אוקטובר, יורם קופרמינץ, אוצרת - גליה יהב


את התערוכה הזו אפשר לחלק לשתי תמות מרכזיות: חזית ועורף. חזית מלחמת יום הכיפורים מקבלת את הצופה בכניסה וביציאה - הוא חייב לעבור בין המקרן לקיר ולהסתיר בגופו חלקים מהסרט, סרט בשחור לבן המתאר בתמונה את שדה הקרב  ללא צנזורה ובקול - קולו של קופרמינץ - המתאר מנקודת מבט עכשווית  (הקול נוסף לפני כשנתיים)  שיחות עם פצועים אנושים - אל תפחד, תשתה מים וכו'.

בקצה המסדרון סרט נוסף - אם האמן מתארת את זכרונותיה מהמלחמה, כמי שבנה נשלח לחזית בהיותו בן 18. בתווך - בין שתי ההקרנות פרוס יומן של האמן  המתאר זכרונות מהמלחמה ומהפציעה. באולם התצוגה המרכזי - צילומים שנעשו בשנתיים האחרונות, המתארים דמויות ומקומות פלקטיים, לא מקומיים ושקשה לייחסם למקום כלשהו. כל צילום עבר פעולה של שריטה, קימוט או  הפרעה אחרת שמשבשים את שלמות הדימוי המצולם.

חזית המלחמה, זו שקיבלה את פנינו בכניסה (וכאמור, נדרש גם לצאת דרכה) היא האמת. כך גם היומן, האם החרדה. אין כאן גיבורים, אין צל"שים, אין "מעטים מול רבים" וסיסמאות אחרות עליהן גדלנו. יש אמת כואבת, פצוע שאיבד את פלג גופו התחתון, חיילים בני 18 שפוחדים פחד מוות ומאיימים עליהם בקב"ן.  העורף - הצילומים הצבעוניים בחלל המרכזי של התערוכה, מנסה לייפות את התופת. החיים לכאורה נמשכים כרגיל. לכאורה - כי אלה לא חיים שלנו, אלא של אחרים ורחוקים מאיתנו וכפי שציינתי, היופי והשלמות מכילים שריטות.

מוקד התערוכה הוא התפר שבין החזית לעורף - שם נמצא הסרט של אם האמן. בנה שואל אותה שאלות על המלחמה והיא עונה. הדמות שלה מצד אחד בחזית - הפחד והחרדה מחברים אותה לבנה החייל הצעיר, ומצד שני בעורף - היא נמצאת פיזית בעורף ולא יכולה לעשות שום דבר. אולי זו הסיבה לאופן הצילום שלה - העורף שלה - ראשה, צווארה, פלג גופה העליון מתוחים על מסך הטלויזיה - היא לא יכולה שלא להיות בשני המקומות בו זמנית.

הגבול בין החזית לעורף, כפי שלמדנו בשנים האחרונות וכפי שעולה מהתערוכה, לא תמיד ברור. העורף, שמנסה לשדר חיים כרגיל,  הוא מסיכה בלבד. החיילים שעוברים בינהם לעתים תכופות נדרשים להתאים את עצמם לכל אחד מהמקומות.  להתחפש לחייל אמיץ מחד ולהתחפש לאזרח "נורמלי" מאידך.  בהקשר זה קשה שלא לחשוב על הספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, בו אנו פוגשים את החייל שמגיע לחופשה משדה הקרב ונתקל בקושי להתחבר לחיים בעורף ובעיקר לנהל שיחות עם אנשים שלא היו בקרב וחושבים שהם יודעים הכי טוב איך לנהל את המלחמה.




תגובות