זכרון של תערוכה - מועדון תרבית, ניבי אלרואי והילה עמרם, אוצרת סאלי הפטל נוה - התרשמות על סמך דימויים וקטלוג

השיח, בין האוצרת לאמניות  הוקדש לתערוכה שנערכה בסדנאות האמנים, תל אביב, באביב 2014 בגלרית המדרשה.


סאלי הפטל נוה (נוה)  הראתה לנו דימויים מהעבודות של כל אחת מהאמניות ולבסוף הוקרנו דימויים מהמיצב המשותף. המיצב כלל חומרים שונים, בבסיסו  - היה מודל טופוגרפי של נוף הררי עליו גדלה צמחיה. המודל - עשוי בעיקר משכבות קרטון לסוגיו והצמחיה - אמיתית. עוד כלל המיצב found objects* כגון ספלים, נעל ( רדי מייד), וחפצים שונים אחרים.

מושגים שלא הכרתי כגון:
Bio Hacking
DIY Biology
ו Ecosystem

הועלו פעמים רבות במהלך השיח וכדי ללמוד כל אחד מהם אדרש לשעות קריאה רבות. אני מתיחסת בכתיבתי זו לתערוכה שלא ראיתי, לשיח שנערך בירקון 19 ולקטלוג הנעים, מענין, ונהיר שעוצב ע"י אביגיל ריינר. נותנת לקטלוג להוביל אותי במחשבות על התערוכה שמוכרת לי מתיעוד בלבד.

קראתי את הרשימה של עודד וולקשטיין, אודות זכרון ושכחה. (עמ' 35-36 בקטלוג) וולקשטיין אומר "[...] כי הדברים זוכרים (שוכחים). זוכרים את השכחה. הם מקדישים לה את גופיהם הנהרסים, מדקדקים בטקסיה ההפוכים, משחקים בשארית כוחם את מחלתה." זו תחילתה של הפיסקה השניה ברשימתו. הפיסקה הראשונה מתארת מעבדה של זכרון שהפכה, ככל חלל הנמצא בסכנת הכחדה, לתיבת נוח. רציתי להתמקד במשפט היפה "כי הדברים זוכרים (שוכחים)." (הדגשה שלי א.א.) וספרו של פרק התגלגל לידיי פתאום. הספר הדברים,  Les choses.

ובעיקר בפסקה האהובה עלי:

"Des arrangements judicieux auraient sans doute été possibles: une cloison pouvait sauter, libérant un vaste coin mal utilisé, un meuble trop gros pouvait e^tre avantageusement remplacé, une série de placards pouvait surgir". (Perec, G., ed. Julliard, 1965, p.21)

פרק (מילרע) מתאר עולם שבו מחיצת קיר היתה יכולה לקפוץ ולשחרר אגב כך מטבע ענק שהלך לאיבוד, או רהיט גדול מידי שיכול היה, למרבה השמחה, להיות מוחלף, עולם בו שלטים היו יכולים לצוץ פתאום.



*found object, בניגוד לרדי מייד, הוא חפץ שנמצא וטופל בצורה כלשהי, על ידי הסביבה או הזמן. רדי מיייד הוא אוביקט תעשיתי שנלקח מפס ייצור והשימוש בו הוא באופן מיידי מפס הייצור לשדה האמנות. בצרפתית found object נקרא objet trouve. (אובג'ה טרובה)

תזהר מהמרווח, אבל אל תפחד ממנו. על התערוכה הקבוצתית Mind the Gap, אותה אצר בועז ארד, גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, 26.2-4.4

לחץ כאן לוידאו קצר מהתערוכה.

שם התערוכה הוא  עבורי  קודם כל החוויה המוכרת לכל תייר בלונדון, בפעם הראשונה שהוא שומע את הכרוז הזה ברכבת התחתית.

לאחר קריאת הטקסט הבנתי שבועז ארד (להלן "ארד") מדבר על שלושה סוגי פערים:
1. פער של סיבה ותוצאה
2. פער גדול מידי או שרירותי
3. פער שיוצר מתח בין מרכיביו

ארד מתמקד כאן באפשרות השלישית. פער שיוצר מתח בין מרכיביו. ציטוט מתוך הטקסט:"פער שעל הצופה למלא מתוך עולמו, מתוך המטען האישי שהוא מביא למפגש עם העבודה, התכנים של העבודות, המשמעויות, ההתנסויות והחוויות החושיות [...]" עוד הוא מוסיף שהפער הזה אינו "בדימוי האחד או השני אלא בפער שבינהם".


בחרתי לתאר שלוש עבודות מתוך התערוכה:

ערן נוה
על קיר הכניסה לגלריה ישנם שני רישומים זהים לחלוטין של האמן ערן נוה. עמדתי שם דקות ארוכות כדי למצוא את ההבדלים. האמן הזמין אותי למשחק "מצא את ההבדלים" כשההבדל היחיד, בעצם, הוא הגודל של הרישומים. לאחר שהבנתי שאין שום הבדל בין הרישומים, הנחתי שהם נעשו באמצעות מקרן על הקיר. ואז חשבתי על הפער בין גדול לקטן, על המתח בין ציור נוף קטן לציור נוף גדול. מתח שפועל עלינו בכל פעם שאנחנו פוגשים ציור. מתח שגורם לי, כצופה, להרהר האם גודל הציור הוא המשפיע עלי - שכן אנו משתמשים בשמות התואר "גדול, קטן" ביחס לגופנו - או שהציור טוב ללא קשר לגודלו. (על ציור גדול וטוב כתבתי, למשל, ברשומה על התערוכה של אבנר בן גל) נוה מזמן לנו חוויה של שכפול תוך שינוי גודל של אותה יצירה, חוויה שמוכרת לנו יותר מעולם הצילום. צילומי stills מודפסים בגדלים משתנים, סרטי וידאו מוקרנים על מסכים בגדלים שונים. בעבודת הרישום המינורית והפשוטה, לכאורה, מכוון האמן לסוגיות שונות שרלוונטיות לנו כיום. בהקשר של גודל הצילום המודפס כתבתי ברשומה על  Jeff Wall.

שרון פדידה
בפינת הגלריה במפלס השני מסתתר על הרצפה פסל פלסטינה עם פלס. (מפלס-פלס-פלסטלינה) המשחק הלשוני - פסל שעשוי מפלס (משחק אותיות - פלס, פסל) שבסיסו הוא גוש פלסטלינה מזמן הרחבה נוספת, והיא למילה  "פלסטלינה" שבראשיתה  "פלס".

יעל אפרתי
סיקרן אותי הבלוק הזה, שנוצר כאילו הוא מצוייר בפרספקטיבה לינארית (בזה העבודה מזכירה את תבליטי הפיגומים של רענן חרל"פ) שהונח על קיר נמוך במעבר בין המפלס התחתון של הגלריה למפלס העליון. בניגוד לעבודה של פדידה, העבודה של אפרתי עשויה יחידה אחת - מונובלוק (וגם בלוק אחד) שמונח על רכיב ארכיטקטוני בחלל הגלריה. ההקשר לפיגומי העץ של חרל"פ והשימוש בבלוק, חומר בניה אף הוא, יוצר שני הקשרים מענינים - אחד מחוץ לגלריה - לפסל של חרל"פ, למשל זה שהוצג בכניסה למוזאון הרצליה לפני מספר שנים, והשני למבנה הגלריה. מבנה שהופך לפודסט.

לחץ כאן לוידאו של קיר בתערוכה, עליו תלויים ציור של שי יחזקאלי לצד מסכת פאנג מקמרון

Simon Fujiwara, Lactose Intolerance, Dvir Gallery March 14 - April 25, 2015

This morning I was lucky to meet the artist Simon Fujiwara, on the opening of his solo exhibition at the Dvir Gallery.

Pink Golden Ball-o/c-30X30 cm.,-2008

Fujiwara led us throught the 3 floors of the galleries. We started at the bottom floor (-1). The works on that floor, 7 large paintings, were commissioned by the artist from Mansudae Art Studio, a North Korea's state art production facility.  Fujiwara ordered paintings of milk from anonymous artists, bearing in mind that no fresh milk is produced in that east asian country. He ordered oil on canvas paintings, yet one of them, which is very different in handling the paint, and smaller than the others, was made in acrylic. When I asked Fujiwara why it was so important for him that the paintings will be made in oil, he answered that it is the traditional painting he was interested in, in other words, it was the Aura of the paintings/objects that Fujiwara was looking for.

