Repechage Bracket, ברק רביץ, גלריה דביר, אוקטובר-נובמבר 2016



וילון שחור סתם את הכניסה לחלל. נכנסתי בזהירות. לא ידעתי מה מצפה לי אחריו. חלל חשוך של הקרנת וידאו?  
נכנסתי לחלל המואר בתאורה טבעית ומס’ ניאונים לא גדול. קיבלה את פני חולצה כחולה, בצבע של בגדי פועלים, ועליה ציור המשלב מראות קטנות עגולות. החולצה, טישירט, תלויה על קולב, התלוי בתורו  על מוט עגול לבן המחבר בין הקיר לעמוד תומך של החלל. לפתע נשמעה מנגינה פשוטה בליווי אקורדיון, שיר במספר קולות. שיר שזהיתי מילדותי כשיר של הגבעטרון. פגשתי את ברק בגלריה והוא סיפר לי שזה שיר עם רוסי משנות הארבעים, מרפרטואר הצבא האדום. ניגשתי לחפש את מקור המוסיקה. קיבל את פני מסך וידאו - המצלמה בתוך הרכב, הווישרים עובדים וגשם זלעפות יורד על החלונות הקדמיים. אחר כך היה שוט של ברק המוכפל בחמש, ברק היושב בכל אחד ממושבי הרכב. 

המשכתי להסתובב בחלל, במרכז החלל, על הרצפה, שני מערומי גופים מתכתיים. הגופים הם פרקים מוקטנים של גדר מתכת המונחים זה על זה. לא רחוק מהם שכוב על הרצפה עורב שחור שראשו נח על פקעת חוטי צמר, שחורה אף היא. את גוף העורב חותך גליל עץ המחובר לחוט שחור, מעין דלגית שחסר לה אחד מוטות האחיזה, חשבתי בליבי. ברק סיפר לי שזהו נול. בפינה הרחוקה ביותר מהכניסה, באלכסון מהחולצה הכחולה, אני מזהה ספר פתוח על מדף. בהתחלה חשבתי שמדובר על קטלוג התערוכה וחשבתי למהר לדפדף. מיד חזרתי בי. הספר היה של מירו. הדף שהיה פתוח הוא דף של ציור מופשט - אותו ציור שהיה על החולצה. את החולצה אני מזהה עכשיו כפריט מזכרת ממוזיאון עליה מודפס ציור.  שם הציור כחול 2, והוא שייך לאוסף מוזיאון פומפידו. הוא נח על מגרפה כחולה ששיניה כופפו, כך שאחת השיניים חודרת דרך חור  בכריכת הספר ובדפיו, ומגיעה לעיגול בציור שלי מירו. גם בדף השני יצר האמן חור ובו בורג קטן האוחז את הספר ומשאיר אותו פתוח בעמוד הרצוי. השלמתי את הסיבוב. בנישה המוארת שבפינת החלל יש גושי קלקר בצורת האות I הצמודים אחד לשני ונלחצים בין שני הקירות. מעין קורת קלקר. נדמה כי נגיעה קטנה והם יפלו. 

המונח Repechage bracket, אני קוראת בטקסט המלווה את התערוכה, לקוח מעולם הספורט התחרותי. הוא מתאר מצב שבו למתחרה שהפסיד בסיבוב הקודם ניתנת הזדמנות שניה לחזור לתחרות, והוא יכול אפילו לזכות במדליה.

כך גם האוביקטים בתערוכה, לפי הטקסט, מגלמים את התקווה להזדמנות שניה. 

אני קראתי את התערוכה ככזו העוסקת בגבולות ומרחקים - העורב שומר מלמעלה (כאן על הרצפה) על הטרף, מהו המרחק היעיל עבורו שהוא יוכל לשמור עליו כדי שעדיין יראה אותו ויוכל לתקוף ציפור אחרת שמנסה לחטוף אותו? הגדרות מכילות את הפוטנציאל להגן על טריטוריה, גושי הקלקר גורמים לצופה עצמו חשש - כמה יוכל להתקרב אליהם בלי שהם יפלו? הרי הם כל כך עדינים! הציור שלי מירו הוא ציור מופשט עם מספר דימויים קטן הרחוקים זה מזה במרחקים שונים. בוידאו - נושא המרחק אפילו בולט יותר.  המרחק של הקאבר של ברק מהמקור בשנות הארבעים. הוידאו אף מרפרר לגדרות ולגושי הקלקר - בכל אלה יש ריבוי של דימוי, בין אם זה האמן עצמו ובין אם זה אוביקט. הקלקר והגדרות הם ריבוי של צורה מודולרית לצורך יצירת גבול. ההכפלה של ברק היא לצורך ריבוי קולות. בספר של מירו, ובחולצה שנרכשה, יתכן, בחנות מוזיאון הפומפידו, יש מרחק בין האוביקטים של ברק לציור המקורי של מירו. הנול מרמז על המעבר בין גוש הצמר לחוטים שיכולים, בתורם, ליצור בגד, כסות, רקמה. זהו המרחק בין חומר הגלם - המקור - לתוצר.


גושי קלקר המדמים קורה





תגובות