רעש לבן, בועז אהרונוביץ' ורועי קופר, אוצרת: אורית בולגרו, הגלריה של המחלקה לצילום, המדרשה, 1.3-26.3

בפעם השלישית שלי  בתערוכה היה לי יותר זמן לשבת מול עבודה אחת, להתייחד איתה. כורסא שחורה הזמינה אותי לישיבה ממושכת, בודדה כמעט בחלל. כמעט - כי היו שם עוד שתי כורסאות, כתמים שחורים בחלל, וכי הגלריה היא מסדרון שמקשר בין חללי העבודה למעבדות הצילום - יש בה תנועת הולכים ושבים.  התנתקי מהסביבה כשרמי פורטיס צועק באוזניי על חיילי הבדיל שירו בשקט כי רצו פשוט לחיות*. לא בחירה מכוונת. משהו שמצאתי על המחשב כדי להתנתק מהרעש מסביב.  שמתי לב שזו לא הפעם הראשונה שאני נדבקת לעבודה ראשונה בחלל של גלריה ולא רוצה להמשיך הלאה. פורטיס ממשיך לשיר שם על "קרב טפשי", על "לא רוצים מדליות" ועל "משחקי מלחמה".

אני יושבת מול העבודה. נהנית מהמקצב שלה. אני קוראת אותה משמאל לימין. משמאל - משטח ורדרד, עליו דימוי מטושטש, שתי קוביות כהות בדיוק בחלק התחתון של הרצועה. מעל הדימוי טשטוש מעורפל, מעין נסורת, גרפיט מחודדת או אבק כלשהו. הדימוי נגלה ומטשטש לפרקים.

מימין לרצועה זו, הוורדרדה, מונחת רצועה אנכית כתומה. נקיה. פורטיס ממשיך "זוהי תחנה סופית. הגבול פה צר ואין בו ערך". הרצועה הכתומה היא הגבול של הדימוי השמאלי.

וכך העין ממשיכה לפס שנראה שמציג שמים, אצל פורטיס הם כבר צועקים - "תביט למעלה ותראה את השמים צועקים".

הרצועה האחרונה, הימנית, היא הנקיה מכולן. הלבן שעליה הוא לבן אפרורי. זאת בניגוד ללבן החם יותר שמקיף את העבודה - מסגרתו החיצונית וזו הפנימית.

בקריאה שניה הקווים האנכיים הופכים לקלידים בכלי מוסיקלי, המובחנים אחד מהשני בצבעים ובמרקמים. מכבד, עמוק נמוך ומחוספס בשמאל ללבן מאובק קלות ואוורירי בצד ימין.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

*רמי פורטיס, סיפורים מהקופסא, 1988