Up to the next floor, many abstarct paintings were hung lower than eye level. At first I didn't understand this decision. A few minutes later Fujiwara said that all the paintings were made by cows on a kibbutz In Israel. Fujiwara said that he was fascinated by the fact that Israel is making substantial investments in  milk production. I was thinking if that had to do with the phrase that was mentioned twice in deuteronomy, depicting Israel as the  land of milk and honey. (in hebrew - eretz zavat chalav u'dvash)

The top floor included 6 paintings made in 2015, made with make-up on linen, stretched on wood. The are entitled Merkel, after Angela Merkel, the Chancellor of germany. Fujiwara explaind that these large paintings were made with make up that is used for HD photography studios to cover stains or other blemishes in a way that the makeup will become invisible through HD technology.

The exhibition moves from North Korea to Israel and Germany. On every floor  Fujiwara made strong statement as to the reasons that led him to choose the country. Every premise was  cleverly justified. It was very intereting that our small tour ended in the "German Pavilion". Fujiwara mentioned that whatever country he visits - he feels that the word Germany still holds the noun "war" in it. In that sense he was talking about the fact that makeup is like  a robe of an empereor, and since one cannot photograph these paintings - as they are "concealing" themselves with Merkel's makeup, very soft peaches and pinks - he finally mentioned the Emperor's New Clothes.

על ציור אחד בתערוכה במוזאון פתח תקוה לאמנות, מתוך התערוכה החקלאית, אוצרת טלי תמיר, 19.2.15 עד 13.6.2015

הציור של רן ברלב תלוי בכניסה לתערוכה. במרכזו רמקול ישן. הרמקול העגול מפיץ קולות צרצור והופך להילה שמותחת את גבולות הציור, בדומה לאופן שבו כל אחד מהאוביקטים המצוירים מקבל מעין "מתיחת גבול" או טשטושו על ידי מריחה קלה של הצבע. הרמקול העגול הוא צורה גאומטרית נוספת בקומפוזיציה של נוף, שבחזיתה כתם תכלת גדול, מעין מים המשקפים או לא משקפים את הנוף היבשתי הסמוך. הקוביות שבציור הן מבנים עתידניים או פסלים גדולים, מינימליסטיים בחלקם - מוגדרים בעזרת קו בלבד. בהמשך לקריאה זו של העבודה, אני מחפשת את הקוים האנכיים הנוספים ומזהה שם קופסת חשמל או תקשורת על עמוד עקום, ובצד השמאלי הרחוק - שני עצי דקל גבוהים. מעבר לקריאה של הציור מימין לשמאל, בהיותו בולט מהקיר ובעל שלוחה צדדית (המגבר) הוא מזמן לי הליכות שונות מולו ולצידו.  הליכה מטאפורית בלבד אך מענינת לא פחות היא זו הנוצרת אל עומק הציור ומתפרצת ממנו אלי. זאת מושג בזכות העומק - האופק בציור הוא מעט מעל קו האמצע של הבד, וכאמור ממנו אלי - כי הרמקול מתיז בי את רסיסי הנוף, בין אם אלה צרצרים או חציר מרשרש.

במבט על הדימוי המצולם לאחר מספר ימים, אני מגלה פרשנות חדשה. הרמקול/עיגול שתקוע בציור הוא הזמנה למקש ללחיצה על כפתור Play, ובעצם הוא מזמין אותנו ללחוץ עליו, בדמיוננו, ו"להריץ" את הסיפור של הנושא המצוייר.

רעש לבן, בועז אהרונוביץ' ורועי קופר, אוצרת: אורית בולגרו, הגלריה של המחלקה לצילום, המדרשה, 1.3-26.3

בפעם השלישית שלי  בתערוכה היה לי יותר זמן לשבת מול עבודה אחת, להתייחד איתה. כורסא שחורה הזמינה אותי לישיבה ממושכת, בודדה כמעט בחלל. כמעט - כי היו שם עוד שתי כורסאות, כתמים שחורים בחלל, וכי הגלריה היא מסדרון שמקשר בין חללי העבודה למעבדות הצילום - יש בה תנועת הולכים ושבים.  התנתקי מהסביבה כשרמי פורטיס צועק באוזניי על חיילי הבדיל שירו בשקט כי רצו פשוט לחיות*. לא בחירה מכוונת. משהו שמצאתי על המחשב כדי להתנתק מהרעש מסביב.  שמתי לב שזו לא הפעם הראשונה שאני נדבקת לעבודה ראשונה בחלל של גלריה ולא רוצה להמשיך הלאה. פורטיס ממשיך לשיר שם על "קרב טפשי", על "לא רוצים מדליות" ועל "משחקי מלחמה".

אני יושבת מול העבודה. נהנית מהמקצב שלה. אני קוראת אותה משמאל לימין. משמאל - משטח ורדרד, עליו דימוי מטושטש, שתי קוביות כהות בדיוק בחלק התחתון של הרצועה. מעל הדימוי טשטוש מעורפל, מעין נסורת, גרפיט מחודדת או אבק כלשהו. הדימוי נגלה ומטשטש לפרקים.

מימין לרצועה זו, הוורדרדה, מונחת רצועה אנכית כתומה. נקיה. פורטיס ממשיך "זוהי תחנה סופית. הגבול פה צר ואין בו ערך". הרצועה הכתומה היא הגבול של הדימוי השמאלי.

וכך העין ממשיכה לפס שנראה שמציג שמים, אצל פורטיס הם כבר צועקים - "תביט למעלה ותראה את השמים צועקים".

הרצועה האחרונה, הימנית, היא הנקיה מכולן. הלבן שעליה הוא לבן אפרורי. זאת בניגוד ללבן החם יותר שמקיף את העבודה - מסגרתו החיצונית וזו הפנימית.

בקריאה שניה הקווים האנכיים הופכים לקלידים בכלי מוסיקלי, המובחנים אחד מהשני בצבעים ובמרקמים. מכבד, עמוק נמוך ומחוספס בשמאל ללבן מאובק קלות ואוורירי בצד ימין.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

*רמי פורטיס, סיפורים מהקופסא, 1988

מרטין קריד, היווארד גלרי, רטרוספקטיבה, מרץ 2014

השבוע נזכרתי בתערוכה שראיתי לפני 10 חודשים - הרטרוספקטיבה של מרטין קריד בלונדון.
שמו של האמן הועלה בשיעור סאונד עם גיא גולדשטיין. ופתאום נזכרתי בכל העבודות שראיתי שם ושעוררו בי מחשבות רבות, מחשבות שעדיין הולכות איתי.

גבולות

קודם כל זו היתה תערוכה על גבולות. גבולות המוזאון, גבולות המבקר במוזאון, גבולות האמן, ואפילו מגבלות האמן. בכל חלל היה שומר. השומרים היו לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה, והם היו חלק מהתערוכה, כפי שאפרט בהמשך.

באחד החללים היתה דלת דיקט לבנה פשוטה שנפתחה לסירוגין בפרקי זמן מדודים. עמדתי מולה מספר דקות וראיתי, במצבה הפתוח, שמאחוריה יש חלל קטן שבסופו יציאת חרום. השומר עמד בצד ושתק. רק התבונן בי, ואני התבוננתי בו. פניו היו חתומים והוא לא סימן לי האם אני יכולה להכנס לחלל שמאחורי הדלת או לא. המשכתי לעמוד שם עד שהחלטתי - בפעם הבאה שהדלת נפתחת אני יוצאת דרכה. יוצאת מחלל המוזאון הגדול. חששתי מתגובת השומר, אבל החלטתי להקשיב להגיון הפנימי שלי שאמר - אין שלט שאין כניסה, אז אני, כנראה, יכולה להכנס. נכנסתי. ואז הדלת נסגרה ושהיתי בחלל קטן שלו שתי דלתות. הדלת דרכה נכנסתי, שתפתח בעוד זמן קבוע מראש ולא תלוי בי, ומולה - דלת שהיא יציאת חרום מהמוזאון. שהיתי בחלל והבנתי שבעצם הדלת השניה, הדלת שמבשרת על הגבול האמיתי של חלל התערוכה צריכה להשאר חתומה. אותה- אסור לי לפתוח. כי היא דלת חרום. בעולם האמיתי. לאחר כמה דקות שבהן חשבתי על גבולות אמיתיים וגבולות מלאכותיים/דמיוניים, הדלת דרכה נכנסתי נפתחה ויצאתי מהחלל. למחרת הגעתי שוב לתערוכה, הפעם מלווה בבני הקטן שהיה אז בן 7. הוא מאוד חשש להכנס לחלל הזה, הוא שאל - "אמא, את בטוחה שהדלת תפתח אחרי שנהיה בפנים ונוכל לחזור?" ניהלתי איתו שיחה בכניסה לחלל והתבוננו בדלת הנפתחת ונסגרת ושוב נפתחת. הבנו יחד שהיא תמיד תיפתח. ואז הוא הסכים להכנס לחלל, כמובן שעשינו זאת יחד. כשנכנסנו הוא עוד סינן "אמא, אבל את בטוחה שזה יפתח?". אמא ואמהות הוא נושא שחזר בתערוכה מספר פעמים, כפי שכתבתי כאן.

