על תערוכה באגף הנוער במוזאון ישראל, 2015, אוצרים - טלי גביש ועדו ברונו

קפצתי אתמול לשעה לאגף הנוער של מוזאון ישראל. הן המוזאון והן האגף המיוחד הזה אהובים עלי מאוד. החלטתי לבקר רק באגף הנוער. הפעם התמקדתי באגף החינוך גם כי זמני היה קצר מאוד וגם כי עבורי הכניסה למוזאון היתה תמיד הכניסה דרך אגף הנוער.

מנקה במוזאון, שמן על בד, פרא מציור שלי מ 2008


עבדתי באגף זה כמדריכה בתערוכות ומורה בחוגים שונים בין השנים 2000-2001. לצערי זה היה זמן קצר מידי. אבל באותם ימים פרצה האינתיפאדה השניה. האירועים היו בלתי נסבלים - בעלי נסע לעבוד מידי יום במרכז ירושלים באוטובוס וצלצל בוקר אחד לומר לי: "אני בסדר, האוטובוס אחרי התפוצץ". סיורים בגבעה הצרפתית עם בני הבכור שנולד ב 2000 הפכו לחוויה מפחידה. זכור לי יום אחד שהיו כמה מחבלים מתאבדים בשכונה וביקשו מכל הדיירים לעלות  על גגות כדי שהמסוקים יתצפתו מעל. עוד זכור לי "בום" אחד של פיצוץ בצומת הגבעה הצרפתית שהקפיץ בצרחה את בני הפעוט למרות שהחזקתי אותו על הידיים בדיוק כמה דקות לפני. את מסיבת הולדת בננו ערכנו בדיוק באחד מימי הזעם הראשונים. כל אלה גרמו לנו לעזוב את העיר באישון לילה ולהמלט לגור אצלי הורי, חצי שנה, ברמת גן. תקופה קצרה לאחר המעבר פרשתי בעצב מהעבודה באף הנוער ובמוזאון ישראל.

משם ועד היום הרגשות שלי כלפי העיר מעורבים. אהבתי את בצלאל, אבל שנאתי את האוניברסיטה העברית, אהבתי את הדו-קיום היחסי בגבעה הצרפתית, אבל פחות התחברתי לפיגועים, אהבתי את השלג, את האויר, את הברושים, האבן והכנסיות. ובעיקר אני זו העיר האהובה עלי בעולם כי בה בחרנו להוליד את שני בנינו.

נדב, בן 7, בתערוכה של קבוצת סאלא-מנקה במוזאון פתח תקוה
(ילדים יכולים להנות גם באגפי המוזאון שאינם מיועדים לילדים)

באוקטובר האחרון חזרתי ללמוד בירושלים ואני נמצאת בה לפחות פעמיים בשבוע. אתמול היו לי שלוש שעות הפסקה וקפצתי למוזאון. התערוכה המוצגת כעת, 50 שנה של תערוכות באגף הנוער, קיבלה את פני בנעימים. המוצגים מזמינים להפעיל אותם: לרקום, להתבונן בשחזורי תרגילי פיסול של דמויות אגדתיות במוזאון, כמו למשל אילה גורדון, בשחזור פסל של לידיה זבצקי, יש מספר מוצגים שענינם אשליה אופטית. נושא שמרגש גדולים כקטנים. ראיתי סבתא מבלה עם נכדה שעה ארוכה, ראיתי קבוצת בני 15-16 שהתלהבו מהמוצגים. הייתי שם - יצרתי ופעלתי עם העבודות, אבל התבוננתי גם במבט חיצוני כואב - איך מקום כזה עומד כל כך ריק?


אל תפספסו את הפינה שבה לומדים לרקוד טנגו!


תגובות