Andres Serrano, הרצאת האמן במוזאון ישראל

הגעתי מתנשמת ומתנשפת.  הנסיעה מתל אביב לירושלים מעולם לא היתה כל כך מהירה. לא ראיתי משוריינים, לא שקדיות, לא אורנים שרופים או מלבלבים. חיכתה לי הרצאה מפי האמן Andres Serrano. לא ממש הכרתי את עבודתו. אבל השם צלצל לי מוכר, ואין  מקור מידע אמין יותר, בסיסי יותר, ראשוני יותר מפיו של האמן על עבודתו. יש אמנים שיודעים לדבר על העבודות שלהם. יודעים לצחוק על עצמם, לעניין את הקהל, להיות קשובים לשאלות, גם אם הם ממש לא עונים עליהן, מודעים לזמן הקשב האופטימלי, כזה הוא סראנו.

סראנו מראה סדרות של עבודות מתקופות שונות, החל משנות ה-80. בראשית דרכו האמנותית הוא מרבה לעסוק בצילום דמויות אותן הוא מצלם בסטודיו שלו. דמויות של גברים כהי עור עם הפירוש הדו משמעי - Dread Black -  שנאת זרים, שנאה גזענית של שחורים. תוך כדי הדברים אני מבינה שהפרשנות לעבודה, גם של האמן, משתנה עם הזמן. סראנו מציין בבהירות - כל עבודה פתוחה לפרשנות - זה שהוא רואה בעבודה דבר אחד לא אומר שהצופה יראה בה בדיוק את אותו דבר. העיסוק בגוון העור, בצבע - מעסיק אותו בכל העבודות מראשיתן. בעיקר המשחק של שחור-לבן שמלווה במשחקי מילים בכותרות העבודות. milk-blood.


עבודות כמו שאני אוהבת - ביקורתיות, בלי לפגוע - כותרות רב משמעיות. סראנו מספר על השבר שלו עם הצילום, שקרה באמצע שנות השמונים.  סראנו  מצלם גופות, מהן עובר  לעבוד בדם, חלב, הפרשות שתן, גללים - ואז הוא אומר, זה היה הגבול שלו. לכל אמן יש גבול  רק צריך להגדיר אותו, להבין בדיוק איפה הוא נמצא, מתי אנחנו נתקלים בו - ואם אנחנו הולכים לחצות אותו.




תגובות