נכנסתי לחלל הגלריה בשבת בבוקר, מעט לפני השיח. את פני קיבל צילום צבעוני גדול ממדים. זיהיתי את המקום - הרחבת כביש החוף סמוך לרשפון, המושב בו גרה ניצן. תל אדמת חמרה כהה במרכז הצילום. מסביבו קוליסים של טרקטורים ש"מחקו" את פני השטח. את איה אני מכירה משנת 2013, מאז שהתחלנו תכנית בת שנתיים של לימודי המשך במדרשה לאמנות בבית ברל. נזכרתי בגלוסקמת שעווה שהיה פיסלה במהלך הלימודים. הגלוסקמה הכתה בי מיד כשראיתי את תל החול במרכז הצילום. הנה הגלוסקמה של איה!
נכנסתי לחדרון פנימי. על הקיר צילום שחור לבן ובמרכזו שק יוטה גדול. בשק אני מדמיינת שתי גופות. הגלוסקמה עדיין מהדהדת. הנה הגופות. כשיהפכו לעצמות יהיה אפשר לטמון אותן לנצח בגלוסקמה. בשיח היה ספרה שזהו צילום ישן מאוד, פילם שמצאה מלפני 30 שנה.
אני יוצאת מהחדרון ומגלה על הקיר צילום נוסף, הפעם של עגלה. הסיפור שסיפרתי לעצמי מתפתח - זאת העגלה שהביאה את השק.
מן החדר לימיני בוקע קול גברי. זו עבודת וידאו בת שמונה וחצי דקות שבה איה מראיינת את אבא שלה. על וידאו זה נכתבו שני מאמרים - אחד של האוצרת והשני של האנליטיקאית דפנה עמית סלבסט. דוידסון כותבת במאמרה על היות האב תוצר של תקופה, על הימים בהם גדל, ימי טרום הקמת המדינה בהם היתה אוטופיה - האמינו באופן אבסולוטי שתבנה מדינת לאום לעם היהודי. הריאיון ממשיך לתקופה בה אביה של ניצן היה חייל (צנחן, צלף) ועולות בו שאלות של זכרון ומוסר. בטקסט של דפנה עמית סלבסט יש ניתוח לאקאניאני של הנאמר (והלא נאמר) בוידאו.
חללי התערוכה נדמים לי כמאזניים שבצידן האחד עבודת הוידאו, ובצידן השני שלוש היצירות שתיארתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה