השבוע נזכרתי בתערוכה שראיתי לפני 10 חודשים - הרטרוספקטיבה של מרטין קריד בלונדון.
שמו של האמן הועלה בשיעור סאונד עם גיא גולדשטיין. ופתאום נזכרתי בכל העבודות שראיתי שם ושעוררו בי מחשבות רבות, מחשבות שעדיין הולכות איתי.
גבולות
קודם כל זו היתה תערוכה על גבולות. גבולות המוזאון, גבולות המבקר במוזאון, גבולות האמן, ואפילו מגבלות האמן. בכל חלל היה שומר. השומרים היו לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, והם היו חלק מהתערוכה, כפי שאפרט בהמשך.
באחד החללים היתה דלת דיקט לבנה פשוטה שנפתחה לסירוגין בפרקי זמן מדודים. עמדתי מולה מספר דקות וראיתי, במצבה הפתוח, שמאחוריה יש חלל קטן שבסופו יציאת חרום. השומר עמד בצד ושתק. רק התבונן בי, ואני התבוננתי בו. פניו היו חתומים והוא לא סימן לי האם אני יכולה להכנס לחלל שמאחורי הדלת או לא. המשכתי לעמוד שם עד שהחלטתי - בפעם הבאה שהדלת נפתחת אני יוצאת דרכה. יוצאת מחלל המוזאון הגדול. חששתי מתגובת השומר, אבל החלטתי להקשיב להגיון הפנימי שלי שאמר - אין שלט שאין כניסה, אז אני, כנראה, יכולה להכנס. נכנסתי. ואז הדלת נסגרה ושהיתי בחלל קטן שלו שתי דלתות. הדלת דרכה נכנסתי, שתפתח בעוד זמן קבוע מראש ולא תלוי בי, ומולה - דלת שהיא יציאת חרום מהמוזאון. שהיתי בחלל והבנתי שבעצם הדלת השניה, הדלת שמבשרת על הגבול האמיתי של חלל התערוכה צריכה להשאר חתומה. אותה- אסור לי לפתוח. כי היא דלת חרום. בעולם האמיתי. לאחר כמה דקות שבהן חשבתי על גבולות אמיתיים וגבולות מלאכותיים/דמיוניים, הדלת דרכה נכנסתי נפתחה ויצאתי מהחלל. למחרת הגעתי שוב לתערוכה, הפעם מלווה בבני הקטן שהיה אז בן 7. הוא מאוד חשש להכנס לחלל הזה, הוא שאל - "אמא, את בטוחה שהדלת תפתח אחרי שנהיה בפנים ונוכל לחזור?" ניהלתי איתו שיחה בכניסה לחלל והתבוננו בדלת הנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. הבנו יחד שהיא תמיד תיפתח. ואז הוא הסכים להכנס לחלל, כמובן שעשינו זאת יחד. כשנכנסנו הוא עוד סינן "אמא, אבל את בטוחה שזה יפתח?". אמא ואמהות הוא נושא שחזר בתערוכה מספר פעמים, כפי שכתבתי כאן.
באותו חלל ישב אדם ליד פסנתר וניגן בו - הוא לחץ על הקלידים באיטיות, בתנועה מימין לשמאל וחזרה. כל צליל נמשך כ-30 שניות, אולי אפילו דקה. לאט לאט הוא ניגן על כל הקלידים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מעל הפסנתר היה שלט - המבקר מוזמן לנגן בפסנתר לפי החוקים הבאים - שהיו כתובים בפירוט וניתן לסכם אותם בפעולה שתיארתי של אותו אדם שישב וניגן. נגינה איטית בלי לדלג על אף קליד, לפי זמן ידוע מראש. בלי להפסיק. בתמימותי הרבה, עמדתי ליד האיש המנגן וחכיתי לתורי. כל כך רציתי גם אני לנגן. כל כך רציתי לעשות את התרגיל הכתוב ואפילו השתעשעתי ברעיון לסרב לשתף פעולה עם התרגיל ולנגן מנגינה אחרת. עמדתי שם 40 דקות. אולי אפילו שעה. כל כך רציתי לשבת ליד הפסנתר. בזמן העמידה בתור התחלתי לחשוב. משהו לא הסתדר לי. איך יכול להיות שהמבקר הזה מנגן כל כך הרבה זמן? איך הוא מתעלם מזה שאני עומדת אחריו וגם רוצה לנגן? לאט לאט התחלתי לקרוא מחדש את המצב אליו נקלעתי. ה"נגן" היה שומר במוזאון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. לאחר שעה עגולה של נגינה, כשהוא קם מהפסנתר וכמעט כמעט התישבתי, חיכה לידו שומר אחר שבתורו, התישב על הכיסא וניגן את המנגינה. למעשה, אין שום מקום לצופה לנגן בעבודה זו. הצופה נשאר צופה. השומר הופך למוסיקאי. או לסטטיסט בהצגה. או לשחקן ראשי.
שורת קקטוסים עמדה ליד הפסנתר. הם סודרו לפי גודל. אפשר היה לראות בגדלים המשתנים, בגבהים השונים - רמז לאוקטבה. התקרבתי אל הקקטוסים, לא חשבתי לגעת בהם, אך התקרבתי אליהם מאוד. השומר ניגש אלי בעדינות ואמר:"תזהרי, הקקטוס האחרון רעיל".
על גג הגלריה היתה מוצבת מכונית, שבדומה לחלל הראשון שהזכרתי, גם דלתותיה נפתחו ונסגרו לסירוגין בזמנים קבועים מראש. אך לא זו בלבד, אלא שהיא הותנעה באופן עצמאי כל פעם שהדלתות נפתחו. לא היה שם שלט שאסור להכנס, ואני כמעט נכנסתי גם אליה. השומר מנע זאת ממני.
שמו של האמן הועלה בשיעור סאונד עם גיא גולדשטיין. ופתאום נזכרתי בכל העבודות שראיתי שם ושעוררו בי מחשבות רבות, מחשבות שעדיין הולכות איתי.
גבולות
קודם כל זו היתה תערוכה על גבולות. גבולות המוזאון, גבולות המבקר במוזאון, גבולות האמן, ואפילו מגבלות האמן. בכל חלל היה שומר. השומרים היו לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, והם היו חלק מהתערוכה, כפי שאפרט בהמשך.
באחד החללים היתה דלת דיקט לבנה פשוטה שנפתחה לסירוגין בפרקי זמן מדודים. עמדתי מולה מספר דקות וראיתי, במצבה הפתוח, שמאחוריה יש חלל קטן שבסופו יציאת חרום. השומר עמד בצד ושתק. רק התבונן בי, ואני התבוננתי בו. פניו היו חתומים והוא לא סימן לי האם אני יכולה להכנס לחלל שמאחורי הדלת או לא. המשכתי לעמוד שם עד שהחלטתי - בפעם הבאה שהדלת נפתחת אני יוצאת דרכה. יוצאת מחלל המוזאון הגדול. חששתי מתגובת השומר, אבל החלטתי להקשיב להגיון הפנימי שלי שאמר - אין שלט שאין כניסה, אז אני, כנראה, יכולה להכנס. נכנסתי. ואז הדלת נסגרה ושהיתי בחלל קטן שלו שתי דלתות. הדלת דרכה נכנסתי, שתפתח בעוד זמן קבוע מראש ולא תלוי בי, ומולה - דלת שהיא יציאת חרום מהמוזאון. שהיתי בחלל והבנתי שבעצם הדלת השניה, הדלת שמבשרת על הגבול האמיתי של חלל התערוכה צריכה להשאר חתומה. אותה- אסור לי לפתוח. כי היא דלת חרום. בעולם האמיתי. לאחר כמה דקות שבהן חשבתי על גבולות אמיתיים וגבולות מלאכותיים/דמיוניים, הדלת דרכה נכנסתי נפתחה ויצאתי מהחלל. למחרת הגעתי שוב לתערוכה, הפעם מלווה בבני הקטן שהיה אז בן 7. הוא מאוד חשש להכנס לחלל הזה, הוא שאל - "אמא, את בטוחה שהדלת תפתח אחרי שנהיה בפנים ונוכל לחזור?" ניהלתי איתו שיחה בכניסה לחלל והתבוננו בדלת הנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. הבנו יחד שהיא תמיד תיפתח. ואז הוא הסכים להכנס לחלל, כמובן שעשינו זאת יחד. כשנכנסנו הוא עוד סינן "אמא, אבל את בטוחה שזה יפתח?". אמא ואמהות הוא נושא שחזר בתערוכה מספר פעמים, כפי שכתבתי כאן.
באותו חלל ישב אדם ליד פסנתר וניגן בו - הוא לחץ על הקלידים באיטיות, בתנועה מימין לשמאל וחזרה. כל צליל נמשך כ-30 שניות, אולי אפילו דקה. לאט לאט הוא ניגן על כל הקלידים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מעל הפסנתר היה שלט - המבקר מוזמן לנגן בפסנתר לפי החוקים הבאים - שהיו כתובים בפירוט וניתן לסכם אותם בפעולה שתיארתי של אותו אדם שישב וניגן. נגינה איטית בלי לדלג על אף קליד, לפי זמן ידוע מראש. בלי להפסיק. בתמימותי הרבה, עמדתי ליד האיש המנגן וחכיתי לתורי. כל כך רציתי גם אני לנגן. כל כך רציתי לעשות את התרגיל הכתוב ואפילו השתעשעתי ברעיון לסרב לשתף פעולה עם התרגיל ולנגן מנגינה אחרת. עמדתי שם 40 דקות. אולי אפילו שעה. כל כך רציתי לשבת ליד הפסנתר. בזמן העמידה בתור התחלתי לחשוב. משהו לא הסתדר לי. איך יכול להיות שהמבקר הזה מנגן כל כך הרבה זמן? איך הוא מתעלם מזה שאני עומדת אחריו וגם רוצה לנגן? לאט לאט התחלתי לקרוא מחדש את המצב אליו נקלעתי. ה"נגן" היה שומר במוזאון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. לאחר שעה עגולה של נגינה, כשהוא קם מהפסנתר וכמעט כמעט התישבתי, חיכה לידו שומר אחר שבתורו, התישב על הכיסא וניגן את המנגינה. למעשה, אין שום מקום לצופה לנגן בעבודה זו. הצופה נשאר צופה. השומר הופך למוסיקאי. או לסטטיסט בהצגה. או לשחקן ראשי.
שורת קקטוסים עמדה ליד הפסנתר. הם סודרו לפי גודל. אפשר היה לראות בגדלים המשתנים, בגבהים השונים - רמז לאוקטבה. התקרבתי אל הקקטוסים, לא חשבתי לגעת בהם, אך התקרבתי אליהם מאוד. השומר ניגש אלי בעדינות ואמר:"תזהרי, הקקטוס האחרון רעיל".
על גג הגלריה היתה מוצבת מכונית, שבדומה לחלל הראשון שהזכרתי, גם דלתותיה נפתחו ונסגרו לסירוגין בזמנים קבועים מראש. אך לא זו בלבד, אלא שהיא הותנעה באופן עצמאי כל פעם שהדלתות נפתחו. לא היה שם שלט שאסור להכנס, ואני כמעט נכנסתי גם אליה. השומר מנע זאת ממני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה