הציור של רן ברלב תלוי בכניסה לתערוכה. במרכזו רמקול ישן. הרמקול העגול מפיץ קולות צרצור והופך להילה שמותחת את גבולות הציור, בדומה לאופן שבו כל אחד מהאוביקטים המצוירים מקבל מעין "מתיחת גבול" או טשטושו על ידי מריחה קלה של הצבע. הרמקול העגול הוא צורה גאומטרית נוספת בקומפוזיציה של נוף, שבחזיתה כתם תכלת גדול, מעין מים המשקפים או לא משקפים את הנוף היבשתי הסמוך. הקוביות שבציור הן מבנים עתידניים או פסלים גדולים, מינימליסטיים בחלקם - מוגדרים בעזרת קו בלבד. בהמשך לקריאה זו של העבודה, אני מחפשת את הקוים האנכיים הנוספים ומזהה שם קופסת חשמל או תקשורת על עמוד עקום, ובצד השמאלי הרחוק - שני עצי דקל גבוהים. מעבר לקריאה של הציור מימין לשמאל, בהיותו בולט מהקיר ובעל שלוחה צדדית (המגבר) הוא מזמן לי הליכות שונות מולו ולצידו. הליכה מטאפורית בלבד אך מענינת לא פחות היא זו הנוצרת אל עומק הציור ומתפרצת ממנו אלי. זאת מושג בזכות העומק - האופק בציור הוא מעט מעל קו האמצע של הבד, וכאמור ממנו אלי - כי הרמקול מתיז בי את רסיסי הנוף, בין אם אלה צרצרים או חציר מרשרש.
במבט על הדימוי המצולם לאחר מספר ימים, אני מגלה פרשנות חדשה. הרמקול/עיגול שתקוע בציור הוא הזמנה למקש ללחיצה על כפתור Play, ובעצם הוא מזמין אותנו ללחוץ עליו, בדמיוננו, ו"להריץ" את הסיפור של הנושא המצוייר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה