התערוכה של שי דרור בגלריה רוזפלד חושפת בפנינו אמן הבקיא בתולדות האמנות, מצטט ממנה, ויוצר מתוך העבר את האמנות שלו.
דרור משתמש בחומרים תעשייתיים מוכנים ומעניק להם פונקציות חדשות. כך תריסי שלבים, המאפיינים את הבניה הישראלית, הופכים מסוגרי מרפסות לבוני עליות גג העשויים בדרך כלל מרעפים. זוהי הסטה של החומר מהמקום המוכר והידוע למקום חדש, אם כי לא חדש לגמרי, שכן דרור משאיר אותם בסביבה הביתית.
השימוש בתריסי שלבים נעשה בעבר על ידי מספר אמנים ישראליים - על חלקם כתבתי בבלוג. למשל - בעבודת הגמר של אבינועם שטרנהיים במסגרת לימודי התואר השני בבצלאל - שם הזכרתי את האמנים ציבי גבע ואוהד מרומי שעשו אף הם שימוש בחומר זה.
התערוכה שמה בשני צידי המאזניים נושאים מנוגדים - עיר וטבע. האוביקטים נעים, כמעט כולם על הגבול בין שניהם, כך בצילום היד האוחזת בטטה יש עיסוק בגוף האדם ושליטתו על הטבע שממשיך לחות במרחב האורבני - הבטטה שולחת שורשים או עלים גם אחרי שהוצאה מהאדמה. בכך מרמז האמן לשילוב טבע/עיר באוביקט אחד. מאחורי היד - שוב, תריסי שלבים מוגפים בחלקם.
על קיר אחר שלושה גופי תאורה מקרינים דמות של כלב רץ במקום. בהקשר זה עולה הצלם האמריקאי אדוארד מייברידג' שצילם ב 19.6.1878 סוס דוהר ויצר, לראשונה, רצף של תצלומים במהירות גבוהה, שצולמו על ידי 12 מצלמות שמוקמו לאורך מסלול מירוצים.
באחת העבודות, בין תריסי שלבים נוספים, נצפה כלב שיושב ברכב בתנועה. כאן בעל החיים נכלא פעמיים על ידי האדם - הן ברכב, והן במבנה התריסים.
הצבעים בתערוכה מינימליסטיים ונובעים מהחומרים עצמם, בהקשר הצבעוני כדאי לציין את הצבע הירוק שמופיע באחדים מהאוביקטים. בהקשר זה עולה המושג "מסך ירוק" - המשמש אשליה בצילום - ניתן להקרין עליו, למשל, נוף, ולהעמיד בסמוך אליו דמות. כך נוצרת אשליה שהדמות נמצאת בטבע.
