Andres Serrano, הרצאת האמן במוזאון ישראל

הגעתי מתנשמת ומתנשפת.  הנסיעה מתל אביב לירושלים מעולם לא היתה כל כך מהירה. לא ראיתי משוריינים, לא שקדיות, לא אורנים שרופים או מלבלבים. חיכתה לי הרצאה מפי האמן Andres Serrano. לא ממש הכרתי את עבודתו. אבל השם צלצל לי מוכר, ואין  מקור מידע אמין יותר, בסיסי יותר, ראשוני יותר מפיו של האמן על עבודתו. יש אמנים שיודעים לדבר על העבודות שלהם. יודעים לצחוק על עצמם, לעניין את הקהל, להיות קשובים לשאלות, גם אם הם ממש לא עונים עליהן, מודעים לזמן הקשב האופטימלי, כזה הוא סראנו.

סראנו מראה סדרות של עבודות מתקופות שונות, החל משנות ה-80. בראשית דרכו האמנותית הוא מרבה לעסוק בצילום דמויות אותן הוא מצלם בסטודיו שלו. דמויות של גברים כהי עור עם הפירוש הדו משמעי - Dread Black -  שנאת זרים, שנאה גזענית של שחורים. תוך כדי הדברים אני מבינה שהפרשנות לעבודה, גם של האמן, משתנה עם הזמן. סראנו מציין בבהירות - כל עבודה פתוחה לפרשנות - זה שהוא רואה בעבודה דבר אחד לא אומר שהצופה יראה בה בדיוק את אותו דבר. העיסוק בגוון העור, בצבע - מעסיק אותו בכל העבודות מראשיתן. בעיקר המשחק של שחור-לבן שמלווה במשחקי מילים בכותרות העבודות. milk-blood.


עבודות כמו שאני אוהבת - ביקורתיות, בלי לפגוע - כותרות רב משמעיות. סראנו מספר על השבר שלו עם הצילום, שקרה באמצע שנות השמונים.  סראנו  מצלם גופות, מהן עובר  לעבוד בדם, חלב, הפרשות שתן, גללים - ואז הוא אומר, זה היה הגבול שלו. לכל אמן יש גבול  רק צריך להגדיר אותו, להבין בדיוק איפה הוא נמצא, מתי אנחנו נתקלים בו - ואם אנחנו הולכים לחצות אותו.

אלינה ספוז'ניקוב- תערוכה במוזאון תל אביב 2014

את העבודות של ספוז'ניקוב הכרתי תוך כדי עיון בקטלוג של הדוקומנטה בחופשת הסמסטר. ראיתי את העבודה מסטיק מצולם, עליה כתבתי בפוסט קודם. ואז תפס את עיני צילום של פסל של האמנית שהופיעה בעיתון הארץ סמוך לפתיחת התערוכה.  הדימוי שנראה בכתבה, שפתיים מחוברות ליד, הזכיר לי את העבודה של ברוס נאומן, מהיד לפה, משנת 1967.

אתמול ביקרתי בתערוכה במוזאון תל אביב. באופן לא מודע התחלתי את התערוכה מהסוף. תפסו את עיני שלושה רישומים נפלאים על הקיר האחרון של התערוכה. מימין - רישום של אבנים, מה שהתברר לי בדיעבד כגידולים. במרכז - אותם גידולים הפכו לדמויות ערומות שנערמו אחת על השניה.  משמאל - רישום עדין של גוף האמנית עם שד אחד - תפר אנכי מופיע במקום בו אמור היה להיות השד השני. בשלב זה הבנתי שנכנסתי לתערוכה מהצד ההפוך, אבל החלטתי להמשיך לצפות בה נגד כיוון הצפיה המתוכנן. שלושת הרישומים האלה, שנעשו סמוך לפטירתה עדינים, הקוים רועדים. הטכניקה היא  עפרון, טוש לבד, ודיו. תוך התבוננות מעמיקה בפנים המצויירות ובאיזור הכתפיים אני מבחינה שהם צויירו, כנראה ביד ימין. גם כשאני מציירת דיוקן עצמי או דיוקן אחר, או אפילו כד, מוכרת לי התופעה שקל יותר לצייר את מה שמצוי בצד שמאל של הדימוי - העין הימנית. האלכסון בין היד לאיזור הציור (עין ימין, שנמצאת בצד שמאל של הרישום) יוצר נוחות - מה שלא קיים כשרושמים ביד ימין את הצד הימני של הדימוי. בכל אחת מהעבודות הפיגורטיביות יש פער בין עין ימין לעין שמאל, בין העצמות של כתף ימין לעצמות של כתף שמאל.

בסמוך לרישומים מונחים במסגרת חצץ אפור מונחים פסלי ראשים לבנים. ההנחה על החצץ צורמת לי מאוד, בוידאו הסמוך אני מגלה את ההשראה האפשרית להצבה זו - הפסלים מונחים על כביש. אך הכביש חלק, מסוכן, מגודר על ידי בתים - האם שבבי האספלט במוזאון הם הפתרון ההולם ביותר להצבת הפסלים העדינים?

בהמשך המסלול פסלים גדולי ממדים.  אני שמה לב לצל שלהם - משהו בהם מזכיר לי את צילומי המסטיקים, אותם הכרתי מקטלוג הדוקומנטה.

הצילום מסטיק לעוס, מתוך סדרה המוצגת במוזיאון

צל של הפסל יד, אנדרטה לגיבורי גטו ורשה 2 1957, גבס עם פטינה וסיבי ברזל

עוד מענין בתערוכה היחס בין חומר שקוף לחומר אטום - בין פסלי ברונזה קטנים וגדולים לפסלים שקופים שמאירים לפרקים, או מכילים תצלומים, גזות או בגדי האמנית.

לבסוף הגעתי לתחילת התערוכה, שם תלויים רישומים אקדמיים מוקפדים. מענין איך הייתי קוראת את התערוכה במהלך הפוך. ברור לי שניתן היה לסגור את החלל האחרון ולאפשר כניסה אחת לתערוכה - ייתכן שהמהלך הדו כיווני מתוכנן.

במעבר לאולם המוזאון החדש קלטתי בגן פסל של נער יושב בברכה - בדיוק התחיל לרדת גשם. נזכרתי בוידאו בתערוכה של ספוז'ניקוב, בפסלים המציצים מהבתים הפריזאים, באחרים המונחים על הכביש. וחשבתי על השיח המענין שיכול היה להווצר אם גם פסלי הברונזה של ספוז'ניקוב היו עומדים בחוץ. 

ילקוט - אביזר מלווה ילדות אצל אנה הרמן, מיכל הלפמן ואלהם רוקני

מיכל הלפמן, Change, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2013

אלהם רוקני, יוסף אבאד, מוזאון תל אביב 2014

חשבתי על השיר של אנה הרמן בעומדי בעבודת המיצב Change של מיכל הלפמן ומול הוידאו של אלהם רוקני. 

הילקוט האדום/אנה הרמן

לזכר התיק האדום שהשלך לשלולית,

לזכר התיק שדימם שם כמו פצע פתוח,

כמו חדר עקור מלבה של ילדה אפלולית,

לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח.

מלים שכבשתי חגות בראשי כתקליט

שבור: תנדו, תדכאו, תלעגו, תבעטו, אך

שכבה של דמעות תיכבש בראשי ותליט

במו-ערפליה את חץ השטנה המתוח.

לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר

מבעד חלון הכיתה הפתוח, לזכר

ילקוט ארגמן פרוק-סודות השותת וחודר

כמים שקטים משלולית עכורה אל עמוד

שדרת ההווה המגליד על הפצע כסכר.

לזכר התיק האדום, הילקוט החמוד.

בוידאו של רוקני נראות בנות 6-8 בחצר בית ספר בזמן קריאת השמות על ידי המורה או מנהלת בית הספר. ניסיתי להתעלם מהלבוש הדתי ולהתרכז בידיים האוחזות בתיקים - תיקים ורודים על גלגלים של נסיכות, פיות ודמויות מותגים אחרות. התיקים האלה מוכרים לי מישראל - גם בבתי הספר בארץ תיקים אלה שכיחים בקרב בנות גילאים אלה. במיצב של הלפמן, תיק ורוד כזה נראה פתוח זרוק על הרצפה ותכולתו, ורודה אף היא, נשפכת על רצפת הגלריה. בקריאה שניה של השיר אני מגלה כי ניתן לראות בדימוי של הלפמן - התיק הפתוח הסמוך למראות שבורות - התיחסות לשורות השיר של הרמן:"לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר / מבעד חלון הכיתה הפתוח".  בתוך השיטפון הורוד הזה, ניסיתי להזכר האם תמיד היה בו שימוש באופן מובהק כל כך בחפצים לבנות. לעזרתי בא השיר של אנה הרמן - הילקוט האדום. נזכרתי שגם לי היה ילקוט אדום. שלא כמו התיקים הממותגים, נשאתי אותו על גבי. עוד זכורים לי שני כיסים גדולים שהיו בו מקדימה, הנסגרים על ידי אבזמים זהובים. נדמה לי כי בשנות ה-70 הצבע הורוד היה שמור לנעלי ולבגדי בלט. התיקים, לעומת זאת, היו בצבעים חסרי איפיון גנרי.

אלינה ספוז'ניקוב Alina Szapocznikow

את האמנית, והטקסט על המסטיק כפסל, גיליתי בקטלוג של הדוקמונטה מ-2007. ספוז'ניקוב, אמנית ניצולת השואה, נולדה בפולין ב 1926,  נפטרה בפריז מסרטן ב 1973.  תערוכה שלה נפתחת בקרוב במוזאון תל אביב.

תרגום (חופשי) של הטקסט שנכתב בקטלוג הדוקומנטה ומלווה צילום של מסטיק לעוס. הטקסט מתוארך ל 22.6.1971:

אלינה ספוז'ניקוב, צילום של פסל, 1971, דוקומנטה 2007

בשבת האחרונה כשהשמש זרחה  והיתי עיפה ממירוק הרולס-רויס שיצרתי משיש ורוד מפורטוגל,  התישבתי והתחלתי לחלום בהקיץ בעוד אני לועסת מסטיק באופן מכני.  מתחתי את המסטיק מפי והבחנתי בצורות מוזרות שהוא יוצר, לפתע הבנתי איזה אוסף נהדר של פסלים מופשטים חלף בין שיני.  מספיק לצלם ולהגדיל את תגליות המסטיק כדי ליצור אירוע של  נוכחות פיסולית.  לעסו והתבוננו! היצירה נמצאת בין חלום לפעולה יומיומית. 

אולף קונמן, פיינברג פרוג'קטס

אני אוהבת להיות  מופתעת בתערוכות - שמחה תמיד לגלות אמנים שעוברים שינויים משמעותיים בעבודה שלהם.  בעיני אין דרך אחרת - החיים מזמנים חוויות שונות, האמנות צריכה לשקף את השינויים. אין יומיים דומים בסטודיו. לא אחת אני מגיעה לתערוכות של אמני גלריה ומגלה שבשנתיים שבין התערוכות האמנים ממשיכים לנוע בתוך המשבצת הנוחה, הנעימה, המוכרת.

התערוכה של קונמן זימנה לי הפתעה גדולה. ציפיתי לציור פיגורטיבי, קלאסי, שבע. בכל זאת משהו משך אותי לשביל המפעל 3 - כנראה אלה תערוכות עבר שהוצגו במקום, בעיקר תערוכות ציור. את פני קיבלו ציורים מופשטים במידות משתנות - קטנים ובינוניים (ממדי הגלריה לא מאפשרים הצגת ציורים גדולים מאוד). שכבות צבע רבות - חלקן אטומות, אחרות שקופות - מכסות את בדי הציור. הציור אמנם רב שכבתי, אך לא גס. גם כשהצבע אטום, נראה שהוא די דק. משיכות המכחול אנכיות ואופקיות לסירוגין, נעות כמו גלים על הבד מצד לצד.  אני חיבת להודות שאילולא היתי יודעת שהטכניקה היא שמן על בד, היתי חושבת שמדובר בגואש: משהו במשיכות משלב שקיפות ואטימות שלא הכרתי בצבעי שמן. 

