יום שני, 26 באוגוסט 2013

ציור הוא לא רדי מייד!

האמן דרור קרטה מציג בתערוכה "100 שנים לרדי מייד" במוזיאון ינקו-דאדא עבודה בה הוא מזמין את הקהל להעיף נעליים על ציור שלו, המציג את יאיר לפיד.

לא אכנס לדיון על טיב היצירה של דרור קרטה שמוצגת במוזיאון ינקו-דאדא. ברצוני להרחיב על נושא הרדי מייד.
בבסיס הרדי מייד עומד חפץ מן המוכן שנלקח מפס ייצור,  ועובר שינוי מסויים תחת ידיו של האמן. כך עשה מרסל דושאן כשלקח אסלה, חתם עליה, נתן לה שם  והציב אותה במוזיאון. כך הוא עשה כשלקח רפרודוקציה של המונה ליזה, צייר לה שפם וכתב את האותיות LHOOQ.

ציור הוא לא רדי מייד. אמן שמצייר ציור ומזמין צופים לזרוק עליו נעליים לא עוסק ברדי מייד. הציור אפילו אינו Found Object, מושג קרוב לרדי מייד שלעתים חל בלבול בין השניים.

הציור הוא יצירה חד פעמית, ההפך הגמור מחפץ מן המוכן ולכן לא ברור לי ההכרח של מוזיאון להכניס דווקא את היצירה הזו לתערוכה של 100 שנים לרדי מייד. 

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

מפגשי התאמה לסדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב לאמנות , לילדים ולנוער



מפגשי התאמה לילדים ולנוער לסדנאות האמנות.

המודעה התנוססה במוסף גלריה של עיתון הארץ, לצד ציור מדויק להפליא בסגנון פוטוריסטי של תלמידת בית ספר.

אני חושבת על הילדים שרוצים ללמוד אמנות במוזיאון תל אביב, ועל המפגש שלהם עם המודעה:
1. הציור הוא בוודאי דוגמא לעבודה של ילדה שעברה בהצלחה את "מפגשי ההתאמה" - וראה זה פלא, בדיוק כמו שהמורים מבקשים,  "לא רואים את הלבן של הנייר", הוא מדויק להפליא ומסוגנן עד מאוד.
2. מפגשי התאמה - האם הם שם אחר למבחני קבלה? האם יש ילדים שיימצאו "לא מתאימים" ללימודי אמנות?


עוד אני חושבת על הילדים שלימדתי כשהיתי מורה בבית ספר גורדון לאמנויות בהרצליה. אני מתמלאת חשש. לא בטוחה שכולם היו עוברים בהצלחה את "מפגשי ההתאמה".  אולי הם לא עושים בדיוק את מה שהמורה אומר, אולי קצת קשה להם "למלא את כל הדף".

לא כולם ראויים ללמוד בסדנאות של מוזיאון תל אביב?  האם לא נכון לקבל ללימודים את כל מי שרוצה ללמוד אמנות?  איך יכול להיות שילד שרוצה להגיע לחוג אחר הצהריים במקום לשחק עם חבריו או לשחק במחשב צריך לעבור קודם מפגש התאמה? האם עצם הגעתו אינה בקשה כל כך נפלאה שלו הנובעת מצורך כנה שלו ליצור?  האם יש מפגש שיכול להתחרות בדחף זה?

כל ילד ראוי ליצור, כל ילד ראוי להרשם לחוג אמנות, כל מוזיאון שמכבד את עצמו צריך לעודד את זה. בעיני, זו אינה הדרך.



 

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

נעמה צבר, התפשטות (אופוס 2) 2013, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב



האמנית מפעילה את המיצב מידי יום חמישי בשעה 20:30.  הגענו לתערוכה ביום שבת בצהריים, המיקרופונים היו מיותמים ולא עמדנו בפיתוי. בני בן ה-6 ואני בחרנו שני מיקרופונים בשני מקומות בחלל ושרנו.

המיצב, הכולל לוחות  - דמויי קירות, מגברים, רמקולים ומיקרופונים ועמודים, לבן ברובו.  הצורות פשוטות - מלבנים וגלילים. תחושת העדר יציבות אופפת את החלל - הקירות מרחפים מעל המגברים, העמודים תלויים ומרוחקים מהרצפה.  הקול, שבוקע מהרמקולים מפיותיהם של מבקרים אמיצים הוא המרכיב היחיד שלא עבר טרנספורמציה. הסטיות בחלל לא פוגמות בו.



על אף הקווים הנקיים של הגופים, קשה לדבר על העבודה במונחים של מינימליזם. הסיבה כרוכה בהצבה הזוויתית/מרחפת שלהם. גם גופים גיאומטריים נקיים ולבנים  יכולים להפוך ברוקיים - ההצבה, מסתבר, משנה את אופיו של כל אחד ממרכיבי המיצב.