 |
| רן סלוין |
 |
| נועה בן- נון מלמד |
בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון מוצג מקבץ של ארבע תערוכות יחיד שהמכנה המשותף שלהן הוא - דיאלוגים של מקום.
מקבלת את פני המבקר טרם כניסתו לגלריה התערוכה "שוקת שבורה" של נעה רז מלמד. פסלי האספלט, עליהם עבדה בחצי שנה האחרונה, נמצאים כבר מחוץ לגלריה. לאחדים מהם יש המשך בצידה השני של זכוכית הגלריה. נכנסים לחלל הגלריה ומגלים פסלי אספלט נוספים, בעוביים שונים ובמספר שכבות שונה. אלה שרידי כבישים מעמק יזרעאל, נוף ילדותה של האמנית. רז מלמד עבדה עליהם במפעל לייצור מצבות עם פועל שעזר לה במלאכת החציבה. באחדים מן הפסלים מתגלות אבני טרצות המזכירות פנים בתים בישראל. הכביש (האספלט) מנהל כאן דיאלוג עם הפנים (הבית). לב ליבו של המיצב של מלמד הוא עבודה שנעשתה בהשראת "לוח גזר". לוח הגזר עשוי אבן גיר, ומתוארך למאה העשירית עד המאה השמינית לפנה"ס, עליו חרוט באלפבית פיניקי לוח שנה חקלאי. יש כאן ניגוד, או, דו שיח נוסף - בין החומר ממנו עשוי לוח הגזר (אבן גיר) לאספלט הנוקשה שצריך לחצוב בו במאמץ רב. על שני גושי אספלט חרתה רז מלמד מילים פיניקיות. גוש אחד בתוך הגלריה והשני בחוץ. שם היא משתלחת, באותיות פיניקיות, בראש הממשלה. על הקיר תלוי ציור בזפת וטרפנטין של קו נוע. הקו נוע מרחף מעל פסלי האספלט בקלילות כמו החסידות שמתיישבות עליו כשהוא נע בשדה. יש כאן דיאלוג בין הקבוע (הכביש) לקו נוע, קו ההשקייה שזז. בין העירוני לחקלאי, הטבע.
במיצב הוידאו "אולונג" של רן סלוין מתקיים דיאלוג בין שתי עבודות וידאו. האחת - מראה נוף ויאטנמי (מפרץ אולונג) והשניה - נוף מגובה, כנראה ממטוס. הצופה מוזמן לשבת במרכז החלל על פוף ולעטוף את עצמו בשתי נקודות מבט אלה. ניתן לקרוא בטקסט הברור והלא מתיימר המלווה את התערוכה שפירוש המילה אולונג הוא דרקון שחור וזהו סוג של תה. תה בתרבות המזרח הוא טקס מדיטטיבי. ביפן, למשל, לפני ששותים את התה מרימים את הכוס ובוחנים את תחתיתה. כך גם אופיה המדיטטיבי של התערוכה.
בתערוכה "בארדו לנד" של נועה בן-נון מלמד יש צילומים משלושה מקומות שונים - טנריף, איסלנד והמוזיאון הגאולוגי ברמת השרון. יש כאן דיאלוג בין המקומי לבינלאומי ובין האבנים לסביבה שנעשתה במניפולציה. בין האמיתי, למדומיין.
בתערוכה האחרונה במקבץ, "בית צף על מים גועשים" של האמנית אליה בלוך הצופה ניצב בחלל המדמה חדר ובו ארבעה אובייקטים העשויים זכוכית או משלבים רדי מייד וזכוכית. המושג העולה כאן הוא ה"אלביתי" של פרויד. הצופה מרגיש מאויים בחלל מוכר. האימה נובעת מהחומר עצמו - הזכוכית המסוכנת בחפצים שאמורים להיות שימושיים, או מהעובדה שכסא הנדנדה, למשל, המוצב בצמוד לקיר הזכוכית של הגלריה, הוא ללא מושב. ניתן לשמוע בדמיון את התנפצות הזכוכית לרסיסים עם תנועת כסא הנדנדה, משיכת השמיכה או טאטוא הרצפה.
 |
| נועה בן- נון מלמד |
 |
| נועה בן- נון מלמד |
 |
| נעה רז מלמד |
 |
| נעה רז מלמד |
 |
| נעה רז מלמד |
 |
| אליה בלוך |
 |
| אליה בלוך |
 |
| אליה בלוך |
 |
| אליה בלוך |
 |
| נעה רז מלמד |
 |
נעה רז מלמד ("לאחדים מהם יש המשך בצידה השני של זכוכית הגלריה")
|
 |
נעה רז מלמד
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה