על שני מיצבים של גיא גולדשטיין בתערוכה מרחב אוירי, הגלריה לאמנות עכשווית, רמת השרון, אוצרת - רווית הררי, מאי 2021

התערוכה "מרחב אוירי" כוללת עבודות המתייחסות באופנים שונים לתעופה או לכלי טייס.  אתייחס ברשומה זו לשני מיצבים של גיא גולדשטיין.

גיא גולדשטיין - Oh the Humanity

המיצב כולל צפלין מתפנח, עבודת רישום בדיו על שמיכות חרום תרמיות, מטריית ריכוך אור, מכשיר רדיו ישן וסאונד. גולדשטיין מגיב בעבודה לסיפור היסטורי של ”התרסקות הצפלין הינדנבורג - ספינת אוויר גרמנית שאמנם הצליחה לחצות את האוקינוס ולהגיע לארה“ב, אך נשרפה לחלוטין בעת ניסיון הנחיתה שלה בניו ג‘רזי במאי 1937 וגרמה למותם של 36 בני אדם. התאונה האיצה את קץ העידן של ספינות אוויר כאמצעי תחבורה עיקרי, ואת המעבר לעידן הטיסה במטוסים.“ (רווית הררי) ההתרסקות הועברה בשידור חי, והשדרן שליווה את ניסיון הנחיתה - הרברט מוריסון, זעק “Oh the Humanity”. גיא (שהוא גם מוסיקאי) הלחין את קריאות השבר של השדרן לשיר רוק עכשווי. השיר בוקע ממכשיר רדיו טייפ ישן שתלוי על הצפלין. עוד כולל המיצב מטריה לבנה, המשמשת לריכוך אור בצילומים, שטיח שחור עליו הצופה יכול לעמוד ולהרגיש שהוא בסטודיו לצילום - כשלפניו מטרית התאורה ומאחוריו שמיכות תרמיות זהובות, המשמשות במצבי חירום, עליהן גיא כתב בדיו שחור "Oh the Humanity". הצופה המצלם את עצמו הופך לחלק מהעבודה. צילום הסלפי בתוך מיצב המתיחס לאירוע היסטורי שהועבר בכלי התקשורת מהמחצית הראשונה של המאה ה 20 מדגיש את ההתקדמות הטכנולוגית על פני כמעט 100 שנים: משידור רדיו המתעד אירוע היסטורי לעידן של עודף מידע חזותי בעידן הסלולרי. 

גיא גולדשטיין - שיחה

בזמן העמידה במיצב זה נשמעות שריקות רחוב, כאלה שמבקשות להסב את תשומת לבנו, לסובב את מבטינו. הצופה נמצא בתוך אירוע תקשורתי - הוא נקרא לעבודה נוספת של האמן. השריקות בוקעות מהמיצב ”שיחה“ המורכב משני פסלי חבל קלוע, מעין קנים, העומדים אחד מול השני על פסלי עץ, כאילו היו קופסאות לבן ששימשו למשחק כשחוט דק מחבר בינהן וילדים נהגו לתקשר דרכן, או קיני ציפורים מהן בוקעים קולות גוזלים. גולדשטיין הקליט שריקות משפחתיות שאסף ברמת השרון. העבודה מגיבה למבנה הגלריה, שעל גגו נהגו חברי פלמ“ח להעביר מסרים באותו מורס. על הקיר רישומי גרפיט על אלומיניום. גולדשטיין השחיר מצילות תופים בגרפיט, הניח עליהן ניירות דבק והעביר אותן למשטחי אלומיניום המרחפים על הקיר. האוצרת כתבה: ”הן המגדלים וצלילי השריקות, והן הרישומים הדוממים המייצגים את פוטנציאל הרעד של המצילות באוויר, מתייחסים אל האוויר כאל מרחב המאפשר ספקטרום של צלילים ותקשורת“ (רווית הררי) 

שני המיצבים מתיחסים לתקשורת. בעוד במיצב "Oh the Humanity" האמן מתיחס לאירוע תקשורתי היסטורי בארה“ב, הרי שבמיצב ”שיחה“ ההתיחסות היא לאירוע תקשורתי היסטורי מקומי, כזה שאירע על גג הגלריה עצמה וגם תקשורת עכשווית ע"י משפחות מרמת השרון. בשני המיצבים  האמן משתף דמויות חיצוניות בתוך העבודות - במיצב "Oh the Humanity" הצופה עצמו הופך לחלק מהעבודה כשהוא מצטלם בתוכה, ובמיצב שיחה האמן משתף תושבים מרמת השרון. בהקשר זה יש להעלות את המושג "אמנות יחסית" (Relational Art) אותו טבע ניקולא בוריו ולפיו האמנות יוצרת מרחב חברתי שבו אנשים (הצופים) משתתפים. לכן יצירת האמנות אינה עוד אבסולוטית, סגורה ועומדת הרמטית בחלל אלא יחסית, פתוחה ומשתנה עם השתתפות הצופה.

הצורות השולטות בשני המיצבים עגולות או מעוגלות - הבלון, המטריה, רישומי המצילות, פסלי החבלים. הצבעים מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם.

 

נעמה צבר, מלודיות של נזק וודאי (אופוס 3), מרכז לאמנות עכשוית CCA תל אביב, עד 9.2., אוצרת- חן תמיר

אני מכירה עבודות של נעמה צבר זמן מה. את היצירה הראשונה שלה, ראיתי בגלריה דביר לפני מספר שנים. היא ביצעה פרפורמנס עם אובקיטים שהיו תלויים על הקיר ועליהם מתוח מיתר. האוביקטים היו  בדי לבד עבים בצבעים עזים. מכל בד יצא מיתר, וחוט שחיבר אותו למגבר. צבר פרטה על המיתרים ומילאה את החלל בצלילים.

בפעם השניה, נתקלתי בעבודה שלה בארה"ב. לא זכור לי שם הגלריה. שם האמנית לא נכחה והיתי אני, הצופה, זאת שפרטה על המיתרים.

הפעם השלישית היתה אתמול בתל אביב.

שברי גיטרות פזורים על רצפת הגלריה הלבנה. מן השברים נמתחים חוטיהן ומחברים את שאר החלקים. מכל גיטרה יוצא חוט נוסף, הוא כבל סאונד שמחבר את הגיטרה/המיתרים למגבר. המגבר נמצא בחלל הגלריה. מגברים אחרים נמצאים בקומה השניה. לאחר התבוננות קצרה מיהרתי לפרוט על המיתרים. כמי שעוסקת במוסיקה, אני  תמיד סקרנית לנגן, אך אף פעם לא התנסיתי בפריטה על גיטרה.  הסידור על הרצפה - הגיטרות השבורות, החוטים המתוחים - כל אלה מפתים מאוד. התחלתי לנגן. קולות נפלאים בקעו מהרמקולים, שכאמור פזורים גם בקומה השניה. מגיטרה אחת הפקתי צלילים סיניים (!) מגיטרה אחרת צליל עמום וארוך. 

עליתי לקומת הגלריה, ממנה ניתן לצפות במיצב מלמעלה. נזכרתי ב"רצפות הלא מטואטאות" בפומפיי. סגנון של פסיפס שהיו יוצרים בבתים לתת תחושה שיש דברים פזורים על הרצפה וכאילו היא לא נקיה. כמה המיצב של נעמה מזכיר את רצפות פסיפס אלה. ואז נזכרתי בהופעה "פינק פלויד בפומפיי" - האם הם שברו שם גיטרות? 

שי-לי עוזיאל, רכבת תחתית, זוכה פרס רוזנבלט לאמנות חזותית, אוצרת: אורלי הופמן

הגעתי לתערוכה בשבת האחרונה, ביומה האחרון. כמה שעות לפני הפירוק. אחרי שכולם כבר היו והלכו.

הקלקר שעל הרצפה כבר היה אמנות שמשתנה עם הזמן. מסוג העבודות שדורשות מהאמן להתיחס לצופה - relational aesthetics. את המושג טבע האוצר הצרפתי ניקולא בוריו בשנות התשעים.  המושג מתאר את הנטייה ליצור אמנות המבוססת או מושפעת מיחסים בין בני אדם והנסיבות החברתיות שלהם.

הקלקר שעל הרצפה כבר ספג את עקבות המבקרים בתערוכה, ומהם היו רבים. יש שבאו בנעלי עקב והשאירו חורים בקלקר, יש שבאו בנעליים שטוחות אך כבדות. כך הלכתי כמו בלשית, אחרי הצעדים. כמו ילד שרודף אחרי עקבות בחול. בעצם, חשבתי לעצמי, כבר כשרצתי במדרגות למעלה מתוך סקרנות, כבר בפעולה זו היתה חוויה המתיחסת לצופה. היה ניגוד בין הריצה למעלה לרכבת התחתית.

התעכבתי בתערוכה כשעה. הלכתי לאורך הקרונות החשופים, הבנויים מעצי אורן המחוברים זה לזה. כל קרון זימן לי הפתעה אחרת, פסל אחר שעבר שינויים בידי האמן. יש והחפץ עבר שינוי בפני עצמו ויש שהחפץ חובר לחפץ אחר. החיבור, יוצר הקשר חדש. אופן החיבור עצמו (דבק חם, בורג או נייר דבק) הוא חלק מהאמירה של האמן.

מראה הצבה

לצידי הקירות התעכבתי ליד פסל השווארמה, עבודה משנת 2011.

שווארמה 3 (2012), עץ דבק חם ופוליאסטר

היתי בתערוכה לפני כחודש. היא עדיין פועמת בי. אני עדיין מגלה אותה מחדש בכל מבט, בכל זוית. זו תערוכה שונה מתערוכות ציור או פיסול שהכרתי עד היום, כאלה "פוטוגניות", נעימות למבט וקלות להעברה דרך המחשב.


מקצה הקרון האחרון, אליו כאמור הגעתי לאחר זמן מה, בקעה עבודת סאונד של האמן. בעבודת הסאונד, העשויה בשכבות רבות, אנו עדים לתהליכי העבודה של האמן משיחות שהוא מנהל עם מוכרים ומוכרות לצורך קניית והזמנת חומרים לתערוכה. האמן מתקדם לרחוב, שומעים צפצפות של מכוניות ונגינת הפסנתר מתחזקת. איש אחד קורה בלי הפסקה "צדקה, צדקה".

שי-לי הגיע לתחנה


כך גם הצופה שהקדיש לתערוכה את תשומת הלב הראויה לה.

על מיצג של עלמה שניאור בתערוכה Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה, מוזאון פתח תקוה.

הצגה
הקהל מתבונן. אולי שואל שאלות את האמן בזמן הפעולה. אך בזו מסתכמת ההפעלה שלו - שאילת שאלות שמפריעות למהלך ההצגה. אנחנו לא יכולים לדמיין הצגה בתיאטרון שבה קהל יתפרץ לבמה וישאל את השחקן ממה עשוי הבגד שהוא לובש. בהצגה בתיאטרון הגבול בין הקהל לשחקן הוא ברור והגדרת התפקידים ברורה. מי שעל הבמה משחק, פועל. מי שבקהל יושב, מקבל.

מיצג
הקהל מתבונן אך חלקו באירוע מורכב יותר. הוא נדרש לפעולה. לא פעולה פיזית דווקא של התפרצות לטריטוריה של האמן. פעולה של הקשבה, קשב, הזדהות או הרמת גבה. לאורך כל המיצג יש מתח. מהי "הגדרת התפקיד" של הצופה.

Relational Aethetics

את המושג Relational Aethetics, אסתטיקה יחסית, טבע האוצר ניקולא בוריו בשנות התשעים. (השתמשתי בו במספר רשומות. ניתן לעשות חיפוש בעמוד הראשי של הבלוג) 

מתוך הגדרת המושג באתר של הטייט - 

He saw artists as facilitators rather than makers and regarded art as information exchanged between the artist and the viewers. The artist, in this sense, gives audiences access to power and the means to change the world. האמנות היא מידע שעובר בין האמן לבין הקהל. האמן נותן לקהל גישה לכוח ואת האמצעים לשנות את העולם. במילים אחרות, האמנות עוברת ממצב בו האמן עומד מול הצופה והקשר בינהם הוא קשר של נותן מידע ואקטיבי - האמן - למקבל מידע ופסיבי - הצופה. האסתטיקה של היצירה כבר אינה אבסולוטית, אלא יחסית. היחס בין האמן לצופה מגדיר את היצירה. הגבולות בין השניים נסדקים.

 אני צופה בעלמה שניאור

המיצג התקיים ברחבה של מוזאון פתח תקוה, באירוע Draw to Perform, אוצר - רם סמוכה. בלטה בתוך קבוצת המיצגים מהבחינה הזו העבודה של עלמה שניאור, שלא חששה לשוחח עם הקהל תוך כדי העבודה, להסביר על הפעולות שהיא עושה וזה שבר את הקרח שהרגשתי שקיים בין האמן לביני בשאר המיצגים.

Nir Segal, Two Work, curator: Leah Abir ניר סגל, אוצרת: לאה אביר, גלריה Raw Art

התערוכה של ניר סגל בגלריה רו ארט מתפרסת על שתי קומות. התחלתי בקומת הגלריה, 12 הליכונים יוצרים מעגל. לכל הליכון צמוד מיקרופון. נכנסתי והתחלתי ללכת על ההליכון. כדי להשתמש במיקרופון צריך לרוץ. אז רצתי. שונאת לרוץ ושונאת הליכונים. שם התערוכה בקומת הגלריה - All the Treadmills are Desperate, כל ההליכונים מיואשים. הבטתי בהליכונים ובאמת חשתי שהם מיואשים, כשעמדו ריקים ונעו בלי הפסקה. פס הגומי מסתובב עליהם באיטיות. מזמין את האורחים לקחת חלק, לפחות ללכת. אם לא לרוץ. אבל מי שרוצה לדבר עם שאר המשתתפים חייב לרוץ. אז רצתי. רצתי לשיחה. רצתי כדי להשמיע את קולי. שוחחתי ארוכות עם יונתן, אחד המפעילים של העבודה, במאי תיאטרון. דיברנו על החיים, על אוכל, בכלל לא על אמנות. אחר כך נשארתי עוד שעה ללכת עם האייפוד שלי ולהקשיב ל"נערות ריינס" תוך כדי ההליכה. רועי פרייליך צועק באוזניי. השיר יום ראשון. לראשונה אני באמת מקשיבה למילים: "תאמרי שלום לעצב/נסי פחות לחשוב/תכנסי לתוך הקצב/של האנשים מהרחוב/הכל קורה כל כך מהר/גם לי קשה קצת לעקוב/אז אם את מתבלבלת/עשי כמו הרוב".

רוב ההליכונים היו ריקים ומיואשים. לשווא פס הגומי מסתובב. חוץ מיונתן וממני. ירדתי לקומה 2 כדי לפגוש את ניר. הוא סיפר קצת על עצמו, גר בלונדון, עושה דוקטורט בסלייד. מגיע מציור. וואו, אני חושבת בלבי, יהיה לנו המון על מה לדבר. גם אני מגיעה מציור ולאחרונה הצגתי פרפורמנס. הוא מראה לי ציור שלו שתלוי על הקיר. ציור על נייר מוארך בצבעי אקריליק, סלקים וסכינים. ניר מסביר לי ששם הציור "הזמנה לשיח". כל ציור הוא הזמנה למפגש, לשיחה. שם העבודה בקומה השניה, בה האמן נוכח, הוא The Flat Diamond Café. קפה היהלום השטוח. ניר הזמין אותי לנוח, לשתות תה, לאכול עוגיות לאחר הריצה שעשיתי בקומה הרביעית. יכולנו לשוחח ארוכות על הציור, על פרפורמנס, על המקום של אמנות לא בפני עצמה אלא כתירוץ למפגש, לשיחה בין אנשים. או לשיחה עם עצמך - לפגוש את עצמך על ההליכון, מקשיב לנערות ריינס או מנהל שיחה עם אנשים שלא הכרת.