הפתעה נוספת גיליתי במיסגור העבודות. כל ציור נתון בתוך מסגרת קרטון חום, כמו קופסא שנפתחה ונתלתה על הקיר. בטקסט המלווה אני קוראת שהאמן מכין את מסגרות הקרטון המתכלות האלה כדי להפוך את הציורים נגישים יותר. אנחנו רגילים לראות ציורי שמן על בד במסגרות עץ כבדות ויקרות. אנחנו חושבים שאין אפשרות אחרת. קונמן, אמן שכנראה לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, מייצר תיבות קרטון שמאחסנות את הציורים. סיקרן אותי האם התיבות נסגרות במכסה תואם כשהתערוכה יורדת. פיתה אותי לחשוב שכן - שלכל ציור מחכה מכסה תואם, והציור הוא מעין הפתעה בתוך קופסא. בהקשר זה אני נזכרת במשפט של עדו בראל שציור הוא למעשה מכסה לקיר.   תהיתי האם יש תואם בין נושא הציור - מופשט - לעובדה שהאמן בדק את נושא המיסגור. האם ניסה למסגר באופן כזה גם ציורים פיגורטיביים? האם הנושא החדש הוביל אותו לפיתרון זה?

אולף קונמן, ציור במסגרת קרטון, פיינברג פרוג'קטס

מיסגור הקרטון הזכיר לי עבודות אחרונות שלי, בהן אני מניחה ציור, צילום או עבודת קולאז' בקופסאות חומות דומות. בניגוד לקונמן, הקופסאות שלי הן מן המוכן.  ושוב אני חושבת איך זה ששני אמנים, שעובדים במקומות שונים וללא קשר אחד לשני, מגיעים בזמן סמוך לאותם פתרונות או נושאים. 

עבודות אחרונת שלי בסטודיו - רישומים וקולאז'ים בקופסאות קרטון

מהו רישום? (וגם חשיבות הנחות יסוד נהירות לצורך פריצת גבולות)

רשמים אישיים מהביאנלה החמישית לרישום, ירושלים, אוצרת -  טל יחס
(הצילומים המובאים כאן אינם קשורים לתערוכה, אלא הרחבות והדגמות שלי לכתוב)

התערוכה משתרעת על פני מספר מוקדים בעיר. המוקד המרכזי  הוא בית האמנים, אותו אצרה טל יחס.  בחלל הראשון לתערוכה מספר עבודות, בהן וידאו המציג ציפורים עפות המשלב רישום על הקיר - קוי התעופה של הציפורים. האמנית עקבה בעפרון אחרי מסלולי המעוף ובכך התוותה מראש, עבור הצופה,  את דרכה המקרית לכאורה של הציפור. הצופים יכולים לחכות לציפורים שישלימו בתעופתן את כל אחד מהקווים. עבודה מדיטטיבית הן ליוצר והן לצופה.

הפיסקה הראשונה לרשומה זו כבר מעלה את הבעיה הראשונה מהתערוכה. דבר אחד חסר בפסקה -  שם האמנית. או שמא זכרוני מטעה אותי וזו היתה עבודה של אמן? האם לא ראוי שכשאספר על העבודה המיוחדת הזו, אתן קרדיט ליוצר שלה? כמובן שראוי היה, אלא שלאוצרת הביאנלה היו כמה כללים, חלקם טכניים אחרים מהותיים לנושא התערוכה, שלא הבנתי עד הסוף.

רשום נשואין, מחצית ראשונה מאה 20, זכרון יעקב. דיו על נייר, עיצוב אותיות עבריות שפס מן העולם

לגבי רישום אותיות עבריות - כדאי לשים לב שפעם נהגו לכתוב בכתיב חסר. רשום נשואין. (ולכן אני כותבת אילת)

שמות האמנים לא מופיעים לצד העבודות
אין כל חדש, כמובן, בנוהג להעדיף קיבוץ שמות האמנים בכניסה לחללים על מדבקות אישיות לכל אמן. באופן אישי, אני עדין מעדיפה שכל אמן יזכה למידע אישי הקרוב לעבודה, אך כמובן שזו לא הדרך היחידה. יש דרכים אחרות- אפשר להצמיד מספר לכל עבודה ולרכז את המספרים בכניסה לחלל עם פרטי האמנים והעבודות המוצגות, אפשר לצלם דימוי מוקטן של כל עבודה ולרכז בפינה בחלל דפים עם פרטים על כל אחד מהם. יש המון דרכים נוספות ומקוריות לא פחות. כאן ההעדפה היתה להדביק על הקיר בכניסה לחלל מפה עם שמות האמנים ושמות העבודות. מעבר לחוסר הנוחות בהתמצאות במפה כזו, מצאתי את עצמי בערב הפתיחה עם צוואר תפוס אחרי שניסיתי לשייך לשווא עבודה לאמן. בחלל הראשון לתערוכה, מול החנות, היתה בעיה עם המדבקה - היא היתה הפוכה. לא היתה התאמה בין העבודה המוצבת בחלל לתרשים הגרפי שעל הקיר. אז פרט לאמנים שאת עבודותיהם כבר הכרתי - כמו נימה קטלב, שראיתי עבודה דומה שלה בתערוכה אחרת, בעצם יצאתי מהחלל עם תחושת החמצה. בסיור מודרך עם האוצרת (סיור מודרך לתלמידי המדרשה, ינואר 2014, להלן "סיור") למדתי שעבודת הוידאו עם הסוסים הרשומים על הקיר היא של אלהם רקני (ובהקשר של עבודה זו היתה חסרה לי מאוד ההשוואה המתבקשת עם עבודות דומות של טליה קינן).

פסל מתוך מיצב של אדר גולדפרב, תלמיד לימודי המשך במדרשה, הוצג במסגרת הלימודים. אם מחליטים לוותר על המצע כחלק מהפירוש של המושג רישום - כקו על מצע, אז מתחילים לגלות דברים נפלאים בחלל. רישום תלת ממדי מצוי בעבודות רבות במהלך המאה ה-20. המיצב של גולדפרב כלל אוביקטים יומיומיים שבעזרת חוטי דייג ומנועים עבדו ברטט, קפאו ולא קפאו בו זמנית ברגע שבין שני מצבים. 

