ביקורות יום ה' במדרשה, שמואל גולדשטיין, "BOND"

הציור "בונד" מקבל את הצופה על קיר הכניסה השמאלי לתערוכה. הציור מאופיין במשיכות מכחול דקות, משיכות שמרמזות על חלל ריק ומשיכות מעט עבות יותר - בעיקר באיזור הצווארון. האיזורים הריקים בפנים - איזורים שבהם הרקע (נגטיב) והיש (פוזיטיב) הופכים לאחד הם הרגעים המענינים ביותר על הבד.

בונד, 50X5 סמ', 2015

בחלל מפוזרים פסלים לבנים, עשויים נייר  לבן ומצופים צבע לבן מבריק, מכונפים ובעלי צורת כללית וייחודית של מטוס. מעין אוריגמי כשיוצרים הילדים, אלא שכאן הנייר הבתול עבר ציפוי לקה, וכשמתבוננים בציור "בונד" נדמה כי המטוסים מקיפים אותו כמו הפסים הלבנים בסרטי ג'ימס בונד. כמו כן, הקפלים הלבנים מרמזים על הצווארון הלבן של השחקן המצוייר. שניהם מקופלים, שניהם צבועים לבן. רמברנדט הדגיש באופן דומה מטפחות לבנות על צווארו. ניתן לראות בעבודת מסכי האור הצבעוניים ובקולאז'ים הצמדה של משטחים דו מימדיים. עבודות הרישום העדינות עם חלקי סמלי בנקים נראים כגרפים חסרי נתונים, גרפים אילמים. גם שם ניתן לדבר על הלבנה, או מחיקת מידע, או אולי על הלבנת הון.

מרגע זה, שבו בעצם אנחנו לא מתבוננים על מה שנמצא מולנו בחדר, לא חוקרים במבט את האמנות שלנגד עינינו, אלא מתחילים לדמיין איך X או Y היו יוצרים פסל כזה, אז המחשבות יכולות להפליג רחוק וכך בעצם ביקורת העבודת של האמן הופכת ופוחתת. תחת זאת, הוא מקבל סל של רעיונות איך יכול היה לעשות את העבודה יותר "טובה". 

יומולדת, תערוכה במוזאון ישראל, אולם בנינגסון, אוצרת: אורנה גרנות

אתר התערוכה
קישור לתערוכה


ביקרתי בתערוכה ביום שבת בבוקר עם בני, בן ה-9. המקום היה די ריק, וכל המוצגים עמדו לרשותנו ללא תור. העבודות היו, כפי שעולה משם התערוכה - בנושאים הקשורים ליום הולדת - נושאים שמחים ברובם, ועצובים בחלקם.

עבודת הוידאו של ילדה שתכננה מסיבת יום הולדת נפלאה בחצר ואף אחד לא הגיע גרמה עצב רב לבני הקטן. כמובן שהאסוציאציה שעלתה בראשי היא מסיבת יום ההולדת של אביה (מתוך הסרט הקיץ של אביה). כאן, כמי שישבה על ספסל ליד בנה המתעצב מצאתי את עצמי אומרת לו - תראה איזה יופי, בזכות זה שיש רוח הבלונים עפים באוויר, בזכות זה שיורד גשם קנקני המים מתמלאים, וכו' וכו', ותראה כמה יפה הילדה הרטובה מכף רגל מהראש. (ממש תבליט של דמות אלה יוונית העולה  מן המים וכל בגדיה ושערה רטובים)

אילת אבני, יום הולדת של שלגיה, שמן על קלייבורד, 42X35 סמ', בוסטון, 2006, אוסף פדטי, תל אביב 

המוצגים הפעילו אותנו, גדולה כקטן, בהתלהבות - במוצג אחד יכולנו למדוד את גובהנו המדוייק, באחר התישבנו כאורחים בשולחן יום הולדת - מקרן הקרין  את סרט הוידאו מהתקרה לשולחן הלבן וכך השולחן נערך לנגד עינינו.

ההפתעה הגדולה (תרתי משמע) בתערוכה היא זו שמצויה בקומת הכניסה לאגף הנוער. שם יש פסלי ענק של כוס קלקר עם מיץ פטל שנשפך ממנה לרצפה, לאחר שנפלה, עוגת שוקולד פרוסה, עטורת קרם וסוכריות, וכן  סוכריות טופי ענקיות שמזמינות אותנו לשבת.

על תערוכה באגף הנוער במוזאון ישראל, 2015, אוצרים - טלי גביש ועדו ברונו

קפצתי אתמול לשעה לאגף הנוער של מוזאון ישראל. הן המוזאון והן האגף המיוחד הזה אהובים עלי מאוד. החלטתי לבקר רק באגף הנוער. הפעם התמקדתי באגף החינוך גם כי זמני היה קצר מאוד וגם כי עבורי הכניסה למוזאון היתה תמיד הכניסה דרך אגף הנוער.

מנקה במוזאון, שמן על בד, פרא מציור שלי מ 2008

עבדתי באגף זה כמדריכה בתערוכות ומורה בחוגים שונים בין השנים 2000-2001. לצערי זה היה זמן קצר מידי. אבל באותם ימים פרצה האינתיפאדה השניה. האירועים היו בלתי נסבלים - בעלי נסע לעבוד מידי יום במרכז ירושלים באוטובוס וצלצל בוקר אחד לומר לי: "אני בסדר, האוטובוס אחרי התפוצץ". סיורים בגבעה הצרפתית עם בני הבכור שנולד ב 2000 הפכו לחוויה מפחידה. זכור לי יום אחד שהיו כמה מחבלים מתאבדים בשכונה וביקשו מכל הדיירים לעלות  על גגות כדי שהמסוקים יתצפתו מעל. עוד זכור לי "בום" אחד של פיצוץ בצומת הגבעה הצרפתית שהקפיץ בצרחה את בני הפעוט למרות שהחזקתי אותו על הידיים בדיוק כמה דקות לפני. את מסיבת הולדת בננו ערכנו בדיוק באחד מימי הזעם הראשונים. כל אלה גרמו לנו לעזוב את העיר באישון לילה ולהמלט לגור אצלי הורי, חצי שנה, ברמת גן. תקופה קצרה לאחר המעבר פרשתי בעצב מהעבודה באף הנוער ובמוזאון ישראל.

משם ועד היום הרגשות שלי כלפי העיר מעורבים. אהבתי את בצלאל, אבל שנאתי את האוניברסיטה העברית, אהבתי את הדו-קיום היחסי בגבעה הצרפתית, אבל חרדתי מהפיגועים, אהבתי את השלג, את האויר, את הברושים, האבן והכנסיות. ובעיקר אני זו העיר האהובה עלי בעולם כי בה בחרנו להוליד את שני בנינו.

נדב, בן 7, בתערוכה של קבוצת סאלא-מנקה במוזאון פתח תקוה
(ילדים יכולים להנות גם באגפי המוזאון שאינם מיועדים לילדים)

באוקטובר האחרון חזרתי ללמוד בירושלים ואני נמצאת בה לפחות פעמיים בשבוע. אתמול היו לי שלוש שעות הפסקה וקפצתי למוזאון. התערוכה המוצגת כעת, 50 שנה של תערוכות באגף הנוער, קיבלה את פני בנעימים. המוצגים מזמינים להפעיל אותם: לרקום, להתבונן בשחזורי תרגילי פיסול של דמויות אגדתיות במוזאון, כמו למשל אילה גורדון, בשחזור פסל של לידיה זבצקי, יש מספר מוצגים שענינם אשליה אופטית. נושא שמרגש גדולים כקטנים. ראיתי סבתא מבלה עם נכדה שעה ארוכה, ראיתי קבוצת בני 15-16 שהתלהבו מהמוצגים. הייתי שם - יצרתי ופעלתי עם העבודות, אבל התבוננתי גם במבט חיצוני כואב - איך מקום כזה עומד כל כך ריק?

אל תפספסו את הפינה שבה לומדים לרקוד טנגו!

Erica Scourti, Life in Adwords project, video, 2012-2013, עבודה בתערוכה הקבוצתית Signal to Noise, גלריה רו-ארט, אוצרות שירה דוידי ודורית לאוטמן, אוגוסט 2015

בעבודה של אריקה סקורטי נראית האמנית מקריאה מילים שהיא שולחת לעצמה במייל. בתיבת הדואר של גוגל מופיעות לצד המיילים - adwords, אלה הן מילים שעולות בעקבות כתיבת המילים על ידי האמנית. במילים אחרות, יש אלוגריתם ש"קורא"  כל מייל ומתאים לו תוכן שיווקי.
התבוננתי והקשבתי לאמנית דקות ארוכות. שרשראות ההקשרים שעולות מהמילים מפתיעות, משעשעות או עצובות. כך למשל המילה "אמנות" גוררת אחריה את המילה "פנטזיה", וזו גוררת אחריה את המילה "ארץ". באופן עקיף נוצר הקשר בין "אמנות" ל"ארץ". ועוד שרשרת מילים מעניינת: Poems - Anxiety Disorder - iTunes.

קישור לאינסטגרם

 לחצו
 ותראו תמונות מחשבון האינסטגרם שלי.

שי צבי הורודי, בית הבליעה, מוזאון תל אביב, אוצרת: אלן גינתון

הורודי סיים את לימודיו במדרשה והציג בתערוכת הבוגרים בקיץ האחרון.  עם סיום לימודיו קיבל מלגה ובעבודת הוידאו החדשה, שמוצגת במוזאון עם שתי עבודות קודמות שלו, הוא גוזר את שטרות הכסף שקיבל ובולע אותן, זאת לאחר שגזר אותם לפיסות קטנטנות באופן מונוטוני ובשיטה מוקפדת, וערבב אותן עם מאכל לבן. העבודה היא אכילת הפרס ע"ש רפי לביא. בויטרינה לצד הוידאו מונח שטר אחד של 100 שקלים שהאמן שמר לצד המכתב מדיקאן המדרשה המבשר לו על קבלת המלגה.

בשנה השניה ללימודי ההמשך באמנות במדרשה הכרתי את שי הורודי, תלמיד שנה ד' בתואר הראשון באמנות. עבודותיו ממלאות אותי השראה. על אחת העבודות הקודמות שלו, זו שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה ומוצגת כעת במוזאון תל אביב, כתבתי בעבר. באחד משיעורי הפיסול בהם למדנו יחד הוא חתך קטע בגדר התיל שמסביב למתחם המדרשה. בשל עבודה זו הוא הוזמן לשיחה נוזפת עם מנהל המדרשה, שיחה שהוא הקליט והשמיע באחת התערוכות. תמיד התמלאתי קנאה כשביקרתי בתערוכות שלו. קנאת סופרים כמובן. כזו שמציבה מולי גבולות חדשים של שדה האמנות. היתה קלילות ופשטות בעבודות שלו, שהיתה משולבת תמיד עם דמותו השקטה, הממעטת לדבר ונותנת לצופה את מלוא המרחב לפרשנויות. ואלה התגלגלו במוחי בלי הרף.

קבלת פרס היא ציון דרך חשוב מאין כמוהו בקרירה של אמן. על אחת וכמה אמן צעיר שסיים זה עתה את לימודיו. מעבר לכסף ולמכתב, האמן מקבל חותמת חשובה - אתה משלנו. אתה בשדה. שדה האמנות נתן לך כניסה. יש לזכור שזהו שדה נוקשה, שומרי הסף שלו קשוחים ושעריו צרים מאוד. במיוחד בישראל. אני נזכרת באמן אליעזר זוננשיין שאמר פעם שכדי להכנס לעולם האמנות צריך לבוא מוכן עם נעלי ריצה. אני נזכרת בדבריו של צקי רוזנפלד שאמר בריאיון בתוכנית "100 שנות אמנות ישראלית" שאמן הוא סוג של מניה. משפט שנצרב במוחי והולך איתי כבר כמה שנים.  האמן גזר והשמיד את הכסף שקיבל. אותם שטרות שמנהלים את השדה אליו הוא נכנס. הורודי לא מזלזל בפרס. המכתב האישי שקיבל מדיקאן המדרשה, גבי קלזמר, הוכנס לויטרינה כפריט שיש להנציחו. השורה בקורות החיים תחת הכותרת "פרסים" היא החשובה. עבודת הוידאו של הורודי העלתה בי צחוק משולב עם אותה קנאת סופרים אותה הזכרתי למעלה. שוב הורודי מציב בפני פרה קדושה שהוא שוחט בחיוך. יש רגעים קסומים בוידאו, רגעים בהם הוא מביט בכף האוכל, מזדקף לרגע, מהרהר, חוכך בדעתו אם להמשיך - והוא ממשיך ואוכל את הפרס. לעתים הוא קשה לעיכול. זה ניכר בהבעות הפנים העדינות. הפרס המיוחל הופך לעיסה דביקה שבית הבליעה, שם התערוכה, מקבל לא בשמחה רבה.

מיגונית, מרגו עובדיה, הירקון 19, אוצר: בועז ארד

 במרכז התערוכה מיגונית עומד מבנה לבן עם רצפת בטון. בתוך אחד הקירות של המבנה נשתלו שירותי כריעה. האביזר הסניטרי, שאמור להיות אופקי ונעוץ בקרקע/רצפה כדי שיהיה אפשר לעמוד עליו, הפך לתבליט בקיר, שאת צידו התחתון, המוסתר בדרך כלל, רואים בצידו השני של הקיר.

שירותי הכריעה אינם החפץ היחיד בחלל שעבר הסבה/הזרה. בנישה בכניסה לחלל עומדות כיסות יין שרגליהן שבורות. הגביע ופריט הזכוכית המוארך, שהיה פעם רגלית של כוס, הפכו לאלמנט דקורטיבי - הקרקעית האדמדמה שהיתה בבסיס הכוס הפכה לכיפה של מבנה מועגל הכולא את בסיס הכוס - מעין יצור שבולע את עצמו, או מזכרת מאתרי תיירות של כיפה עם פתיתי שלג שנופלים בכל פעם שהופכים אותה. 

מרגו עובדיה, כוסות יין שבורות שהפכו לפריט דקורטיבי

בשתי נישות מחוץ למבנה מונחים זה לצד זה שני "מונומנטים" - הימני נוצר מערימה של מפיות והשני מערימה של דליים שחורים הפוכים - בדומה לכוסות היין, גם כאן שכפול החפץ מוציא אותו משימוש והופך אותו לדקורטיבי - עיטור שבבסיסו דגם החוזר על עצמו. 

מרגו עובדיה, פרט מהמיצב

ליד המבנה הלבן עומדים שני פסלים המשלבים כריות פלסטיק המזוהות עם מתחמי ג’ימבורי המשולבים ביציקת בטון או  עם קורות עץ. השפה הויזואלית של אתר בניה - מקום מסוכן, חומרי גלם -  מתחבר לעולם של ילדים, למתחמי ג'ימבורי המאפשרים תנועה בטוחה באיזור סטרילי.

אני קוראת את התערוכה ככניסה ויציאה לאיזורי בטחון וסכנה לסירוגין. שני עולמות שהאמנית מפגישה בטבעיות ובאתסטיות מרהיבה. זהו עולם מתעתע שהשבר שבו מתגלגל לשלמות. עולה לי האימרה של רבי מנחם מנדל מקוצק - "אין שלם מלב שבור".

אני אוהבת את האיזון הנכון בין שכפול - מפיות, דליים, כוסות יין, אריחים, לבין מונומנטים יחידניים בחלל. השכפול/ריבוי, שהיה נפוץ בעבודות אמנות בעשורים האחרונים מקבל כאמור אצל עובדיה תפקיד ומשמעות חדשים. זה לא ריבוי לשם הריבוי עצמו אלא לצורך הפיכתו לדגם, כל דלי הוא יחידה מודולרית שהופך בערימה לספק מונומנט ספק אלמנט דקורטיבי.

הצבעים והמרקמים בתערוכה מסקרנים אותי. מצד אחד, אלו צבעים ומרקמים של אתר בניה, הצבע הלבן של המבנה המרכזי מזכיר לי את המבנים של אבשלום, אבל יחד איתם נכנסים לחלל צבעי פסטל עדינים מאוד בכוסות היין, צבעי פסטל כהים יותר במפיות, שחור בדליים וכאמור הבטון והעץ החשופים. שיא המתח הצבעוני נוצר בשני פסלי ה"ג'ימבורי" שם האדום והכחול, המזוהים עם גני משחקים, מוצמדים כאמור לאלמנטים של אתר בניה. גם אלמנטים אלה מזכירים לי את המבנה שיצר אבשלום בשנת 1992 - "הצעות למגורים".  אך בעוד שאצל אבשלום היחידות היו מודולריות ויצרו מבנה לבן משוכפל, הרי שאצל עובדיה הן נוצרות משילוב בין רדי מייד ליציקת בטון ולקורות עץ. הן יחידניות.

מרגו עובדיה, פריטי ג'ימבורי בשילוב עץ ובטון

מיני גולף בת ים, 9.7-10.10.2015, אמנים משתתפים: מרתה פירר, דרורה דומיני, רותי דה פריס, אור הרץ ועירא שליט, גבי קריכלי, להלי פרילינג, גבריאל קלזמר, אפרת ניר, איילה לנדאו, אוצר: אלעד רוזן,

מובי-מוזיאוני בת ים
סטרומה 6, בת ים
ג', ה': 12:00-20:00
ו', ש': 10:00-14:00
הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד גולף כרוכה בתשלום 10 ש"ח למשתתף
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אומרים שגולף הוא לא משחק מגע. לא ככה אנחנו משחקים אותו" - אליס קופר

הגעתי לתערוכה בבוקר יום שני. שני ילדים בני 8-9 הסתובבו בחלל ממורמרים ופנו לאוצר (אלעד רוזן, להלן "רוזן") "מה? למה אי אפשר לשחק עכשיו?" רוזן הסביר בעדינות ובשקט: כי המוזיאון סגור עכשיו. בעבר עבדתי במספר מוזיאונים, שהיתי בהם הן כעובדת והן כמבקרת. התמונה של ילדים המתדפקים על דלתות המוזיאון ומבקשים להכנס אליו היא לא תמונה שנצרבה בזכרוני. כשהיתי מדריכה, אחד המשפטים הראשונים שהיתי אומרת הוא:"ביצירות מותר לגעת בעיניים בלבד". אבל למרות האזהרה, כמובן שילדים ניסו בכל זאת לגעת ביצירות מידי פעם. לפעמים קשה לעמוד בפיתוי.  אם אודה על האמת, גם כמבקרת אני מעבירה לפעמים אצבע על יצירה אם ממש חשוב לי לבדוק משהו, את זה אני עושה בגניבה, תוך וידוא שהשומר הלך והמצלמה לא מכוונת עלי, ואין חוט שגורם לצפצוף במוזאון כשמתקרבים, מה שקרה לי פעם במוזאון בלונדון. (אחד ממוריי לאמנות אמרו לי פעם - כשהשומר מסתובב ומפנה את גבו זה מותר)

רוזן בחר להציג תשעה אמנים בשמונה מוקדי פעילות (אור הרץ ועיר  שליט יצרו עבודה משותפת). העבודה של מרתה פירר נמצאת בקומה הראשונה. עבודתה היא עמדת ההשכרה של ציוד הגולף ובר לאורחים כשיש ארוע - מספר כאלה מתוכננים בהמשך, מעבר לאירוע הפתיחה. מעבר לציוד הגולף - מחבט וכדור, מקבל כל מבקר=שחקן גם דף הדרכה לתערוכה שמאחוריו טבלת הההשגים של כל אחד מהמשתתפים.

עמדת הקבלה - השכרת ציוד ובר, מרתה פירר, צילום: גוני ריסקין

מקור משחק הגולף כפי שמוכר היום, מסלול בן 18 גומות שיש להעביר את הכדור בינהן, הוא בסקוטלנד במאה ה-15. לראשונה כתב על המשחק ג'יימס השני, מלך הסקוטים, שאסר לשחק בו ב- 1457. על משחקים מן המאות 14-16 ניתן ללמוד במקרים רבים בזכות איסורים שהוצאו נגדם. כך ניתן ללמוד גם על משחקי הקלפים במאה ה-16. משחק קלפים מופיע לראשונה בציור של קרווג'ו מ 1594. היסטוריונים שחקרו את הציור ואת המשחק נעזרים במקורות כתובים, בהם איסורים וחוקים שמתארים אותם.

בתערוכה הקבוצתית בבת ים ניצל רוזן את שמונה חללי התצוגה שבקומה השניה לשמונה עמדות משחק. בכל עמדה - פסל של אמן אחר שהוזמן ע"י האוצר ליצור מסלול מיני גולף. רוזן אמר לי, בשיחה שנערכה איתי, שלא היו הנחיות נוספות לאמנים. יחד עם זאת, ההגדרה והבקשה ליצור מסלול משחק כזה טומנת בחובה מגבלות ואיפיונים רבים שנובעים מעצם היות הפסל שימושי: הפסלים צריכים להציע מסלול שבו עובר כדור, הם צריכים להכיל גומחות/נקודות יעד אחרות שבהן הכדור נעצר, הם צריכים להיות שטוחים - כדי שהקהל יוכל לעמוד עליהם או מעוצבים כתלת ממד בחלל, ואז הקהל עובר בתוך הפסל. במשחק גולף פתוח יש מכשולים טבעיים - גבעות, עצים, עמקים. בחלל קטן, כשהמסלול הוא פסל האמנים נדרשו לפתח מכשולים יצירתיים אחרים, למשל מלכודת עכברים במסלול מס' 1, של דרורה דומיני. עבודתה של דומיני בנוי  ככיכר המזכירה באופיה את מבנה המוזיאון. בכיכר יש שלטי רחוב - כיכר לפניך, או אין כניסה, המוכרים לנו מן הרחוב ניצבים על גבי עמודים. דומיני קפלה והצמידה את התמרורים לגושי עץ וכך פגמה בצורתם המקובלת (ריבוע, עיגול או מלבן) והפכה אותם לצורה מופשטת, צבעונית בחלל. גבי קריכלי, מסלול מס' 4, יצר מיצב מחומרים שהיו לו בסטודיו בינהם פסלי עץ ישנים, ובעבודתו המסלול הוא תלת ממדי והצופה דורך על הרצפה ולא על הפסל. הדימויים בעבודתו נראים לקוחים מחוף ים - שמשיות וסוכת מציל. זוהי גם העבודה היחידה בתערוכה שהחלל בה חשוך כמעט לגמרי, דבר שתורם לתחושת האינטימיות של השחקנים עם העבודה.  אפרת ניר יצרה משטח גבוה בתחילת המסלול - אלמנט שדורש מהמבקר לתת מכה חזקה מאוד. הכדור של מי שהצליח לעבור את המשטח, יפגע בשרשראות תלויות המרשרשות וחוגגות את הניצחון.

דרורה דומיני, צילום: גוני ריסקין

התערוכה מעלה סוגיות מענינות שמעסיקות את שדה האמנות למעלה מ 20 שנה. ניקולא בוריו טבע את המונח Relational Aesthetics בשנות התשעים בבואו לתאר את הנטיה באמנות חזותית ליצור אמנות שמבוססת על, או שואבת השראה מיחסים בינאישיים וההקשר החברתי שלהם. ב 1998 בוריו (Bourriaud) פרסם את הספר בשם Relational Aesthetics והגדיר את המונח, אותו כאמור טבע: A set of artistic practices which take as their theoretical and practical point of departure the whole of human relations and their social context, rather than an independent and private space

רוזן הכניס למוזאון פעולה חיצונית לו - משחק. דרך חווית המשחק אנחנו מופעלים על ידי פסלים, הצעדים שלנו יוצרים כוריאוגרפיה בחלל ששונה מזו שזכורה לנו או שכיחה בתערוכות אחרות - לא נראה כאן אנשים מהנהנים ברצינות מול פסל תוך שילוב ידיים מאחורי הגב או מקיפים אותו בזהירות. אנשים לא לוחשים, מותר ובלתי נמנע הדבר שמבקר שהצליח להשיג את היעד יביע קריאת שמחה. אחרים יביעו תחושת ייאוש ואכזבה. מי שמגיע בקבוצה, ירשום את שמות השחקנים וינקד את התוצאות בטבלה. רק אחד ינצח. אך מי שמגיע לבד, יהנה מחווית המשחק נגד עצמו כשהוא יכול לנסות להשתפר ע"י משחק חוזר.  כך או כך, המשחק נותן משך לפסל. מדיום נטול רצף לינארי (בניגוד לוידאו למשל) מקבל התחלה, אמצע וסוף. זמן החוויה שלנו עם ובתוך הפסל הוא זמן המשחק שלנו. ההתבוננות שלנו בפסל, כדי להתגבר על המכשולים בדרך, מסבה את תשומת לבנו לפרטים שממנו הוא בנוי. אנחנו קוראים את הפסל כמו ספר, פרק אחרי פרק - כל פרק הוא חבטה בכדור שבסיומה עלינו לחבוט שוב, לקרוא פרק נוסף, או שהגענו לסיומו, הכדור נפל לגומה.

דרורה דומיני, צילום: גל דרן

תכלת רם, הפטיש קדם לסדן, 2015, מיצב, טכניקה מעורבת, 127X473 סמ', תערוכת בוגרי התוכנית ללימודי המשך של המדרשה, הירקון 19, אוצרת - סאלי הפטל נוה

אור בוקע מחריץ שבתחתית הדלת.
אני פותחת את הדלת לאט.
אבן, שמכבידה על פתיחת הדלת, תלויה בקצה חוט, במרכז החדר, ומחוברת לידית הדלת ולתקרה.
בחלל שרידים/עדויות/דיווחים גרפיים על מקום ועל זמן אחרים. מחוץ לחלל. טקסטים על אב ששכל את בנו, על אימון בירי בעזרת פנס.
אני נזכרת באלומת האור שראיתי בקומה הראשונה של הגלריה, זו שפרצה ברוך מחלון בקרטון. אני מגלה זכרון של אור שנשפך דרך חלון בזוית של 37 מעלות. הזכרון משורטט על אחד הקירות, באבקת גרפיט. הר ממנה מצוי גם בפינת החדר, מתחת לכיסוי של מעיל. האחרון מכיל עוד מן האבקה בחלקו התחתון.
אני רוצה לצאת מהחדר. אבל משהו מטריד אותי. פס האור מתחת לדלת מתעתע בי. אני זוכרת שהחלל שממנו נכנסתי לחדר היה חלל חשוך. חשבתי שהאור בקע מהחדר בו הייתי. במחשבה שניה, האור שבקע מתחת לדלת היה צהוב, וזה שבתוך החדר הוא לבן. ואיך בוקע אור עכשיו, כשהחלל בחוץ חשוך?
מושכת שוב את הדלת, פעולה שכאמור מרימה אבן. מחפשת פיתרון לתעלומה אליה נקלעתי. שוב חשוך בחוץ.
האור, בגרסה של תכלת, מצוי מתחת לדלת.
הדלת סוחבת איתה את האור בכל פתיחה וסגירה.
חריץ האור שמתחת לדלת היה אשליה. הוא לא באמת פורץ מחלל, אלא מדלת.

אני נזכרת ברישום של משה גרשוני, נקודה שחורה על נייר לבן. שם העבודה - הנייר שחור מבפנים, עבודה שראיתי ברטרוספקטיבה שלו במוזאון תל אביב ב 2010. כמו אצל גרשוני, כך אצל רם, אוביקט מוכר, יומיומי (ולבן, בשני המקרים) מקבל תוכן חדש - עולם שחור, אצל גרשוני או מואר - אצל רם.


קישור לעבודה של תכלת רם באתר התוכנית ללימודי המשך של המדרשה:
http://hamidrasha.wix.com/postgrad#!-/c6om

רותי בן יעקב, Slip of the Hand, תערוכה בירקון 19, 8.4-13.5 אוצר בועז ארד

הציורים של רותי פעלו עלי והפעילו אותי בחלל במשך דקות ארוכות. לאחרונה חזרתי לצייר בצבעי מים לאחר שנים ארוכות של ציור בצבעי שמן בלבד. בכל מעבר שלי לצבעי מים אני מופתעת מהקושי הרב שלי עם המדיום. הציור בצבעי מים מנוגד, בהרבה מאוד פרמטרים, לציור בצבעי שמן. בצבעי שמן אני עובדת בשכבות רבות, יש בדים עליהם אני עובדת מספר שנים. בצבעי מים, לעומת זאת, יש לקבל החלטות מהירות - כתם שהונח על הנייר הלבן יסתום אותו או יכסה אותו בעדינות - בשני המקרים זה "כרטיס בכיוון אחד" - אין אפשרות לחזור אחורה. אין יכולת לתקן, אלא אם עובדים על נייר משובח ועבה שמאפשר לקרוע ממנו שכבות צבע. מהתערוכה של רותי למדתי על אפשרויות רבות של צבעי מים - הצבע יכול להיות אטום לגמרי, אך בשילוב עם איזורים בהירים יותר עדיין מקבלים את תחושת האווריריות המאפיינת את הטכניקה.

בציור הברווזים שמופיע למעלה, שהוא חלק מסדרה המוצגת בתערוכה, ניתן לראות בקדמת הציור את שני הברווזים. השמאלי מופיע בצבעוניות מלאה, הימני - אפרורי. בין אם הבחירה הצבעונית היא ריאליסטית (ברווז וברווזה) ובין אם היא בחירה חופשית של האמנית, השילוב יוצר מתח בין שני נושאי הציור. הברווז, זה השט קדימה במלוא תפארתו, משאיר את הברווזה מאחור, כשהיא מסיטה את ראשה שמאלה - כמעט מיישירה את ראשה אל הצופה. גופה הפך לצללית אפורה של ברווז. אני נזכרת במשפט של ארונדהטי רוי בספר The God of Small Things ובעיקר במשפט - אין חתול שחור, יש חור שחור שזז בעולם ואנחנו קוראים לו חתול.

על קיר אחר בגלריה יש סדרה נוספת, שונה מסדרת הברווזים והנופים הירוקים. בסדרה זו מתוארות סצינות עם דמויות בנופים אורבניים. איש שלג מופיע במישור האמצעי של הציור. במישור הקדמי, הר בגוונים סגולים על משטח מוגבה, אולי אדן חלון, ומאחור - תחנת רכבת, bahnhof - האות N מוסתרת על ידי פסגת ההר. אני אוהבת בציור זה את הצבעים האטומים - שחורים - כחולים ואת הניגוד שלהם עם איש השלג הלבן, שראשו רכון מעט וידיו, העטויות כפפות אדומות, מרמזות על ריקוד או רצון לקרב את הידיים לפנים כדי להסתיר אותן מהמתבונן.

ציור זה, המופיע בקרבת הציור של איש השלג, מתאר זוג שמזכיר ביחסים בינהם  את ציור צמד הברווזים. האישה בוחשת באדישות מה שנראה כצלחת מרק, בעוד הגבר יושב אמנם בקרבתה, רגליהם אף הופכים לגוש אחד, אך הטלפון שבידו, המופנה לצד שמאל יוצר תנועה חזקה בציור מהמרכז החוצה.  המכשיר טורף את הקלפים - מה שנראה בהתחלה כקומפוזיצה סגורה - שתי דמויות מכונסות שראשיהן נסגרים במשולש דמיוני שבסיסו ברגליהן - הופך לקומפוזיציה פתוחה, הטלפון הנייד הוא דמות שלישית שראשה מפנה אותנו אל מחוץ לפורמט.

אסיים בציור הזה, שנמצא על קיר בודד. בניגוד לציורים האחרים, זהו ציור בצבעי שמן. אך גם צבעי השמן נראים בהנחות המכחול כזכרון של צבעי מים. הנחות המכחול, בעיקר על כף היד, מהירות. הן בונות כף יד מוארכת, מנריסטית. אני נזכרת במונח "מנירה"  שמגיע מהמילה אצבע. ובעיקר בספר Mannerism של John Shearman. שירמן כותב על מקורות הסגנון וגם על התגלגלות המונח. manus ביוונית היא אצבע. מנריזם הוא סגנון שהתפתח באיטליה במאה ה 16 ובין מאפייניו הארכת הגוף - בעיקר, הצוואר והגפיים. היד המוארכת אצל רותי סוגרת  את פני הדמות הצפה במים, עוצמת את עיני המתה. נושא הציור - הראש והיד - מוקפים במסגרת דמויית ביצה. מעבר למסגרת - המים עמוקים יותר, הכחול חזק ואוטם את הנייר.




עד אתמול הכרתי את הציורים של רותי ממסך המחשב בלבד, חוויה שעובר עכשיו כל קורא שורות אלה. הצבעים, שולי הניירות הקרועים, החומריות - כל אלה, כמו בכל רשימה שלי,  לא עוברים את המסך. התערוכה נסגרת ב 13.5.15.

עמיר בלבן, ציור בעפרון ובצבעי מים, 13X20 סמ', 24.5.1998

עמיר קיבל את פני בתחנה לחקר ציפורי ירושלים.

מיד התאהבתי בעבודה הזו. עמיר למד צילום בבצלאל ולאחר הלימודים למד לצייר בצבעי מים אצל מארק ינאי. הוא סיפר לי על טכניקת הציור שלו בצבעי מים: רישום זה לקוח מבלוק סקיצות שליווה אותו באחת התצפיות שלו במסע שערך מהחרמון עד ים המלח, לאורך יובלי נהר הירדן. הרישום נעשה מהתבוננות בציפור בזמן אמת, דרך משקפת. ראשית עמיר בונה את הקווים הכלליים של הרישום, כך הוא ממלא דפי רישום מתוך בלוק של צבעי מים. את הצבעים הוא מוסיף במקום עצמו, או בסטודיו. העבודה בעפרון היא שלד שעליו נארגים כתמי הצבע. הצבעים בהם הוא משתמש הם צבעי Schminke. אני אוהבת את החלוקה של כתמי הצבע על הדף - למטה הנייר מכיל כתמים הנראים כנסיונות להגיע לצבע נכון, מעין בדיקות חופשיות של המכחול על הנייר, ובחלקו העליו של הפורמט מצטברים כתמים דחוסים יותר, השומרים על גבולותיהם, או פולשים בעדינות אחד אל השני ליצירת גוון חדש.

העין של הציפור והמקור הם פס שחור אחד שהוא האזור הכהה ביותר בציור. מעין מקל כהה שמחזיק את כל הקומפוזיציה. גופה של הציפור, לעומת זאת, מתגבש מגוונים בהירים יותר, בגווני כחול-אפור וחום. בטן הציפור חושפת את הלובן של הנייר, מה שקיים גם, כאמור, בחלקה התחתון של הקומפוזיציה.

עמיר בלבן, סיטת צוקים בנחל ערער, מאי 1998

אני ממשיכה לחקור את הציור היפהפה הזה ומגלה שאותו קו שחור, המקור-עין, מקביל כמעט לשיפוע של פיסת הקרקע עליו הציפור עומדת. אני לומדת מהשם של העבודה שזו סיטת צוקים, Sitta neumayer.  הסלע עליו הציפור הזו יושבת בויקיפדיה דומה להפליא לציור האקוורלי היפהפה מולו עמדתי אתמול. הלובן של הנייר הוא למעשה צוק. אני לומדת שזהו המין היחיד בארץ ממשפחת הסיטיים, השייכת למשפחת ציפורי השיר. אני קוראת שמצב השימור שלה - "ללא חשש". סיטות הצוקים אינן נודדות, תחומי המחיה שלהן מהחרמון בארץ וצפונה - עד הבלקן.

עמיר הזמין אותי למקום הנפלא הזה, התחנה לחקר הציפורים בירושלים, שפתוח גם בשבתות. הוא הבטיח לי שאם נשכים קום ונגיע עד 10-11 בשבת, נראה דברים נפלאים! אך המקום פתוח מידי יום, כך שכדאי לברר מתי כדאי להגיע ואיזה ציפורים ניתן לראות בכל עונה.

ולא לפספס את העבודות של עמיר - חלקן תלויות מאוד גבוה, אחרות - מאחורי דלפק/ שולחן הקבלה של החנות במקום.

עמיר ואני מתבוננים בציור

גיליתי אוצר בבת בים!!!

הוזמנתי לתערוכה במוזאון בת ים על ידי האוצר יהושע סימון. יהושע בחר להתחיל את הסיור בכניסה למוזאון. הוא הפנה את תשומת לבי למבני השכונה, שהם חלק משכונת רמת יוסף, וסיפר שהם  נבנו בשנות ה-50 ע"י האדריכל  דוד פרלשטיין. המבנים היו מיועדים לגלי העליה הגדולים מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. בשנות ה-90 המאזן הדמוגרפי של השכונה השתנה כליל, גלי העליה הגדולים מברית המועצות החליפו את  התושבים המקומיים.  אחת הדמויות ההיסטוריות המפורסמות שגרו בשכונה זו היא המשורר  שלום אש, (Sholem Asch), שנתן לעיר בת ים את שמה. ביתו נמצא צעדים ספורים מהמוזאון. המוזאון, בניגוד למוזאונים של הערים פתח תקוה או הרצליה, אינו חלק ממבנה אחר - לא סמוך או צמוד ליד לבנים. זהו מבנה אוטונומי, שתוכנן אף הוא על ידי פרלשטיין ומוצב בצמוד לפארק ירוק.

נכנסנו למוזאון, יהושע בחר להתחיל את הסיור בחלל שמוקדש לציירים ישראליים מקומיים מקבוצת אופקים חדשים, למשל חיים קיוה, שנפטר בעיר ב 1983.

ואז הגענו לתערוכת היחיד של האמן פרנצ'סקו פיניציו קישור זה מפנה לריאיון עם האמן בתערוכה אחרת שלו.

שם התערוכה ARKPARKCRAFTRAFTCLINICCLUBPUB תלוי באותיות עץ צבעוניות בכניסה לרחבה המרכזית של המוזאון.



אנחנו צועדים ליד מדורת סקייטבורדים שרופה, דרך שער ביטחון עץ, כזה שאמור לגלות מתכות בכניסה למבנים ציבוריים.

מיד לאחר השער אני מגלה אזור משחק, ג'ימבורי, שעשוי כולו ממבני פלסטיק צבעוניים, בשילוב חומרים מקומיים שונים.

כמי שמרבה לסייר בתערוכות ואף הדריכה במספר מוזאונים, ידועים לי היטב הכללים במוזאון. "נוגעים רק בעיניים" אמרתי לילדים אותם הדרכתי בעבר. כך אני נוהגת היום גם כאמא שמלווה את נדבי, בן השמונה, שמרבה לבלות איתי במוזאונים. רק להסתכל. לא לגעת. אלא שכאן, בדומה לחוויה שהיתה לי ברטרופספקטיבה של מרטין קריד בלונדון לפני שנה בדיוק, התערוכה מסרבת להשאיר אותי אדישה. היא מפעילה אותי בכל רגע, מול כל עבודה.

כל כיסא מזמין אותי לשבת, כל מבנה פלסטיק צבעוני מזמין אותי להציץ לתוכו. ילדים שיגיעו לכאן, ומבוגרים שלא יפחדו להתכופף קצת ולפעול בחללים יגלו הפתעות נפלאות: דלת עץ מיניאטורית, כדלת של ביתו של עכבר נפתחת, ומגלה עולם שלם למי שלא יפחד להשכב על הרצפה או לרכון.

התערוכה מדמה את העולם שמחוץ למוזאון, או בכל עיר אחרת - מדמה את חיי העיר על כל מרכיביה. פסלי עץ עומדים כסחורות  על מדפים.  יש להדגיש שפיניציו משתמש לצורך ההקמה בחפצים וחומרים מקומיים בלבד. לכן אנו מרגישים מיד הזדהות עם החללים. כל כיסא מזכיר לנו כיסא שהיה לנו פעם בבית, או שהיה בבית אחר בו ביקרנו, כל תחפושת או צעצוע מוכרת לנו.


אני ממליצה בפה מלא לכל קוראיי הנאמנים ללכת לראות את התערוכה הזו, המותאמת לכל הגילאים, ולגלות אותה עם הרבה סבלנות, לתת לה להפתח אליכם כמו אריזת מתנה שפותחים לאט כי לא רוצים שחווית ההפתעה תפוג.

הערות: 
1. ברשומה הקודמת שכתבתי, על עבודתו של תומר ספיר הצבעתי על הצבעוניות הייחודית שלו בנוף המקומי. תערוכה זו משלבת צבעוניות מקומית עם צבעים זרחניים שדומים באופיים לצבעים בהם השתמש ספיר.
2. סרטון וידאו קצר מערב הפתיחה עם הסברים מאת האוצר, האמן והתרשמויות האורחים ניתן לראות כאן.

תומר ספיר, מיצב "אם החיטה" מתוך התערוכה החקלאית, חקלאות מקומית באמנות עכשווית, מוזאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת טלי תמיר, 19.2-13.6.2015

הגעתי למוזאון דרך הפארק הירוק של העיר וחממה צבעונית האירה את חלל הכניסה למוזאון. ספיר בנה חממה בצבעי אדום וכחול שפיזרו אור סגול רך והתפשטו לעבר קירות המוזאון ולעבר הפארק דרכו נכנסתי לרחבת הכניסה. הצבעוניות אותה בחר ספיר - אדום וכחול, שניים מצבעי היסוד, הזכירה לי את הפרשנויות ההיסטוריות לצבעי השמלה של מריה, אמו של ישו, כפי שמופיעים בציורים נוצריים, למשל הציור הזה מן המאה ה-15.  הפרשנות לה נתנו החוקרים היא שהצבע האדום מסמל את הקרקע, הארציות, ואילו הכחול - את השמימיות, הרוחניות. ספיר בחר בשני הצבעים ובצילום שנראה למעלה ניתן להבחין בערבוב שני צבעי היסוד לצבע סגול בהיר. כמו כן, הצבעים מותאמים למבנה החממה - הם מופיעים בריבועים על דפנותיה ואילו על הגג הם נתונים במלבנים רוחביים. על ידי הפיזור הצבעוני-צורני הזה, ניתן לראות שהגג הוא מעין מתיחה של הדגם המופיע על דופן החממה.

בפעם השניה שהגעתי לתערוכה הגעתי אליה בשעות היום. בניגוד לערב, שבו החממה התפזרה והתפשטה אל מעבר לגבולותיה, בשעות הבוקר המצב היה הפוך - היתה תחושה שהחממה בולעת את הסביבה שלה ושואבת אותי לתוכה. בנוסף, האור הסגול נחלש ותחתיו התעקש לחדור אור צהבהב, שהלם את צבעי השיבולים הנטועות בדליי פלסטיק שחורים. את פני קיבל נוף מקוטלג וממויין בקופסאות, מיכלים, צנצנות וכד'. זו מעין מעבדה לשימור אם החיטה, היא חיטת הבר הראשונה שנמצאה ע"י  אהרן אהרנסון  על צלע הר בראש פינה בשנת 1906. 

המיצב כולל שיבולים ופירוק שלהן לחלקיקים זעירים היצוקים בתוך תבניות פוליאסטר צבעוניות, הצבעים השולטים בתוך החלל הם - כתום, ירוק וכחול.

ספיר מנסה לכפות סדר על חוסר הארגון של הטבע, ממיין אותו כדי לשלוט בו, בעוד אצל Sze נדמה לעתים שגם ניסיון הסדר כושל, ומביא בתורו לאי סדר חדש. 

בנוף המקומי, עבודתו של ספיר בולטת מאוד בצבעוניות עזה וייחודית, נקיה וזרחנית. 

זכרון של תערוכה - מועדון תרבית, ניבי אלרואי והילה עמרם, אוצרת סאלי הפטל נוה - התרשמות על סמך דימויים וקטלוג

השיח, בין האוצרת לאמניות  הוקדש לתערוכה שנערכה בסדנאות האמנים, תל אביב, באביב 2014 בגלרית המדרשה.


סאלי הפטל נוה (נוה)  הראתה לנו דימויים מהעבודות של כל אחת מהאמניות ולבסוף הוקרנו דימויים מהמיצב המשותף. המיצב כלל חומרים שונים, בבסיסו  - היה מודל טופוגרפי של נוף הררי עליו גדלה צמחיה. המודל - עשוי בעיקר משכבות קרטון לסוגיו והצמחיה - אמיתית. עוד כלל המיצב found objects* כגון ספלים, נעל ( רדי מייד), וחפצים שונים אחרים.

מושגים שלא הכרתי כגון:
Bio Hacking
DIY Biology
ו Ecosystem

הועלו פעמים רבות במהלך השיח וכדי ללמוד כל אחד מהם אדרש לשעות קריאה רבות. אני מתיחסת בכתיבתי זו לתערוכה שלא ראיתי, לשיח שנערך בירקון 19 ולקטלוג הנעים, מענין, ונהיר שעוצב ע"י אביגיל ריינר. נותנת לקטלוג להוביל אותי במחשבות על התערוכה שמוכרת לי מתיעוד בלבד.

קראתי את הרשימה של עודד וולקשטיין, אודות זכרון ושכחה. (עמ' 35-36 בקטלוג) וולקשטיין אומר "[...] כי הדברים זוכרים (שוכחים). זוכרים את השכחה. הם מקדישים לה את גופיהם הנהרסים, מדקדקים בטקסיה ההפוכים, משחקים בשארית כוחם את מחלתה." זו תחילתה של הפיסקה השניה ברשימתו. הפיסקה הראשונה מתארת מעבדה של זכרון שהפכה, ככל חלל הנמצא בסכנת הכחדה, לתיבת נוח. רציתי להתמקד במשפט היפה "כי הדברים זוכרים (שוכחים)." (הדגשה שלי א.א.) וספרו של פרק התגלגל לידיי פתאום. הספר הדברים,  Les choses.

ובעיקר בפסקה האהובה עלי:

"Des arrangements judicieux auraient sans doute été possibles: une cloison pouvait sauter, libérant un vaste coin mal utilisé, un meuble trop gros pouvait e^tre avantageusement remplacé, une série de placards pouvait surgir". (Perec, G., ed. Julliard, 1965, p.21)

פרק (מילרע) מתאר עולם שבו מחיצת קיר היתה יכולה לקפוץ ולשחרר אגב כך מטבע ענק שהלך לאיבוד, או רהיט גדול מידי שיכול היה, למרבה השמחה, להיות מוחלף, עולם בו שלטים היו יכולים לצוץ פתאום.



*found object, בניגוד לרדי מייד, הוא חפץ שנמצא וטופל בצורה כלשהי, על ידי הסביבה או הזמן. רדי מיייד הוא אוביקט תעשיתי שנלקח מפס ייצור והשימוש בו הוא באופן מיידי מפס הייצור לשדה האמנות. בצרפתית found object נקרא objet trouve. (אובג'ה טרובה)

תזהר מהמרווח, אבל אל תפחד ממנו. על התערוכה הקבוצתית Mind the Gap, אותה אצר בועז ארד, גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, 26.2-4.4

לחץ כאן לוידאו קצר מהתערוכה.

שם התערוכה הוא  עבורי  קודם כל החוויה המוכרת לכל תייר בלונדון, בפעם הראשונה שהוא שומע את הכרוז הזה ברכבת התחתית.

לאחר קריאת הטקסט הבנתי שבועז ארד (להלן "ארד") מדבר על שלושה סוגי פערים:
1. פער של סיבה ותוצאה
2. פער גדול מידי או שרירותי
3. פער שיוצר מתח בין מרכיביו

ארד מתמקד כאן באפשרות השלישית. פער שיוצר מתח בין מרכיביו. ציטוט מתוך הטקסט:"פער שעל הצופה למלא מתוך עולמו, מתוך המטען האישי שהוא מביא למפגש עם העבודה, התכנים של העבודות, המשמעויות, ההתנסויות והחוויות החושיות [...]" עוד הוא מוסיף שהפער הזה אינו "בדימוי האחד או השני אלא בפער שבינהם".


בחרתי לתאר שלוש עבודות מתוך התערוכה:

ערן נוה
על קיר הכניסה לגלריה ישנם שני רישומים זהים לחלוטין של האמן ערן נוה. עמדתי שם דקות ארוכות כדי למצוא את ההבדלים. האמן הזמין אותי למשחק "מצא את ההבדלים" כשההבדל היחיד, בעצם, הוא הגודל של הרישומים. לאחר שהבנתי שאין שום הבדל בין הרישומים, הנחתי שהם נעשו באמצעות מקרן על הקיר. ואז חשבתי על הפער בין גדול לקטן, על המתח בין ציור נוף קטן לציור נוף גדול. מתח שפועל עלינו בכל פעם שאנחנו פוגשים ציור. מתח שגורם לי, כצופה, להרהר האם גודל הציור הוא המשפיע עלי - שכן אנו משתמשים בשמות התואר "גדול, קטן" ביחס לגופנו - או שהציור טוב ללא קשר לגודלו. (על ציור גדול וטוב כתבתי, למשל, ברשומה על התערוכה של אבנר בן גל) נוה מזמן לנו חוויה של שכפול תוך שינוי גודל של אותה יצירה, חוויה שמוכרת לנו יותר מעולם הצילום. צילומי stills מודפסים בגדלים משתנים, סרטי וידאו מוקרנים על מסכים בגדלים שונים. בעבודת הרישום המינורית והפשוטה, לכאורה, מכוון האמן לסוגיות שונות שרלוונטיות לנו כיום. בהקשר של גודל הצילום המודפס כתבתי ברשומה על  Jeff Wall.

שרון פדידה
בפינת הגלריה במפלס השני מסתתר על הרצפה פסל פלסטינה עם פלס. (מפלס-פלס-פלסטלינה) המשחק הלשוני - פסל שעשוי מפלס (משחק אותיות - פלס, פסל) שבסיסו הוא גוש פלסטלינה מזמן הרחבה נוספת, והיא למילה  "פלסטלינה" שבראשיתה  "פלס".

יעל אפרתי
סיקרן אותי הבלוק הזה, שנוצר כאילו הוא מצוייר בפרספקטיבה לינארית (בזה העבודה מזכירה את תבליטי הפיגומים של רענן חרל"פ) שהונח על קיר נמוך במעבר בין המפלס התחתון של הגלריה למפלס העליון. בניגוד לעבודה של פדידה, העבודה של אפרתי עשויה יחידה אחת - מונובלוק (וגם בלוק אחד) שמונח על רכיב ארכיטקטוני בחלל הגלריה. ההקשר לפיגומי העץ של חרל"פ והשימוש בבלוק, חומר בניה אף הוא, יוצר שני הקשרים מענינים - אחד מחוץ לגלריה - לפסל של חרל"פ, למשל זה שהוצג בכניסה למוזאון הרצליה לפני מספר שנים, והשני למבנה הגלריה. מבנה שהופך לפודסט.

לחץ כאן לוידאו של קיר בתערוכה, עליו תלויים ציור של שי יחזקאלי לצד מסכת פאנג מקמרון

Simon Fujiwara, Lactose Intolerance, Dvir Gallery March 14 - April 25, 2015

This morning I was lucky to meet the artist Simon Fujiwara, on the opening of his solo exhibition at the Dvir Gallery.

Pink Golden Ball-o/c-30X30 cm.,-2008

Fujiwara led us throught the 3 floors of the galleries. We started at the bottom floor (-1). The works on that floor, 7 large paintings, were commissioned by the artist from Mansudae Art Studio, a North Korea's state art production facility.  Fujiwara ordered paintings of milk from anonymous artists, bearing in mind that no fresh milk is produced in that east asian country. He ordered oil on canvas paintings, yet one of them, which is very different in handling the paint, and smaller than the others, was made in acrylic. When I asked Fujiwara why it was so important for him that the paintings will be made in oil, he answered that it is the traditional painting he was interested in, in other words, it was the Aura of the paintings/objects that Fujiwara was looking for.

Up to the next floor, many abstarct paintings were hung lower than eye level. At first I didn't understand this decision. A few minutes later Fujiwara said that all the paintings were made by cows on a kibbutz In Israel. Fujiwara said that he was fascinated by the fact that Israel is making substantial investments in  milk production. I was thinking if that had to do with the phrase that was mentioned twice in deuteronomy, depicting Israel as the  land of milk and honey. (in hebrew - eretz zavat chalav u'dvash)

The top floor included 6 paintings made in 2015, made with make-up on linen, stretched on wood. The are entitled Merkel, after Angela Merkel, the Chancellor of germany. Fujiwara explaind that these large paintings were made with make up that is used for HD photography studios to cover stains or other blemishes in a way that the makeup will become invisible through HD technology.

The exhibition moves from North Korea to Israel and Germany. On every floor  Fujiwara made strong statement as to the reasons that led him to choose the country. Every premise was  cleverly justified. It was very intereting that our small tour ended in the "German Pavilion". Fujiwara mentioned that whatever country he visits - he feels that the word Germany still holds the noun "war" in it. In that sense he was talking about the fact that makeup is like  a robe of an empereor, and since one cannot photograph these paintings - as they are "concealing" themselves with Merkel's makeup, very soft peaches and pinks - he finally mentioned the Emperor's New Clothes.

על ציור אחד בתערוכה במוזאון פתח תקוה לאמנות, מתוך התערוכה החקלאית, אוצרת טלי תמיר, 19.2.15 עד 13.6.2015

הציור של רן ברלב תלוי בכניסה לתערוכה. במרכזו רמקול ישן. הרמקול העגול מפיץ קולות צרצור והופך להילה שמותחת את גבולות הציור, בדומה לאופן שבו כל אחד מהאוביקטים המצוירים מקבל מעין "מתיחת גבול" או טשטושו על ידי מריחה קלה של הצבע. הרמקול העגול הוא צורה גאומטרית נוספת בקומפוזיציה של נוף, שבחזיתה כתם תכלת גדול, מעין מים המשקפים או לא משקפים את הנוף היבשתי הסמוך. הקוביות שבציור הן מבנים עתידניים או פסלים גדולים, מינימליסטיים בחלקם - מוגדרים בעזרת קו בלבד. בהמשך לקריאה זו של העבודה, אני מחפשת את הקוים האנכיים הנוספים ומזהה שם קופסת חשמל או תקשורת על עמוד עקום, ובצד השמאלי הרחוק - שני עצי דקל גבוהים. מעבר לקריאה של הציור מימין לשמאל, בהיותו בולט מהקיר ובעל שלוחה צדדית (המגבר) הוא מזמן לי הליכות שונות מולו ולצידו.  הליכה מטאפורית בלבד אך מענינת לא פחות היא זו הנוצרת אל עומק הציור ומתפרצת ממנו אלי. זאת מושג בזכות העומק - האופק בציור הוא מעט מעל קו האמצע של הבד, וכאמור ממנו אלי - כי הרמקול מתיז בי את רסיסי הנוף, בין אם אלה צרצרים או חציר מרשרש.

במבט על הדימוי המצולם לאחר מספר ימים, אני מגלה פרשנות חדשה. הרמקול/עיגול שתקוע בציור הוא הזמנה למקש ללחיצה על כפתור Play, ובעצם הוא מזמין אותנו ללחוץ עליו, בדמיוננו, ו"להריץ" את הסיפור של הנושא המצוייר.

רעש לבן, בועז אהרונוביץ' ורועי קופר, אוצרת: אורית בולגרו, הגלריה של המחלקה לצילום, המדרשה, 1.3-26.3

בפעם השלישית שלי  בתערוכה היה לי יותר זמן לשבת מול עבודה אחת, להתייחד איתה. כורסא שחורה הזמינה אותי לישיבה ממושכת, בודדה כמעט בחלל. כמעט - כי היו שם עוד שתי כורסאות, כתמים שחורים בחלל, וכי הגלריה היא מסדרון שמקשר בין חללי העבודה למעבדות הצילום - יש בה תנועת הולכים ושבים.  התנתקי מהסביבה כשרמי פורטיס צועק באוזניי על חיילי הבדיל שירו בשקט כי רצו פשוט לחיות*. לא בחירה מכוונת. משהו שמצאתי על המחשב כדי להתנתק מהרעש מסביב.  שמתי לב שזו לא הפעם הראשונה שאני נדבקת לעבודה ראשונה בחלל של גלריה ולא רוצה להמשיך הלאה. פורטיס ממשיך לשיר שם על "קרב טפשי", על "לא רוצים מדליות" ועל "משחקי מלחמה".

אני יושבת מול העבודה. נהנית מהמקצב שלה. אני קוראת אותה משמאל לימין. משמאל - משטח ורדרד, עליו דימוי מטושטש, שתי קוביות כהות בדיוק בחלק התחתון של הרצועה. מעל הדימוי טשטוש מעורפל, מעין נסורת, גרפיט מחודדת או אבק כלשהו. הדימוי נגלה ומטשטש לפרקים.

מימין לרצועה זו, הוורדרדה, מונחת רצועה אנכית כתומה. נקיה. פורטיס ממשיך "זוהי תחנה סופית. הגבול פה צר ואין בו ערך". הרצועה הכתומה היא הגבול של הדימוי השמאלי.

וכך העין ממשיכה לפס שנראה שמציג שמים, אצל פורטיס הם כבר צועקים - "תביט למעלה ותראה את השמים צועקים".

הרצועה האחרונה, הימנית, היא הנקיה מכולן. הלבן שעליה הוא לבן אפרורי. זאת בניגוד ללבן החם יותר שמקיף את העבודה - מסגרתו החיצונית וזו הפנימית.

בקריאה שניה הקווים האנכיים הופכים לקלידים בכלי מוסיקלי, המובחנים אחד מהשני בצבעים ובמרקמים. מכבד, עמוק נמוך ומחוספס בשמאל ללבן מאובק קלות ואוורירי בצד ימין.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

*רמי פורטיס, סיפורים מהקופסא, 1988

מרטין קריד, היווארד גלרי, רטרוספקטיבה, מרץ 2014

השבוע נזכרתי בתערוכה שראיתי לפני 10 חודשים - הרטרוספקטיבה של מרטין קריד בלונדון.
שמו של האמן הועלה בשיעור סאונד עם גיא גולדשטיין. ופתאום נזכרתי בכל העבודות שראיתי שם ושעוררו בי מחשבות רבות, מחשבות שעדיין הולכות איתי.

גבולות

קודם כל זו היתה תערוכה על גבולות. גבולות המוזאון, גבולות המבקר במוזאון, גבולות האמן, ואפילו מגבלות האמן. בכל חלל היה שומר. השומרים היו לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, והם היו חלק מהתערוכה, כפי שאפרט בהמשך.

באחד החללים היתה דלת דיקט לבנה פשוטה שנפתחה לסירוגין בפרקי זמן מדודים. עמדתי מולה מספר דקות וראיתי, במצבה הפתוח, שמאחוריה יש חלל קטן שבסופו יציאת חרום. השומר עמד בצד ושתק. רק התבונן בי, ואני התבוננתי בו. פניו היו חתומים והוא לא סימן לי האם אני יכולה להכנס לחלל שמאחורי הדלת או לא. המשכתי לעמוד שם עד שהחלטתי - בפעם הבאה שהדלת נפתחת אני יוצאת דרכה. יוצאת מחלל המוזאון הגדול. חששתי מתגובת השומר, אבל החלטתי להקשיב להגיון הפנימי שלי שאמר - אין שלט שאין כניסה, אז אני, כנראה, יכולה להכנס. נכנסתי. ואז הדלת נסגרה ושהיתי בחלל קטן שלו שתי דלתות. הדלת דרכה נכנסתי, שתפתח בעוד זמן קבוע מראש ולא תלוי בי, ומולה - דלת שהיא יציאת חרום מהמוזאון. שהיתי בחלל והבנתי שבעצם הדלת השניה, הדלת שמבשרת על הגבול האמיתי של חלל התערוכה צריכה להשאר חתומה. אותה- אסור לי לפתוח. כי היא דלת חרום. בעולם האמיתי. לאחר כמה דקות שבהן חשבתי על גבולות אמיתיים וגבולות מלאכותיים/דמיוניים, הדלת דרכה נכנסתי נפתחה ויצאתי מהחלל. למחרת הגעתי שוב לתערוכה, הפעם מלווה בבני הקטן שהיה אז בן 7. הוא מאוד חשש להכנס לחלל הזה, הוא שאל - "אמא, את בטוחה שהדלת תפתח אחרי שנהיה בפנים ונוכל לחזור?" ניהלתי איתו שיחה בכניסה לחלל והתבוננו בדלת הנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. הבנו יחד שהיא תמיד תיפתח. ואז הוא הסכים להכנס לחלל, כמובן שעשינו זאת יחד. כשנכנסנו הוא עוד סינן "אמא, אבל את בטוחה שזה יפתח?". אמא ואמהות הוא נושא שחזר בתערוכה מספר פעמים, כפי שכתבתי כאן.

באותו חלל ישב אדם ליד פסנתר וניגן בו - הוא לחץ על הקלידים באיטיות, בתנועה מימין לשמאל וחזרה. כל צליל נמשך כ-30 שניות, אולי אפילו דקה. לאט לאט הוא ניגן על כל הקלידים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מעל הפסנתר היה שלט - המבקר מוזמן לנגן בפסנתר לפי החוקים הבאים - שהיו כתובים בפירוט וניתן לסכם אותם בפעולה שתיארתי של אותו אדם שישב וניגן. נגינה איטית בלי לדלג על אף קליד, לפי זמן ידוע מראש. בלי להפסיק. בתמימותי הרבה, עמדתי ליד האיש המנגן וחכיתי לתורי. כל כך רציתי גם אני לנגן. כל כך רציתי לעשות את התרגיל הכתוב ואפילו השתעשעתי ברעיון לסרב לשתף פעולה עם התרגיל ולנגן מנגינה אחרת. עמדתי שם 40 דקות. אולי אפילו שעה. כל כך רציתי לשבת ליד הפסנתר. בזמן העמידה בתור התחלתי לחשוב. משהו לא הסתדר לי. איך יכול להיות שהמבקר הזה מנגן כל כך הרבה זמן? איך הוא מתעלם מזה שאני עומדת אחריו וגם רוצה לנגן? לאט לאט התחלתי לקרוא מחדש את המצב אליו נקלעתי. ה"נגן" היה שומר במוזאון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. לאחר שעה עגולה של נגינה, כשהוא קם מהפסנתר וכמעט כמעט התישבתי, חיכה לידו שומר אחר שבתורו, התישב על הכיסא וניגן את המנגינה. למעשה, אין שום מקום לצופה לנגן בעבודה זו. הצופה נשאר צופה. השומר הופך למוסיקאי. או לסטטיסט בהצגה. או לשחקן ראשי.

שורת קקטוסים עמדה ליד הפסנתר. הם סודרו לפי גודל. אפשר היה לראות בגדלים המשתנים, בגבהים השונים - רמז לאוקטבה. התקרבתי אל הקקטוסים, לא חשבתי לגעת בהם, אך התקרבתי אליהם מאוד. השומר ניגש אלי בעדינות ואמר:"תזהרי, הקקטוס האחרון רעיל".

על גג הגלריה היתה מוצבת מכונית, שבדומה לחלל הראשון שהזכרתי, גם דלתותיה נפתחו ונסגרו לסירוגין בזמנים קבועים מראש. אך לא זו בלבד, אלא שהיא הותנעה באופן עצמאי כל פעם שהדלתות נפתחו. לא היה שם שלט שאסור להכנס, ואני כמעט נכנסתי גם אליה. השומר מנע זאת ממני.

שרון פדידה, חמש כוכבים, גלרית המדרשה - הירקון 19, ינואר 2015, אוצר - בועז ארד

אפשרויות קיבוע של מצבים ארעיים

התערוכה של פדידה מוצבת בחלל הכניסה של הגלריה. במרכזה שטיח גזור ועליו תא סגור, בממדים המזכירים  שירותים ניידים המצויים באתרי בנייה. ניתן להתקרב לתא ולהציץ דרך חורים שהאמן יצר בדיקט, כנראה לאחר ההצבה - שאריות העץ זרוקות עדיין על השטיח. המילה "נוח" מודבקת על אחד מקירות התא.

בפינת החלל מסודרות כוסות קפה חד פעמיות, חלקן על הרצפה, אחרות בקופסת קרטון. הכוסות מכילות שאריות של קפה שחור, הן מתכתבות עם הצילום המונח בצידן - ובו קטעי גוף, קומקום חשמלי ושקית קפה טורקי אדומה. חצים עם שעות משרטטים קשתות בין הכוסות, מה שמרמז על זמן השתייה.  הקשת, שחוזרת גם בקו המעוקל הגזור של השטיח, היא חוסר היכולת להגיע באופן ישיר מנקודה לנקודה. כמו כן, היא חלק ממעגל, צורה החוזרת בתערוכה מספר פעמים.

בפינה הבאה, קופסת קרטון נוספת ממנה משתלשלים כרטיסי טיסה שטרם נעשה בהם שימוש. כרטיסים לבנים המוכנים להדפסה, עם לוגו של חברת התעופה. המילה "הלם" הכתובה על פיסת דיקט מוסתת ממלבן בעל שוליים צהובים, שהכיל אותה.

שבר לבן של גדר אלומיניום, המצוי אף הוא באתרי בניה, מונח על הרצפה בהמשך לכרטיסים הבתוליים והאמן המשיך סימון אדום שנמצא עליו על רצפת הגלריה.

 אוביקט החולש על החלל ומאיים להכנס אליו הוא צמיג שחור אליו הוחדרה סכין קפיצית. מסביב לו עיגולים שחורים, שרוססו דרך פלטת עץ המונחת לצד הצמיג.

התערוכה מעוררת מחשבות על פעולה, קיבוע והסתה. החומרים מהם היא עשויה - נייר, דיקט, אלומיוניום - הם חומרים קלים ושטוחים. פעולות של שבר או קריעה נעשו לעתים לאחר הפעולה - קודם נכתבה המילה "טעות" על דיקט ואחר כך הוא נותץ. קודם הונחה המילה "הלם" ואחר כך היא הוצאה ממקומה והותירה חלל. הפלטה עם החורים העגולים, שהזכירה לי אלמנטים בתערוכה של דרור דאום, עליו כתבתי בבלוג זה, שימשה לריסוס עיגולים שחורים. לאחר הריסוס הפלטה הפכה לשולחן. החורים שנוצרו בשולחן שולחים את המבט לכוסות החד פעמיות - גם הן מכילות עיגולים שחורים, אלה שאריות הקפה.

זוהי גם תערוכה על זכרון ועל חוסר היכולת לשחזר. כל שליפה של מידע מחוויות בעבר קשורה להווה, וכל קריאה פרשנית של זכרון היא תלויית הזמן שבו אנו שולפים אותה. כל זכרון הוא כבר הסתה. עולות מן התערוכה גם סוגיות של שפה - שם התערוכה - חמש כוכבים, המרמז אולי למלון המפואר בדרגת חמישה כוכבים בו נמצאת הגלריה, מכיל את מורכבות השפה העברית ואת נושא הזכר/נקבה של שמות עצם. זהו אחד מן הנושאים אותם חקר הבלשן ד"ר גלעד צוקרמן  בנוגע לשפה אותה אנו דוברים, היא "ישראלית", לטענתו. ולא עברית. בישראלית, בניגוד לעברית, יש מקום למה שאנו תופסים כיום כשגיאות לשון - ישראלית מקבלת את המשפט "עשר שקל".  על משקל זה, היא תקבל גם את "חמש כוכבים".


קריאה שניה של העבודה - שבוע לאחר הביקור הראשון בה

החלל ששהיתי בו היה חלל שהזמין אותי לשהות במצבים הקשורים לטיסה. הגלגל הבודד שמסומן על רצפת הגלריה ע"י שתי קבוצות של עיגולים שחורים הוא גלגלו הקדמי של מטוס שביצע נחיתה או מאיץ לקראת המראה. כבר בפרשנות הראשונה, זו שנכתבה ביום הביקור, פירשתי את הגלגל כאוביקט שחולש על החלל ומאיים להכנס אליו. בפרשנות כזו, הסכין שנעוצה בו מרמזת אולי על הקיבוע שלו דווקא וחוסר היכולת שלו לנחות או להמריא.

התא הסגור, שפירשתי בתחילה כתא של שירותים ניידים באתרי בניה הופך לתא שירותים במטוס. ההצצה אליו דרך חור מתחברת לעמידה שלנו מול תא שירותים כלשהו והדריכות - יש שם מישהו? בתאי שירותים ישנים היה תמיד חלון וידענו שכשהחלל מואר, התא תפוס. היום התשובה נעוצה בצבע משתנה סמוך לידית.

אלמנטים יותר ברורים ומובנים בפרשנות זו הם כרטיסי הטיסה וכוסות השתיה החד-פעמיות.

התערוכה מספיק מאווררת כדי שנוכל לבחור דרכי פרשנות שונות לקריאה שלה. זו תערוכה שלבטח תקרא על ידי אחרת במפגש שני או שלישי איתה. או לאחר זמן הנוכחות שלי בחלל.