באותו חלל ישב אדם ליד פסנתר וניגן בו - הוא לחץ על הקלידים באיטיות, בתנועה מימין לשמאל וחזרה. כל צליל נמשך כ-30 שניות, אולי אפילו דקה. לאט לאט הוא ניגן על כל הקלידים קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. מעל הפסנתר היה שלט - המבקר מוזמן לנגן בפסנתר לפי החוקים הבאים - שהיו כתובים בפירוט וניתן לסכם אותם בפעולה שתיארתי של אותו אדם שישב וניגן. נגינה איטית בלי לדלג על אף קליד, לפי זמן ידוע מראש. בלי להפסיק. בתמימותי הרבה, עמדתי ליד האיש המנגן וחכיתי לתורי. כל כך רציתי גם אני לנגן. כל כך רציתי לעשות את התרגיל הכתוב ואפילו השתעשעתי ברעיון לסרב לשתף פעולה עם התרגיל ולנגן מנגינה אחרת. עמדתי שם 40 דקות. אולי אפילו שעה. כל כך רציתי לשבת ליד הפסנתר. בזמן העמידה בתור התחלתי לחשוב. משהו לא הסתדר לי. איך יכול להיות שהמבקר הזה מנגן כל כך הרבה זמן? איך הוא מתעלם מזה שאני עומדת אחריו וגם רוצה לנגן? לאט לאט התחלתי לקרוא מחדש את המצב אליו נקלעתי. ה"נגן" היה שומר במוזאון. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. לאחר שעה עגולה של נגינה, כשהוא קם מהפסנתר וכמעט כמעט התישבתי, חיכה לידו שומר אחר שבתורו, התישב על הכיסא וניגן את המנגינה. למעשה, אין שום מקום לצופה לנגן בעבודה זו. הצופה נשאר צופה. השומר הופך למוסיקאי. או לסטטיסט בהצגה. או לשחקן ראשי.

שורת קקטוסים עמדה ליד הפסנתר. הם סודרו לפי גודל. אפשר היה לראות בגדלים המשתנים, בגבהים השונים - רמז לאוקטבה. התקרבתי אל הקקטוסים, לא חשבתי לגעת בהם, אך התקרבתי אליהם מאוד. השומר ניגש אלי בעדינות ואמר:"תזהרי, הקקטוס האחרון רעיל".

על גג הגלריה היתה מוצבת מכונית, שבדומה לחלל הראשון שהזכרתי, גם דלתותיה נפתחו ונסגרו לסירוגין בזמנים קבועים מראש. אך לא זו בלבד, אלא שהיא הותנעה באופן עצמאי כל פעם שהדלתות נפתחו. לא היה שם שלט שאסור להכנס, ואני כמעט נכנסתי גם אליה. השומר מנע זאת ממני.

שרון פדידה, חמש כוכבים, גלרית המדרשה - הירקון 19, ינואר 2015, אוצר - בועז ארד

אפשרויות קיבוע של מצבים ארעיים

התערוכה של פדידה מוצבת בחלל הכניסה של הגלריה. במרכזה שטיח גזור ועליו תא סגור, בממדים המזכירים  שירותים ניידים המצויים באתרי בנייה. ניתן להתקרב לתא ולהציץ דרך חורים שהאמן יצר בדיקט, כנראה לאחר ההצבה - שאריות העץ זרוקות עדיין על השטיח. המילה "נוח" מודבקת על אחד מקירות התא.

בפינת החלל מסודרות כוסות קפה חד פעמיות, חלקן על הרצפה, אחרות בקופסת קרטון. הכוסות מכילות שאריות של קפה שחור, הן מתכתבות עם הצילום המונח בצידן - ובו קטעי גוף, קומקום חשמלי ושקית קפה טורקי אדומה. חצים עם שעות משרטטים קשתות בין הכוסות, מה שמרמז על זמן השתייה.  הקשת, שחוזרת גם בקו המעוקל הגזור של השטיח, היא חוסר היכולת להגיע באופן ישיר מנקודה לנקודה. כמו כן, היא חלק ממעגל, צורה החוזרת בתערוכה מספר פעמים.

בפינה הבאה, קופסת קרטון נוספת ממנה משתלשלים כרטיסי טיסה שטרם נעשה בהם שימוש. כרטיסים לבנים המוכנים להדפסה, עם לוגו של חברת התעופה. המילה "הלם" הכתובה על פיסת דיקט מוסתת ממלבן בעל שוליים צהובים, שהכיל אותה.

שבר לבן של גדר אלומיניום, המצוי אף הוא באתרי בניה, מונח על הרצפה בהמשך לכרטיסים הבתוליים והאמן המשיך סימון אדום שנמצא עליו על רצפת הגלריה.

 אוביקט החולש על החלל ומאיים להכנס אליו הוא צמיג שחור אליו הוחדרה סכין קפיצית. מסביב לו עיגולים שחורים, שרוססו דרך פלטת עץ המונחת לצד הצמיג.

התערוכה מעוררת מחשבות על פעולה, קיבוע והסתה. החומרים מהם היא עשויה - נייר, דיקט, אלומיוניום - הם חומרים קלים ושטוחים. פעולות של שבר או קריעה נעשו לעתים לאחר הפעולה - קודם נכתבה המילה "טעות" על דיקט ואחר כך הוא נותץ. קודם הונחה המילה "הלם" ואחר כך היא הוצאה ממקומה והותירה חלל. הפלטה עם החורים העגולים, שהזכירה לי אלמנטים בתערוכה של דרור דאום, עליו כתבתי בבלוג זה, שימשה לריסוס עיגולים שחורים. לאחר הריסוס הפלטה הפכה לשולחן. החורים שנוצרו בשולחן שולחים את המבט לכוסות החד פעמיות - גם הן מכילות עיגולים שחורים, אלה שאריות הקפה.

זוהי גם תערוכה על זכרון ועל חוסר היכולת לשחזר. כל שליפה של מידע מחוויות בעבר קשורה להווה, וכל קריאה פרשנית של זכרון היא תלויית הזמן שבו אנו שולפים אותה. כל זכרון הוא כבר הסתה. עולות מן התערוכה גם סוגיות של שפה - שם התערוכה - חמש כוכבים, המרמז אולי למלון המפואר בדרגת חמישה כוכבים בו נמצאת הגלריה, מכיל את מורכבות השפה העברית ואת נושא הזכר/נקבה של שמות עצם. זהו אחד מן הנושאים אותם חקר הבלשן ד"ר גלעד צוקרמן  בנוגע לשפה אותה אנו דוברים, היא "ישראלית", לטענתו. ולא עברית. בישראלית, בניגוד לעברית, יש מקום למה שאנו תופסים כיום כשגיאות לשון - ישראלית מקבלת את המשפט "עשר שקל".  על משקל זה, היא תקבל גם את "חמש כוכבים".


קריאה שניה של העבודה - שבוע לאחר הביקור הראשון בה

החלל ששהיתי בו היה חלל שהזמין אותי לשהות במצבים הקשורים לטיסה. הגלגל הבודד שמסומן על רצפת הגלריה ע"י שתי קבוצות של עיגולים שחורים הוא גלגלו הקדמי של מטוס שביצע נחיתה או מאיץ לקראת המראה. כבר בפרשנות הראשונה, זו שנכתבה ביום הביקור, פירשתי את הגלגל כאוביקט שחולש על החלל ומאיים להכנס אליו. בפרשנות כזו, הסכין שנעוצה בו מרמזת אולי על הקיבוע שלו דווקא וחוסר היכולת שלו לנחות או להמריא.

התא הסגור, שפירשתי בתחילה כתא של שירותים ניידים באתרי בניה הופך לתא שירותים במטוס. ההצצה אליו דרך חור מתחברת לעמידה שלנו מול תא שירותים כלשהו והדריכות - יש שם מישהו? בתאי שירותים ישנים היה תמיד חלון וידענו שכשהחלל מואר, התא תפוס. היום התשובה נעוצה בצבע משתנה סמוך לידית.