אין קטלוג לתערוכה
אין כל בעיה, יש יאמרו שאף רצוי, לא להדפיס קטלוגים יקרים לתערוכות. יש היאמרו שזה לא ירוק, יש שינמקו זאת משיקולים כלכליים אחרים. בדרך כלל, רצוי מאוד להחליף את היעדר הקטלוג בעיצוב אתר ידידותי. (מחשבה - מה יותר זול? מה יותר כלכלי? עיצוב אתר טוב וראוי או הדפסה של קטלוג בסיסי, או הדפסה על נייר A4 דו צדדי - כדי שלא לבזבז נייר?) ההחלטה כאן היתה לא ברורה לי. מחד, בערב הפתיחה, היו דפי תערוכה יפים וארוכים שמנו את שמות כל המתחמים והאמנים המשתתפים, מנגד, כשהגענו לסיור, לא נתקלתי בדפים אלה ושמעתי מפי האוצרת את ההמנעות מקטלוג ובחירה באתר אינטרנט שיחליף את הנייר. נשמע משכנע. בבית, לצורף כתיבת שורות אלה, פתחתי את האתר ואהבתי מאוד את העיצוב, המזכיר את אחת העבודות המוצגת בקומה הראשונה בבית האמנים, זו שהזכרתי לעיל. ציפיתי שאוכל לגלות בקלות את שמות האמנים (שכאמור נעדרו מהעבודות) ואקבל מידע אודות העבודות המוצגות. לאחר שיטוט של כ-10 דקות הבנתי שאת המידע שרציתי, כנראה לא אוכל להשיג מאתר זה. הסיבות לכך הן:
1. מופיעים שמות האמנים (אנגלית על עברית, מה שמקשה על הקריאה באנגלית) וצריך לעבור אחד אחד כדי לגלות את העבודה עליה כתבתי בתחילה. מה שהיה עוזר לי כאן, כפי שנהוג למשל באתר של מוזאון הרצליה, היה מפה גרפית (מדויקת) של חללי תצוגה והאמנים המציגים בהם.
2. לא ויתרתי, פתחתי לינקים של מספר אמנים - בחלק מהמקרים עולות עבודות אחרות שלהם, באחרות עולות עבודותיהם הנוכחיות, אך לא כפי שהוצגו בתערוכה, in situ. בתערוכות מלוות קטלוג מודפס התופעה ניתנת להסבר - לא ניתן להספיק לצלם עבודות ערב ההצבה ולדאוג לקטלוג בערב פתיחה. דרך אגב, במקרים רבים, זו הסיבה להופעה מאוחרת של הקטלוגים. אבל בתערוכה שחרתה על דגלה העדפת אתר אינטרנטי על קטלוג מודפס, פחות ברורה לי הבחירה הזו של האוצרת.
3. בכל זאת מילה על ההעדפה האישית שלי לקטלוגים - אין כמו להכנס אחרי תערוכה עם קטלוג למיטה, להתבונן בצילומים, למחרת לקחת לסטודיו, ואחרי שנים מספר לגלות אותו מחדש. בעולם הויזואלי אין תחליף לדימוי המקורי. בלית בררה, אנו מסתפקים ברפרודוקציות, בשיעורי אמנות אנחנו מסתפקים בדימויים מוקרנים ואחר כך רצים לספריה לחפש ספר. בכל זאת, חתיכת נייר עם איכות מסוימת, משקל מסוים, שממשיך לשדר משהו מהחוויה שעברנו בתערוכה. משהו שינציח את מה שחלף מעבר לזכרון. כל כך הרבה תערוכות שראיתי אני מגלה מחדש מדפדוף בקטלוג - ומעיון החוזר בדימויים ובמאמרים.


הנחות יסוד או מושגים שעולים בסיור בתערוכה, או בקריאת הטקסט לתערוכה, וגם בקול הקורא

קול קורא
הקול הקורא שיצא לפני כשנה,  בדצמבר 2012 זכור לי היטב.  נאמר בו  כי   "(התערוכה) רשמים V תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים [...] תבחן את האופנים בהם הרישום יכול להתקיים מעבר לגבולות הקונבנציה של מפגש הקו עם הנייר ותבקש לחקור תצורות ומצעים אחרים, בהם הרישום יכול להופיע. הפעם (הדגשה שלי, א.א.) תארח הביאנלה עבודות בסוגי מדיה שונים, כגון: וידיאו, פיסול, מיצג, מיצב וסאונד, בהם הקו ופעולת הרישום באים לידי ביטוי באופן המרחיב את אפשרויות המחשבה על מהות הרישום באמנות העכשווית"  עוד נאמר בו  כי התערוכות פתוחות להגשת עבודות במגוון סוגי מדיה וטכניקות שאינן רישום מסורתי על נייר, כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום (הדגשה שלי, א.א). נא לא להגיש עבודות רישום על נייר"  
כמי שמזדמן לה לקרוא פניות להשתתפות בתערוכות ואף שמחה לשלוח עבודות כשאני מוצאת לנכון, מצאתי את עצמי מול תהום נוכח הקול הקורא המוזר. נדמה לי כי אף הגבתי לדברים, לא זכור לי שקיבלתי תשובה. בדיעבד התברר לי כי רישום בעפרון על הקיר (עבודה יפה, רישומי ציפורים בכניסה לבית האמנים) דווקא כן היה מתקבל (רישום על קיר...מזכיר לי משהו קדום, היסטורי - ציורי מערות מלפני 20.000 שנה. נהוג לקרוא להם, כפי שקראה להם האוצרת בשיח, ציורי מערות ולא רישומי מערות, אבל באחדים מהמקרים אלה רישומים של ממש. כמו למשל הרישום המרתק שמופיע בעמ' 64 בספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רישום ממערת לאסקו ובו דמות בין בעל חיים גדול לציפור קטנה)  האמרה נא לא להגיש עבודות רישום על נייר נשמעה לי כל כך לא ברורה, עד כי החלטתי כמובן לא להגיש דבר. וההמשך כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום השאירה אותי קצת מבולבלת. איך יתקיים רישום ללא המאפיין הבסיסי שלו  - הקו?
בקומת הביניים אני מגלה מיצב מענין, חוטי דבק דמויי קורי עכביש. עבודות רישום בחלל נעשו לאורך כל המאה ה-20, עבודה יפה זו עולה עליהן בעיני, בשבריריות האמיתית שלה - היא משתנה בכל משך התערוכה. בקומה השניה אני מגלה עבודה נוספת, מכונת רישום על קיר. כזו שהזכירה לי מכונות רישום של רבקה הורן ומכונת ציור של רוזמרי טרוקל.
חשתי מידת אי נוחות נוכח הקריאה הלכאורה מהפכנית הזו, שכאילו ביטלה את כל מה שהיה לפניה - התערוכה תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים. בתגובה (שוב, במגזין ערב רב, ושוב  - נותרתי ללא מענה) העליתי את הסוגיה של תערוכות הביאנלה הקודמות - האם הן לא ביקשו, בתורן, להביע עמדה שניסתה אף היא לפרוץ ולחדש את גבולות המדיום?

אקספרסיבי
במהלך הסיור נאמר לנו שהרישום של מסלולי התעופה בוידאו המקסים (שוב, אשמח למי שיעדכן אותי לגבי שם היוצר) הוא רישום אקספרסיבי - וזה היה מענין, כי הוא לחלוטין לא נראה לי אקספריסיבי, ואחרי ההסבר של האוצרת, הבנתי מדוע הוא לא כזה, אלא מדוייק, מתוכנן, מאופיין בהגיון פנימי שנסתר בהתחלה, אך מתחוור ככל שעומדים מול העבודה ומגלים שהקו הוא, כאמור, מסלול תעופה. לא יכולתי שלא להזכר בשיעורי בלשנות אצל פרופ' קופפרמן בחוג לשפה וספרות צרפתית שלימד אותנו על מסלולי המעוף של הדבורים. אני זוכרת את הרישומים המוקפדים והיפים של המורה על הלוח, המלמד אותנו על השפה של הדבורים - המסרים שהן מעבירות זו לזו על ידי הריקוד המדוייק. La Danse des Abeilles, ריקוד הדבורים, מונח שזכה אפילו ליצירה מוסיקלית, שתורגם למחול הדבורה.  אין מקריות במעוף הציפורים, הן עפות לפי זרמי חום, כיווני רוח, חוקי הטבע.

מהו רישום?
אני תוהה איך יכול להיות שתערוכה שלמה נבנתה כשהיסוד המנחה אותה הוא שרוב האנשים חושבים שרישום הוא מונוכרומטי על נייר (מה שנובע ישירות מהקול הקורא ומדברי האוצרת בשיח).  הרי רישום הוא קודם כל קו. ואני לא יודעת מי אלה רוב האנשים. מה שאני כן יודעת, זה שכשלימדתי אמנות בבתי ספר ובמוזאונים כבר בשיעורים הראשונים למדנו שרישום הוא גם צבעוני. ויכול להעשות גם עם בוהן על החול בשפת הים. כל קו באשר הוא קו. בעברית - רישום הוא גם כתיבה. וכמה יפה שהשורש ר.ש.מ. מקבל משמעויות נוספות בבניינים  אחרים בשפה - נרשם, רשם, התרשמתי. הקריאה היא בחזקת יריקה לבאר ממנה אנו שותים או יריה ברגליים - בבסיס הרישום עומד קו (באנגלית - draw - גם לרשום, גם למתוח קו) ואם לא, אז כדאי להחליף את שם הביאנלה. אבל לא כדאי, יש דברים נפלאים ומרתקים לעשות עם הנושא העצום הזה. (אפילו על נייר!)

גלריה ברבור
התערוכה בגלריה ברבור היא חלק מהביאנלה הירושלמית. דווקא שם מצאתי הצהרה צנועה יותר. האוצרים מאשה זוסמן ואבי סבח התמקדו בעבודות ללא נייר. כאן, כשעמדת המוצא היתה נהירה לי יותר, אבל גם מבלי שהתוודעתי אליה בביקור החטוף בערב הפתיחה שבוע אחרי השלג, מצאתי את החיבור המענין הנדרש מאוסף של עבודות בתערוכה קבוצתית. התרגשתי מעבודה קטנה אחת על הקיר של רחל קיני - צלחת פורצלן שנפצעה או עברה תהליך ריפוי על ידי ענף עדין ודונג. דו שיח מענין בין הקו, הטבע המטופל, לשבר ולנוף המצוייר. בין רישום לציור. אני נזכרת בתערוכה "המופשט" שאצר בועז ארד בגלריה של המדרשה לפני כחודשיים, בעבודה של שחר בן ישי, עליה כתבתי כאן. גם בן ישי עושה איחוי מחודש לצלחות קרמיקה, אך  אצלו הן לבנות לגמרי, והגורם המחבר הוא דבק צהוב וגס דמוי קצף. כמו כן, הצלחות אינן תלויות על קיר, אלא מונחות על שולחן ארעי ושברירי, ומסתירות דמויות קטנות מגולפות בעץ.

מיה מוצ'בסקי פרנס: קרוב לקיר, מוזאון תל אביב

מיה מוצ'בסקי פרנס היא זוכת פרס אנדי לאומנויות עכשויות לשנת 2013.  תערוכתה קרוב לקיר הוצגה במוזאון תל אביב.

את העבודות של מיה הכרתי לראשונה בשנת 1996, כשהציגה את פרויקט הגמר במחלקה לעיצוב קרמי בצלאל, שם התחלתי את לימודיי. העבודה ההיא נצרבה בזכרוני. כלים צבעוניים ענקיים הונחו על רצפה, כאילו לקוחים מהסיפור על עליסה בארץ הפלאות. 

מיה מוצ'בסקי, פרויקט גמר בבצלאל, 1996

לאורך השנים מאז סיום לימודיי אני מבקרת בתערוכות המחלקה ולא רבות העבודות הזכורות לי באופן בולט כל כך. 

התערוכה במוזאון תל אביב כללה עבודות משנת 2012:

ניתן לחלק את העבודות לשני גופים - סדרות ועבודות בודדות.

סדרות

רדיוטייפים

סדרה של יציקות רדיוטייפ Sharp משנות ה-80. המכשירים, המונחים על מדף לפי גודל - מהגדול והברור, לקטן והמטושט, כאילו נענו לחוקי פרספקטיבה, שונים זה מזה גם בגוון. כל יציקה שנשרפה היתה התבנית ליציקה שבאה אחריה - מכאן השינויים בגודל - בכל שריפה הפסל קטן בכ 10 אחוז. כמו כן, הפרטים הולכים ונעלמים. הצבע הדוהה - הוא אפקט שנוצר על ידי האמנית בערבוב הפיגמנט בחומר היציקה. חשוב לציין שבעבודה זו כמו ביציקות אחרות הצבע אינו מונח על הפסלים, אלא מתווסף מראש לחומר היציקה.

גושי חימר

גושי החימר המסודרים על מדף לאורך קיר, על אף המראה הגושני, הם חבילות מרוקנות שעברו חיתוך והדבקה מחדש. העבודה עמדה בסטודיו של האמנית וכתוצאה מתאונת עבודה, גושי החימר נפלו עליה וקברו אותה. ניתן לראות בגושים טביעות ידיים של אסיסטנטים שעזרו לה להיחלץ.  לאחר שריפה נמוכה הגושים נטבלו בסיד עד לגובה של 17 סמ'.  כשראיתי את העבודה לראשונה מבלי לדעת את סיפור התאונה בסטודיו, הרגשתי את הטביעה, החילוץ, הטראומה שנושאים גושי החימר. 

גושי חימר טבולים בסיד

חישוקים

חישוקים מסודרים שעונים על קיר בצבעים רכים, פסטליים. בדומה לגושי החימר - החישוקים חלולים, ובדומה לרדיוטייפים - גם צבע החישוקים הוא צבע חומר היציקה.  

חישוקים

עבודה בודדות

לכלוכית

העבודה היא שחזור של עבודה מ 2008 - פיגורינת פורצלן רדי מייד, כדיוקן עצמי של האמנית, עומדת בתוך שלולית לבנה. השלולית היא דלי גבס שהאמנית שפכה על הפיגורינה ועל סביבתה.  הגבס, שמשמש את האמנית ליציקות פסליה, הוא כאן החומר הסופי של היצירה, ובאופן סמלי - הגבס ממנו חולצה הפיגורינה שב ומכסה אותה. 

מבט על ההצבה במוזאון תל אביב, פיגורינה וחישוקים

שטיח

סבה וסבתה של האמנית ארגו לה שטיח בילדותה. כשהגיע הזמן לזרוק אותו היא עשתה לו מסכת מוות - שפכה על חלקו התחתון גבס וביקשה ליצור לו נגטיב. כשהסירה את השטיח מהמשטח הלבן היא גלתה שכמות ניכרת של הצובענים חלחלה לגבס ונוצרת אשליה שהשטיח עדין שם, על אף שכבר נזרק. 

'מי שמבקר או דוחה את המשחק, כבר נכנס למשחק', תערוכה קבוצתית בגלריה החללית, אוצר אסף גרובר

התערוכה הקבוצתית של תלמידי השנה השניה בתוכנית ללימודי המשך של המדרשה מוצגת בחללית, רחוב הירקון 70.  החלל המשמש כגלריה מורכב ממספר חללים, חלקם רב תכליתיים. תנאי התצוגה לא קלים - גרם מדרגות, מעברים צרים, "רעשי רקע" - מדבקות ושלטים שהם חלק מהמבנה. המקום רחוק מלהיות "קוביה לבנה" ולכן הצפיה ביצירות מורכבת. 

בתוך ההמולה של ערב הפתיחה הצלחתי, על אף הצפיפות, להתייחד עם שתי עבודות. האחת - עבודת סאונד של ענת מעוז, השניה - ציורים של אבישי פלטק.  שתי העבודות משתרעות על שתי קומות. פלטק מציג ציורים על פלאיירים של רשת סופר פארם, וליתר דיוק - על קופונים של מותג הבית life. בחלל הראשון, בכניסה לתערוכה מופיעה חוברת סגורה כשהמילה life  מתנוססת מעליה. האמן צייר על הפלאייר והשאיר רק את הכותרת - life. החוברת נתונה במסגרת עץ עם זכוכית, נפולה בפינתה הימנית תחתונה.

במרחבי החלל התחתון נשמע קול מוכר, אותו אני מזהה עם פתיחה או סגירה של דלת אוטובוס. בשלב זה אינני יודעת מה מקור הקול. עליה במדרגות לקומת התצוגה השניה מקרבת אותי לסאונד - שני רמקולים קטנים מוצבים על שריד של תריס המשמש להם מדף. בשלב זה אני נעמדת על המדרגות ומזהה באופן ודאי - זה הצליל שליווה את ילדותי כשהיתי עולה או יורדת מאוטובוסים. צליל שנעלם מהנוף העירוני. בשיחה עם האמנית היא מספרת לי על העבודה, ששמה Push. מעוז נסעה למוזיאון אגד בחולון וביקשה להקליט שם את צליל נעילת הדלתות של אוטובוס ישן, שהותנע במיוחד עבורה.  בחלון מתחת לרמקולים מכוניות נוסעות  ברחוב הירקון. עבודת הסאונד של מעוז לא מסתימת בקירות הגלריה - צליל האוטובוס הישן מתמזג עם המכוניות ברחוב.  המרווח בין קולות פתיחת/סגירת הדלתות הוא זמן הנסיעה באוטובוס, אני נדרכת - מתי שוב ישמע הצליל? 

לאחר העליה במדרגות אני מגלה סדרת עבודות של פלטק - העבודה בחלל התחתון  היתה זריקת כיוון, סימון מטרה, אקדח שנראה במערכה הראשונה. בסדרה השלמה האמן הופך את קוביות הקופונים לציורים קטנים. הוא מצייר על פלאיירים של life עם צבעי אקריליק. הדיאלוג של האמן עם כל קוביה הוא יחידני. פלטק  לא ממהר לכסות את הדימויים - כל ציור הוא מסע של האמן לגילוי מחדש של הקופון, להפחת חיים חדשים (life) בניירות הפרסום המציפים את עיתוני סוף השבוע. התבוננות עמוקה מגלה ציורים מלאי הומור תוך שימוש עיקש בנתונים שמודפסים על הדף. כך, למשל,  המילה "טבע" (דומם, nature) הופכת לפועל (לטבוע, משקל פעל). 

אבישי פלטק, ללקוחות מועדון בלבד, אקריליק על פלאייר של Life

המופשט, תערוכה קבוצתית בגלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

את פנינו לתערוכה מקבלת קופאית. האמנית נוי פורר בחרה לייצג את הדמות הטיפוסית בעזרת שני דימויים קטנים הנוגעים קלות זה בזה. ציפורנה של גברת אלמונית נוגעת במקש מקלדת של הספרה "אפס" ו"פתח סוגריים" (בעברית, או סגור סוגריים - באנגלית).  די בצמד האוביקטים האלה כדי לקבל סיפור שלם - לא קשה לדמיין את הדמות הדמיונית שעטתה את הציפורן המשובצת אבנים נוצצות. די בפריט זה כדי לחשוב על האיפור המוגזם שוודאי מקשט את פניה, כדי לשמוע את הצליל המופק מנגיעת הפלסטיק של הציפורן בפלסטיק של המקלדת.


הבגדים של טמיר ליכטנברג בפינת הגלריה נראים כדמות ננסית בתנועה סיבובית - השרוולים מופנים לכיוונים מנוגדים סביב הגוף. הדמות הופשטה מבגדיה, כאילו מנסה לרמוז לנו על דו משמעיותה של המילה "מופשט" - שם עצם ושם תואר.  הדמות הדמיונית הנרמזת מהבגדים צופה בתערוכה בגובה אפס, על הרצפה.  או אולי, כפי שהציע האמן, זהו מעין שואב אבק רובוטי בדמות מעטפת של אדם.


שחר בן ישי מציב פסלי עץ קטנים מאוספו הפרטי בסמוך לצלחות קרמיקה שבורות שעברו פעולת "רסטורציה" בדבקים עבים בצבעים ובמרקמים שונים. יש ודמויות העץ מהוות משענת לצלחות, ויש והן מסתתרות מתחת לצלחת. השימוש בצלחת השטוחה כמקום הגנה ומסתור מסקרן - הצד השני של הכלים, שאמור להיות צמוד לשולחן מקבל שימוש חדש המקנה לפסלים מימד נראטיבי עדין ומענין. הצלחות מוצבות על דיקט דק, סמל של שולחן, שמחזיק בקושי את הפסלים.

בשלוש העבודות שבחרתי הפיגורטיבי נעדר או נסתר. אצל פורר מופיע שריד קטן מימדים, מלאכותי,  המאריך את גבולות הגוף, אצל ליכטנברג - האמן יצא מבגדיו במהירות והותיר את המעטפת בפינת הגלריה ואצל בן ישי הדמויות מסתתרות במקום מפתיע - מתחת לצלחת.

סיבוב גלריות ומוזיאון

בגלריה גורדון חן שיש מציגה ציורים. אקריליק על בד. על הקיר השמאלי בכניסה פנפטיכון. שישה בדים מלבניים אנכיים, צמודים זה לזה. על הבדים הרבה שחור ולבן, עם נגיעות של ירוק, אדום וורוד. נראה שלמעט הורוד, כל הצבעים נלקחו ישירות מהשפופרת. אני מתבוננת בציור ארוכות. לילי קלה גבוה תופס את עיני בצד ימין, פרח אחר עומד מולו - משמאל. מוטיב הקונטור של עין חוזר מספר פעמים בציור.  אחרי ציור כזה אני לא רוצה לראות כלום. משהו מפתה אותי לצאת מהתערוכה אחרי ההתיחדות עם הציור הזה, התלוי בכניסה לגלריה. ידוע לי ששום דבר שאראה בהמשך לא ידמה לחוויה שחוויתי מולו. ובכל זאת המשכתי. בחללים האחרים -  עבודות קטנות יותר, ממוסגרות בזהב. עלי זהב באחדים, צבע זהב באחרים.

אני חוצה את הכביש לראות את התערוכה של שמחה שירמן בגורדון2. אני מתרגשת מהחומריות של צילומי הנוף. ובמיוחד מעורב אחד על עמוד, שמזכיר לי ציור שלי. אני נזכרת בביקורת של עדו בר-אל על הציור - יש בציור שלי צלב. איך זה שלא ראיתי את זה?

אני ממשיכה לרוזנפלד. מריק לכנר. עשרות שכבות של צבע שמן. לעומת היובש של האקריליק, היעדר הריח בחללי גלריה גורדון, התערוכה הזו עובדת חזק גם על חוש הריח.  חברתי מתפתה לשלוח יד לאחד הבדים. האמת שזה בלתי נמנע, אי אפשר להציב ציור כזה ולצפות שלא נמשש אותו. וגם פה, העבודה האהובה עלי ביותר היא דוקא זו שאני מגלה במקרה, הפעם בצאתי מהגלריה. דמות תלויה מעל ראשה של עובדת הגלריה. נדמה לי שבציור ההוא יש איזון מענין בין גודש לקלילות. בין הדמות לרקע. לצערי היה בלתי אפשרי להתקרב לציור. הדימוי המצולם שלו באתר הגלריה רחוק שנות אור ממה שראיתי.

משם אני עולה לפיינברג. תערוכה של שלוש אמניות - חניתה אילן, נעמי מנדל, הילה עמרם. את הציורים של נעמי הכרתי לראשונה באוהבים אמנות לפני שלוש שנים. ביקרתי בסטודיו שלה וראיתי ציורים של סירים עם השתקפויות. בתערוכה מנדל מציגה ציורים של שקיות ניילון - שוב נושא ההשתקפות. באחד הציורים, ליד דלת הכניסה לגלריה הדימוי מתחיל להיות מופשט - כמו אצל מריק לכנר, גם את הציור הזה אני מגלה רק בצאתי מהגלריה. הציורים של אילן מתיחסים להשתקפות אחר - השתקפות הבד בציור. האמנית מציירת בגוונים כהים, וכשהצבע רטוב היא מנגבת אותו ויוצרת מעין ענן במרכז הבד. הענן הזה הוא הבד בעצמו, הבד הלבן המשתקף מחדש לאחר מחיקה.

