמן על בד, 50 על 40 סמ. 2019

אן בן אור היא ציירת שאני עוקבת אחריה מספר רב של שנים. בחרתי לכתוב על ציור שפגשתי הבוקר בפיד שלי בפייסבוק.\

התחלתי לכתוב לפני שידעתי את שמו של הציור. משך אותי הזוג שבקדמת הבד. בחורה עם חצאית אדומה וחולצה לבנה רוקדת עם דמות אחרת, ספק גבר ספק אישה. מייד קפצה לעיני הניגודיות בין הדמויות. זו שעם גבה לצופה היא דווקא המאופייינת יותר.  ניתן להבחין בתווי פנים. ניתן לזהות שהיא אישה. רגליה יחפות. הדמות השניה מסתורית יותר, זאת על אף שהיא מוצגת באופן חזיתי. ראשה מטושטש, לגופה בגד שלא מסגיר מבנה גוף נשי או גברי. צבע הבגד שלה, בניגוד לשמלה האדומה-זוהרת של האישה, אפרפר. בצד ימין של הבד - משיכות מכחול גסות ודקות. אלה משיכות מכחול אופקיות שמסודרות זו מעל זו. כתם דומה נוסף, אם כי כהה יותר נמצא בצד שמאל של הקומפוזציה. במישור האחורי של הציור - נוף של טבע עם עצים.

במסגרת לימודי כתיבה והלחנה עם ערן צור, דיברנו בשיעור האחרון על ניגודיות בשיר. על שירים שמאופיינים בכך שיש בהם חלקים במקצבים שונים או כל הבדל ניגודי אחר. הרהרתי בנושא - ניגודיות באמנות. צבעים מנוגדים הם הרי צבעים משלימים. החצאית האדומה מנוגדת לירוק של העצים. התכלת שבצד ימין מעט מעל מרכז הבד מנוגד לכתומים בצד ימין, בין העצים - ספק שביל ביער.

ההבדל בין הדמויות ובאופן הציור שלהן יוצר דמות תלת ממדית (האישה) ודמות שטוחה (המסתורית). ואז בן-אור גילתה לי את שם הציור - לרקוד עם הסוד. הדמות המסתורית היא האלטר אגו של האישה. האני האחר שלה. האני שיש בו סוד גדול והדמות בוחרת לרקוד עם הסוד. לקבל אותו, להרגיש שווה לו (שתי הדמויות באותו גובה, רוקדות ביחד). תנועת הריקוד מועצמת הן בזכות הרגליים היחפות שרואים את עקב אחת מהן מוגבה מעט, והן בזכות הסטיה שלהן מעט ימינה.

הציור מעביר מסר פסיכולוגי. תרקוד עם הסוד שלך, תקבל אותו, אל תרגיש מאויים ממנו. ההפך - תחווה אותו ותהנה ממנו לריקוד משותף.

צילום של אברהם אילת, רחוב מסדה בהדר, חיפה

 

זה זמן מה שאני עוקבת אחר הצילומים שהאמן אברהם אילת מעלה לפייסבוק. הם מייד תופסים את עיניי. הצילום למעלה הוא אחד מתוך סדרה שיצר האמן במשך 10 שנים, בין 1982 עד 1992. כל יום היה יוצא מהסטודיו כדי לנוח מהציור. הנושאים, אומר האמן, השתנו ללא תכנון מוקדם.

אני מזדהה עם הרבה מן הכתוב. גם אני, כציירת, החלפתי נושאים ללא תכנון מוקדם. לא יכולתי לצייר לפי תכנון. צרוב בזכרוני משפט שאמרה לי מורתי לקרמיקה לידיה זבצקי בבצלאל- "אם את יודעת איך תצא היצירה בסוף, אז למה לעשות אותה?" כמו כן, אני מזדהה עם ההתמדה של האמן במעשה הציור. גם אני ציירתי באותו סטודיו מעל 10 שנים. כל יום. 

ואז אני מגלה את הצילום הזה. רחוב מסדה. והצילום הזה, כמו האחרים של האמן, תפס את עיניי מייד. זה צילום של צייר. 

אקרא את הצילום מלמטה למעלה. צמחיה כהה ובמרכזה עץ דקל בגווני אפור כהה נמצא במישור הקדמי של הציור. זה שאנחנו נכנסים דרכו לקומפוזיציה. קצוות כפות הדקל פורצות בעדינות וחודרות לעננים שבמישור האחורי ולבנין שבמישור הביניים. אלכסון חד חותך את הפורמט לשתי צורות מנוגדות - כהה ובהירה, דחוסה ואוורירית.  האלכסון מתחיל בעץ גבוה שחתוך משמאל ויורד לאורך המבנה עד הצמחיה. במישור האחורי, כאמור, עננים. אלה בהירים וגדולים ברובם, ובחלקם העליון כהים - סוגרים את הקומפוזיציה בכהותם, המשתווה לכהות הבנין.  

לבסוף, המרקמים השונים - צמחיה, מבנה ועננים - מעשירים את המערך הצבעוני של הכתמים.