את דדי הכרתי לראשונה בשנת 1995, בשנה הראשונה ללימודים בבצלאל. אמנם למדתי במחלקה לעיצוב קרמי ודדי לימד במחלקה לאמנות אבל הלימודים שלי במוסד שילבו ריצות רבות במדרגות בין קומה 4 (עיצוב קרמי) לקומה 6 (המחלקה לאמנות).
כמי שגילתה שמחה לא פחותה מ
לצייר על הכלים מאשר
ליצור אותם על האובניים, הבנתי בשנה ב' שעלי למצוא דרך לשלב בין השניים. בין שני העולמות. לצערי, בצלאל של אותם ימים, כמו זה של היום, הקפיד על החלוקה למחלקות ע"פ חומרים או שיקולים היסטוריים-ארכאיים אחרים ואני שאלתי את עצמי, אז כמו היום - האם החלוקה הזו הכרחית. למה היוצרים או מעצבים בחימר לא משולבים עם היוצרים או מעצבים בברזל, בקלקר, באבן, ובכלל - מה ההכרח בחלוקה.
הצורך ללמוד ציור הוביל אותי להמלצה מחברה טובה, שהפצירה בי - רק דדי. המחלקה לאמנות במחצית השניה של שנות התשעים היתה מלאה אבמ"ים. אבמ"ים - היא מילה של דדי, כך הוא קרא לאמנות בלתי מזוהה, הווה אומר כל יצירה שאינה ציור או פסל. אמנם היו מספר שיעורי ציור קלאסיים, אבל לאור ההמלצה, ומבלי שידעתי דבר על האיש, אזרתי אומץ וניגשתי להכיר את דדי. כבר במשפט הראשון "שלום, אני אילת, אני תלמידה בקרמיקה ורוצה לצייר" עיניו נפערו וחיוך עלה מעל זקנו - "את יודעת, גם אני קדר. הנה יש לנו כבר דבר משותף". הוא הזמין אותי להביא ציורים שלי ולהראות לו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשפיזרתי בגלריה של המחלקה לעיצוב קרמי, על הרצפה, עשרות ציורי שמן על בד. לא היה שום קשר בין הציורים, פרט לגודלם הקטן יחסית. הנחתי אותם על הרצפה, סמוך לשלושת קירות הגלריה. כשהכל היה מסודר עליתי לקרוא לדדי. דדי יורד למחלקה לקרמיקה בשמחה, נכנס לגלריה ומתישב על כסא כשהציורים מקיפים אותו משלושה כיוונים. לא אשכח את הדממה הזו ששררה בגלריה בעודי מחכה למוצא פיו. והוא מתבונן ושותק. מפזם משהו ומסתובב. ושוב מתבונן. עיניו נחות על ציור מופשט אחד שציירתי שבוע קודם לכן בדירתנו בגבעה הצרפתית. אז הוא מרים את המבט ואומר לי בחיוך:"טוב, את בכלל ציירת! תבואי ביום חמישי בבוקר ב 9:30 לחדר ציור בקומה 6 ותציירי".
וכך שנה אחר שנה, דדי הזמין אותי לצייר עם תלמידיו מהמחלקה לאמנות, בלב רחב, לעתים אף מבלי שהמזכירה של המחלקה לאמנות תדע (סליחה עינת) כי הכיתה היתה מפוצצת ולא ניתן היה להוסיף תלמידים חדשים. הבטחתי לשבת על הרצפה ולא לתפוס הרבה מקום, העיקר להיות חלק מהכיתה הסודית הזו.
הכיתה היתה חשוכה כמעט לגמרי, מודליסטית ישבה תחת אלומת אור וכולם ציירו בשקט גמור. ציירנו בטמפרה - צובענים שעורבבו בחלמון ביצה עם מעט חומץ, על נייר מכוסה שלאק. לא היה לי מושג קלוש מה אני עושה שם, הציורים שלי יצאו זוועה אבל דדי כל הזמן עודד בדרכו האלגנטית "כמובן שאנחנו לא יכולים להשוות ציורים של מי שמצייר שנים מספר למי שזו לו התנסות ראשונה" ואפילו מצא דברים טובים לומר על העבודות שלי.
אתמול ביקרתי בתערוכה בטבעון. פגשתי את דדי בגלריה. מסתבר שדדי היום גר באילניה ומייצר יינות ביקב משפחתי קטן.
יקב בית בן שאול. בתערוכה הוצגו עבודות קרמיקה ישנות שלו לצד ציורים מהשנים האחרונות. שוחחנו מעט בגלריה - הוא סיפר לי שהוא אף פעם לא לימד לצייר, אלא את
האהבה לצייר. אני מאוד מתרגשת. מבינה שבעצם זו בדיוק הגישה שלי בהוראה, אותה בלי ספק קיבלתי ממנו, המורה הראשון שלי לציור. הוא סיפר על הקשיים בשיטה זו - תלמידים רוצים לדעת איך המורה מצייר, אבל את זה הוא לא מלמד, כי זה הכי פחות מענין עבורם.
בסטודיו לקרמיקה בחדר הסמוך דדי מרצה על הקשר שלו ליין. החל משנות ה 40 בנה מיכלים ליין. שום דבר אחר. הקיבולת של הכלים אינה מותאמת ליין שפוי, כדבריו, כי לא יודעים כמה נכנס (לפעמים 2-3 ליטרים) ולא יודעים כמה נשאר. דדי מספר בנוסטלגיה על הימים בהם היה חותך את כיפת האבטיח, מוציא מתוכו את הפרי, ממלא ביין , סוגר, יוצר חורים בכיפה - לקשים ומזמין חברים לשתות איתו. הוא מרחיב על ייצור היין - למד מהחברים ברובע היהודי, מקום מגוריו בירושלים. לדבריו, השיטה שהם לימדו אותו היא שיטה שקשורה לאבותיהם, ומכאן היא קדומה מאוד.
דדי מצייין שהשתייה משפיעה על הציור, על הקרמיקה, על יחסי אנוש ומדגיש שכל הזמן עליו לתרגל שתיה בלי להראות שהוא מתנדנד. הוא מספר שהוא יוצא לצייר בנוף ואם יתנדנד לא יוכל לצייר. הוא מספר בהנאה על שנות חייו בפריז, בהן גילה את כמויות השתיה של הצרפתים. גילה ונדהם. כי הם "בריאים ונהנים מהחיים" [ציטוטים: בן שאול]
סוס חבוש, אדמית stoneware
אחת מקבוצות הכלים הם סוסים חבושים. דדי מספר שהסוסים הם התירוץ של היין. את המסקנה שאי אפשר לחיות מקדרות הבין מהר מאוד, עוד בצעירותו בסוף שנות ה 40, כשייצר כלים (ליין כמובן) וביקש למכור אותם במשכית. הוא מרחיב על ויכוח שהתגלע בינו לבין בת שבע דה רוטשילד - שרצתה לשלם מעט מידי על הכלים והוא "לא רצה נדבות מבת שבע דה רוטשילד" וויתר באחת על קריירה של קדר. כדי להכריז על סוף הקרירה הוא עבד קיץ שלם בייצור כלים ליין ואז בערב אחד החליט לשבור את הכלים, תרתי משמע. הוא הלך אצל כסית עם חבריו, הם קיבלו אישור למלא את הכלים מבלי שידעו במדויק מה תכולתם, שילמו מחיר מוערך ואז, בתום השתיה, זרקו את הכלים על הרצפה ושברו אותם. דדי מספר על החשיבות של הרס היצירה. על עשיה שנעלמת. מספר גם שחשוב לזרוק ציורים מידי פעם כדי לנקות את הראש מההיבט המסחרי שלהם.
הסוסים הם יצורים בעלי ארבע רגליים עם פה פעור, המכילים כשלושה ליטר יין. הכנסת היין והשתיה נעשית דרך פה הסוס. החבישה נותנת לשותה אחיזה בטוחה בכלי. כשביקרתי בתערוכה, חבישה זו נדמתה לתפילין. דדי מרחיב על חבישת הכלי ומספר שכשגוייס לצבא, בגיל 16 וחצי, "עשו אותי חובש". השפה של דדי מיוחדת. הוא מספר על היותו חובש במלחמות ועל פעולת החבישה כמצילה חיים או פעולה אחרונה שנעשית על גופו של פצוע שמת לו בידיים. הסוסים מנציחים את האחרונים.
סוסים חבושים, מיכלים ליין, אדמית, stoneware
ופתאום כל התערוכה מקבלת ממד נוסף - הקשר בין יין לדם בנצרות, בין יין לקדושה ביהדות.