אני מספיקה להגיע למוזיאון תל אביב. מספיקה, אבל בעצם מפספסת. תכננתי לראות את התערוכה של דגנית ברסט - אבל מגלה שהיא כבר ירדה. אני יורדת לאולמות שמציגים ציורים בסגנון ריאליסטי של סיגל צברי ואלדד פרבר.  פרבר מצייר נופים מקומיים, בעיקר יערות. אני צוללת ליערות, מטיילת בין הגזעים, נפעמת מכתמי האור על הקרקע ועל העצים. כל כך הרבה עומק בציורים כל כך קטנים. ואז מגלה את המסגרות של הציורים - גם הן עשויות עצים, ניתן לזהות וכמעט להריח את המהוגני המקיף אחדים מהציורים, במרווח קל מאוד מהבד.

ירח קציר, הילה ליזר בג'ה, בית האמנים אוקטובר 2013, אוצר שגיא רפאל

היסודות של הבית הזה לא יחזיקו מים. הטבלה המחזורית שמרחפת מעליהם מנסה למשוך אותם לשווא. הברזלים והבלונים דוחים זה את זה כשני קטבים זהים של שני מגנטים הסמוכים זה לזה. מרכז הכובד של התערוכה הוא ברווח שבין הבלונים למוטות הברזל. בריק הזה הדוחק את הברזלים למטה ואת הבלונים למעלה. ברווח שבין יסודות הברזל המחלידים מן היסוד ליסודות הכימיים ממעל.

הבית כבר שקע עמוק, בקרקעית הביצה. יותר עמוק לא יוכל לשקוע. יותר נמוך לא יוכל ליפול.
המים העכורים, שילכו ויעכירו ככל שתמשך התערוכה, הם עדות לגוויעה. למות הברזל בים המים. הם זכרון הברזל, זכרון הבית, שהתאחדו לכדי חלודה.

ורק הטבלה המחזורית תמשיך לרחף ממעל, להיות עדה לנזקי הזמן. לצבור ולאגור את רסיסי הזמן והמקום כמו לוחות סולאריים הפוכים.

התפוחים של ולרי בולוטין, צילום בגלריה עינגע, אוקטובר 2013

זוג ידיים חובקות ברכות "תפוחים סיאמיים" - תפוחי עץ ירוקים המחוברים סמוך לעוקץ.  התפוחים, השונים בגודלם, דומים ליצור זעיר, כמעט אנושי, בעוד הידיים המכילות אותן הפכו מאיבר חי לקערה, לכלי. התפוחים בוהקים ומנצנצים, מושלמים בדרכם הייחודית. מנוגדים בקליפתם המתוחה לפנים כפות הידיים המקומטות. הם ה"טעות" של הטבע, התינוק הלא רצוי שנצפה באולטרסאונד, החריגים. 

החלל הלבן והמחודד שבין שתי הזרועות סמוך לפינה הימנית התחתונה של הצילום יוצר מעין משולש מוארך שקודקודו קרוב למרכז התפוח הקטן. הצורה המחודדת כמעט מאיימת על הנינוחות ורכות האחיזה. 

הצילום מזכיר לי ציור של סזאן, האמן שסלל את הדרך לקוביזם והרבה לצייר תפוחים אותם סידר בקבוצות על השולחן. יש דמיון בין התפוחים של בולוטין לזוג התפוחים הירוקים בציור האמור: שני הזוגות ירוקים, שניהם דבוקים זה לזה (אם כי ברור שהתפוחים של סזאן "נדבקו" בשל נקודת המבט של האמן) על שניהם יש הבזקי אור ואפילו הזווית שלהם על הפורמט המלבני נראית דומה.  

המבט של Philip Gatward על בני שבטי נהר ה Omo באתיופיה

האמן האנגלי גטוורד (Philip Gatward)  הציג בשנת 2010 את התערוכה Ethnographs בלונדון. גטוורד צילם דיוקנאות של קבוצות אתניות שחיות בעמק נהר האומו ( Omo), נהר באורך של כ-700 ק"מ, בדרום אתיופיה.  תושבי העמק  חיים בשבטים תוך שמירה על מסורת עתיקה הכוללת טקסי חניכה ופולחנים שונים.

הדמויות של גטוורד עוטות לבוש מן הטבע - צבעי חימר מקשטים את פניהם ואת גופם, פרחים ססגוניים מוצמדים לגופם בדרכים מקוריות. הם  מלאי כבוד עצמי וגאווה בתרבותם.  הצלם מתיחס בכבוד ובחמלה למצולם העומד מולו.  זה ניכר במבט של המצולם וכתוצאה מכך בחוויה שלי כצופה מול הדמויות.

אני חושבת על צילום האחר ועל דוגמאות צילום שהכרתי, בהן המבט של הצלם פוגע במצולם. כל פגיעה במצולם היא גם פגיעה בי כצופה - לא נוח לי לעמוד מול צילום בו אני מרגישה עליונות והצצה. ברגעים כאלה המצלמה הופכת לכלי נשק שפוגע בשניים - במצולם ובצופה. אני תוהה כיצד גטוורד מצליח לשמור על כבוד המצולם.  בריאיון איתו אני קוראת על הגישה שלו לצילום. לפני שהחל את הצילומים גטוורד  גר עם השבט במשך שישה חודשים ויצר איתם קשרי חברות שכללו שיחות עם או בלי מתורגמן ליד המדורה תוך לגימת משקה טג' (משקה דבש-אלכוהולי אתיופי). כשהגיע רגע הצילום, גטוורד מספר על תחושת נינוחות של הבנים המצולמים - הם צחקו ונהנו מהצילום.  רגע ה"קליק" מסכם חוויה ארוכה של התקרבות בין הצלם למצולמים.