מיני גולף בת ים, 9.7-10.10.2015, אמנים משתתפים: מרתה פירר, דרורה דומיני, רותי דה פריס, אור הרץ ועירא שליט, גבי קריכלי, להלי פרילינג, גבריאל קלזמר, אפרת ניר, איילה לנדאו, אוצר: אלעד רוזן,

מובי-מוזיאוני בת ים
סטרומה 6, בת ים
ג', ה': 12:00-20:00
ו', ש': 10:00-14:00
הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד גולף כרוכה בתשלום 10 ש"ח למשתתף
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אומרים שגולף הוא לא משחק מגע. לא ככה אנחנו משחקים אותו" - אליס קופר

הגעתי לתערוכה בבוקר יום שני. שני ילדים בני 8-9 הסתובבו בחלל ממורמרים ופנו לאוצר (אלעד רוזן, להלן "רוזן") "מה? למה אי אפשר לשחק עכשיו?" רוזן הסביר בעדינות ובשקט: כי המוזיאון סגור עכשיו. בעבר עבדתי במספר מוזיאונים, שהיתי בהם הן כעובדת והן כמבקרת. התמונה של ילדים המתדפקים על דלתות המוזיאון ומבקשים להכנס אליו היא לא תמונה שנצרבה בזכרוני. כשהיתי מדריכה, אחד המשפטים הראשונים שהיתי אומרת הוא:"ביצירות מותר לגעת בעיניים בלבד". אבל למרות האזהרה, כמובן שילדים ניסו בכל זאת לגעת ביצירות מידי פעם. לפעמים קשה לעמוד בפיתוי.  אם אודה על האמת, גם כמבקרת אני מעבירה לפעמים אצבע על יצירה אם ממש חשוב לי לבדוק משהו, את זה אני עושה בגניבה, תוך וידוא שהשומר הלך והמצלמה לא מכוונת עלי, ואין חוט שגורם לצפצוף במוזאון כשמתקרבים, מה שקרה לי פעם במוזאון בלונדון. (אחד ממוריי לאמנות אמרו לי פעם - כשהשומר מסתובב ומפנה את גבו זה מותר)

רוזן בחר להציג תשעה אמנים בשמונה מוקדי פעילות (אור הרץ ועיר  שליט יצרו עבודה משותפת). העבודה של מרתה פירר נמצאת בקומה הראשונה. עבודתה היא עמדת ההשכרה של ציוד הגולף ובר לאורחים כשיש ארוע - מספר כאלה מתוכננים בהמשך, מעבר לאירוע הפתיחה. מעבר לציוד הגולף - מחבט וכדור, מקבל כל מבקר=שחקן גם דף הדרכה לתערוכה שמאחוריו טבלת הההשגים של כל אחד מהמשתתפים.

עמדת הקבלה - השכרת ציוד ובר, מרתה פירר, צילום: גוני ריסקין

מקור משחק הגולף כפי שמוכר היום, מסלול בן 18 גומות שיש להעביר את הכדור בינהן, הוא בסקוטלנד במאה ה-15. לראשונה כתב על המשחק ג'יימס השני, מלך הסקוטים, שאסר לשחק בו ב- 1457. על משחקים מן המאות 14-16 ניתן ללמוד במקרים רבים בזכות איסורים שהוצאו נגדם. כך ניתן ללמוד גם על משחקי הקלפים במאה ה-16. משחק קלפים מופיע לראשונה בציור של קרווג'ו מ 1594. היסטוריונים שחקרו את הציור ואת המשחק נעזרים במקורות כתובים, בהם איסורים וחוקים שמתארים אותם.

בתערוכה הקבוצתית בבת ים ניצל רוזן את שמונה חללי התצוגה שבקומה השניה לשמונה עמדות משחק. בכל עמדה - פסל של אמן אחר שהוזמן ע"י האוצר ליצור מסלול מיני גולף. רוזן אמר לי, בשיחה שנערכה איתי, שלא היו הנחיות נוספות לאמנים. יחד עם זאת, ההגדרה והבקשה ליצור מסלול משחק כזה טומנת בחובה מגבלות ואיפיונים רבים שנובעים מעצם היות הפסל שימושי: הפסלים צריכים להציע מסלול שבו עובר כדור, הם צריכים להכיל גומחות/נקודות יעד אחרות שבהן הכדור נעצר, הם צריכים להיות שטוחים - כדי שהקהל יוכל לעמוד עליהם או מעוצבים כתלת ממד בחלל, ואז הקהל עובר בתוך הפסל. במשחק גולף פתוח יש מכשולים טבעיים - גבעות, עצים, עמקים. בחלל קטן, כשהמסלול הוא פסל האמנים נדרשו לפתח מכשולים יצירתיים אחרים, למשל מלכודת עכברים במסלול מס' 1, של דרורה דומיני. עבודתה של דומיני בנוי  ככיכר המזכירה באופיה את מבנה המוזיאון. בכיכר יש שלטי רחוב - כיכר לפניך, או אין כניסה, המוכרים לנו מן הרחוב ניצבים על גבי עמודים. דומיני קפלה והצמידה את התמרורים לגושי עץ וכך פגמה בצורתם המקובלת (ריבוע, עיגול או מלבן) והפכה אותם לצורה מופשטת, צבעונית בחלל. גבי קריכלי, מסלול מס' 4, יצר מיצב מחומרים שהיו לו בסטודיו בינהם פסלי עץ ישנים, ובעבודתו המסלול הוא תלת ממדי והצופה דורך על הרצפה ולא על הפסל. הדימויים בעבודתו נראים לקוחים מחוף ים - שמשיות וסוכת מציל. זוהי גם העבודה היחידה בתערוכה שהחלל בה חשוך כמעט לגמרי, דבר שתורם לתחושת האינטימיות של השחקנים עם העבודה.  אפרת ניר יצרה משטח גבוה בתחילת המסלול - אלמנט שדורש מהמבקר לתת מכה חזקה מאוד. הכדור של מי שהצליח לעבור את המשטח, יפגע בשרשראות תלויות המרשרשות וחוגגות את הניצחון.

דרורה דומיני, צילום: גוני ריסקין

התערוכה מעלה סוגיות מענינות שמעסיקות את שדה האמנות למעלה מ 20 שנה. ניקולא בוריו טבע את המונח Relational Aesthetics בשנות התשעים בבואו לתאר את הנטיה באמנות חזותית ליצור אמנות שמבוססת על, או שואבת השראה מיחסים בינאישיים וההקשר החברתי שלהם. ב 1998 בוריו (Bourriaud) פרסם את הספר בשם Relational Aesthetics והגדיר את המונח, אותו כאמור טבע: A set of artistic practices which take as their theoretical and practical point of departure the whole of human relations and their social context, rather than an independent and private space

רוזן הכניס למוזאון פעולה חיצונית לו - משחק. דרך חווית המשחק אנחנו מופעלים על ידי פסלים, הצעדים שלנו יוצרים כוריאוגרפיה בחלל ששונה מזו שזכורה לנו או שכיחה בתערוכות אחרות - לא נראה כאן אנשים מהנהנים ברצינות מול פסל תוך שילוב ידיים מאחורי הגב או מקיפים אותו בזהירות. אנשים לא לוחשים, מותר ובלתי נמנע הדבר שמבקר שהצליח להשיג את היעד יביע קריאת שמחה. אחרים יביעו תחושת ייאוש ואכזבה. מי שמגיע בקבוצה, ירשום את שמות השחקנים וינקד את התוצאות בטבלה. רק אחד ינצח. אך מי שמגיע לבד, יהנה מחווית המשחק נגד עצמו כשהוא יכול לנסות להשתפר ע"י משחק חוזר.  כך או כך, המשחק נותן משך לפסל. מדיום נטול רצף לינארי (בניגוד לוידאו למשל) מקבל התחלה, אמצע וסוף. זמן החוויה שלנו עם ובתוך הפסל הוא זמן המשחק שלנו. ההתבוננות שלנו בפסל, כדי להתגבר על המכשולים בדרך, מסבה את תשומת לבנו לפרטים שממנו הוא בנוי. אנחנו קוראים את הפסל כמו ספר, פרק אחרי פרק - כל פרק הוא חבטה בכדור שבסיומה עלינו לחבוט שוב, לקרוא פרק נוסף, או שהגענו לסיומו, הכדור נפל לגומה.

דרורה דומיני, צילום: גל דרן

גיליתי אוצר בבת בים!!!

הוזמנתי לתערוכה במוזאון בת ים על ידי האוצר יהושע סימון. יהושע בחר להתחיל את הסיור בכניסה למוזאון. הוא הפנה את תשומת לבי למבני השכונה, שהם חלק משכונת רמת יוסף, וסיפר שהם  נבנו בשנות ה-50 ע"י האדריכל  דוד פרלשטיין. המבנים היו מיועדים לגלי העליה הגדולים מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. בשנות ה-90 המאזן הדמוגרפי של השכונה השתנה כליל, גלי העליה הגדולים מברית המועצות החליפו את  התושבים המקומיים.  אחת הדמויות ההיסטוריות המפורסמות שגרו בשכונה זו היא המשורר  שלום אש, (Sholem Asch), שנתן לעיר בת ים את שמה. ביתו נמצא צעדים ספורים מהמוזאון. המוזאון, בניגוד למוזאונים של הערים פתח תקוה או הרצליה, אינו חלק ממבנה אחר - לא סמוך או צמוד ליד לבנים. זהו מבנה אוטונומי, שתוכנן אף הוא על ידי פרלשטיין ומוצב בצמוד לפארק ירוק.

נכנסנו למוזאון, יהושע בחר להתחיל את הסיור בחלל שמוקדש לציירים ישראליים מקומיים מקבוצת אופקים חדשים, למשל חיים קיוה, שנפטר בעיר ב 1983.

ואז הגענו לתערוכת היחיד של האמן פרנצ'סקו פיניציו קישור זה מפנה לריאיון עם האמן בתערוכה אחרת שלו.

שם התערוכה ARKPARKCRAFTRAFTCLINICCLUBPUB תלוי באותיות עץ צבעוניות בכניסה לרחבה המרכזית של המוזאון.



אנחנו צועדים ליד מדורת סקייטבורדים שרופה, דרך שער ביטחון עץ, כזה שאמור לגלות מתכות בכניסה למבנים ציבוריים.

מיד לאחר השער אני מגלה אזור משחק, ג'ימבורי, שעשוי כולו ממבני פלסטיק צבעוניים, בשילוב חומרים מקומיים שונים.

כמי שמרבה לסייר בתערוכות ואף הדריכה במספר מוזאונים, ידועים לי היטב הכללים במוזאון. "נוגעים רק בעיניים" אמרתי לילדים אותם הדרכתי בעבר. כך אני נוהגת היום גם כאמא שמלווה את נדבי, בן השמונה, שמרבה לבלות איתי במוזאונים. רק להסתכל. לא לגעת. אלא שכאן, בדומה לחוויה שהיתה לי ברטרופספקטיבה של מרטין קריד בלונדון לפני שנה בדיוק, התערוכה מסרבת להשאיר אותי אדישה. היא מפעילה אותי בכל רגע, מול כל עבודה.

כל כיסא מזמין אותי לשבת, כל מבנה פלסטיק צבעוני מזמין אותי להציץ לתוכו. ילדים שיגיעו לכאן, ומבוגרים שלא יפחדו להתכופף קצת ולפעול בחללים יגלו הפתעות נפלאות: דלת עץ מיניאטורית, כדלת של ביתו של עכבר נפתחת, ומגלה עולם שלם למי שלא יפחד להשכב על הרצפה או לרכון.

התערוכה מדמה את העולם שמחוץ למוזאון, או בכל עיר אחרת - מדמה את חיי העיר על כל מרכיביה. פסלי עץ עומדים כסחורות  על מדפים.  יש להדגיש שפיניציו משתמש לצורך ההקמה בחפצים וחומרים מקומיים בלבד. לכן אנו מרגישים מיד הזדהות עם החללים. כל כיסא מזכיר לנו כיסא שהיה לנו פעם בבית, או שהיה בבית אחר בו ביקרנו, כל תחפושת או צעצוע מוכרת לנו.


אני ממליצה בפה מלא לכל קוראיי הנאמנים ללכת לראות את התערוכה הזו, המותאמת לכל הגילאים, ולגלות אותה עם הרבה סבלנות, לתת לה להפתח אליכם כמו אריזת מתנה שפותחים לאט כי לא רוצים שחווית ההפתעה תפוג.

הערות: 
1. ברשומה הקודמת שכתבתי, על עבודתו של תומר ספיר הצבעתי על הצבעוניות הייחודית שלו בנוף המקומי. תערוכה זו משלבת צבעוניות מקומית עם צבעים זרחניים שדומים באופיים לצבעים בהם השתמש ספיר.
2. סרטון וידאו קצר מערב הפתיחה עם הסברים מאת האוצר, האמן והתרשמויות האורחים ניתן לראות כאן.