אלמנטים יותר ברורים ומובנים בפרשנות זו הם כרטיסי הטיסה וכוסות השתיה החד-פעמיות.

התערוכה מספיק מאווררת כדי שנוכל לבחור דרכי פרשנות שונות לקריאה שלה. זו תערוכה שלבטח תקרא על ידי אחרת במפגש שני או שלישי איתה. או לאחר זמן הנוכחות שלי בחלל.

בחזרה לברלין, 20.9.14-17.1.15, מוזאון הרצליה לאמנות עכשווית, תערוכות יחיד וקבוצתיות, מנהלת ואוצרת ראשית: ד"ר איה לוריא

אני מכירה את המוזאון מספר שנים ואף היתי מדריכה בו. במשך השנים התרגלתי לתערוכות המאכלסות אותו - תערוכות יחיד לצד תערוכות קבוצתיות. למוזאון יש אוסף ציורים ובעבר הם היו תלויים בחדר צדדי משמים. הרגשתי שזה היה מעין עלה תאנה של המוזאון. משהו שמוצג בו כדי לצאת ידי חובה.

בביקורי האחרון שמחתי לגלות שינוי בתפיסה שהיתה רווחת מצד המוזאון ביחס לציור. במקום החדרון המשעמם בעל הקירות הלבנים והעייפים גיליתי שהציור נמצא בלב המוזאון, בחדר יעודי עם קירות כהים, כמו במוזאונים אירופאיים.

מתוך שפע התערוכות הנוכחי בלטה עבודתה של עילית אזולאי, ולאו דווקא בגלל המיקום בחלל הגדול של המוזאון או צילומי הענק המוצמדים לקוליסות, ליצירת מיצב צילומי המשחזר לכאורה מבנה בברלין. החלק המענין עבורי (ועבור בני) בתערוכה היה הקיר שמאחורי המיצב, בו  85 צילומים ממוסגרים, עבודה הנושאת את הכותרת מפרט מידת הוודאות. לעבודה צמודה עבודת סאונד אותה ניתן לקחת בדלפק המוזאון. עבודת הסאונד מוגשת לצופה כמדריך קולי - הצופה מוזמן להקיש את מספר הצילום ולקבל מידע אודותיו. לעתים בסיום רצועת ההשמעה הצופה מוזמן להקיש מספרים אחרים כדי לקבל מידע על צילומים נוספים באותו נושא. כך נוצרו חתכי רוחב מענינים על הקיר. לא מצאתי מידע בקטלוג על הצורה המענינת של המסגרות ושל המראה הכללי של קיר זה, אבל לי הוא נראה כשרטוט של עיר, אולי זו העיר ברלין?

עבודה נוספת שבלטה היא עבודת וידאו של אלה ליטביץ. הוידאו מוקרן על קיר בקצה חלל דמוי מנהרה, נראה בו דחפור שחופר בור באדמה ובתחתית הצילום מים. כשנכנסים לחלל יש תחושה שאנחנו עומדים בתוך המנהרה והדחפור עומד לפגוע בנו.

מתוך המיצב של עילית אזולאי (קישור לסרט וידאו)

פוחד לחיות פוחד למות, דרור דאום, אוצר סרג'ו אדלשטיין, 18.9-22.11.14, מרכז לאמנות עכשווית תל אביב

הצילום בתערוכה הופך ממשטח דו ממדי לאוביקט, לחומר פיסולי - ניתן לקפל אותו, לחורר אותו או להקרין אותו על ודרך שולחן עץ. בכל אחת מהעבודות בתערוכה הצילום הוא נקודת ההתחלה ממנה האמן מתחיל לפעול.

אחד המוטיבים החוזרים בתערוכה הוא  מערך של עיגולים. בקומה הראשונה - מערכי עיגולים נמצאים בצילום המכוסה בשכבת פרספקס אדומה מחוררת ובעבודת הפיסול המרכזית שאתאר בהמשך, בקומה השניה - מערכי העיגולים נמצאים בהצבת מקרן השקופיות והשולחן, בצילומי האישה החבוטה, ובמערכת התופים. ניתן לראות בעיגולים חרירי הצצה, מעין פתחים לקופסה אפלה דמיונית או מקבצי יריות - shooting במקרה זה הוא דו משמעי.

העבודה Jealous Guy כוללת עבודת וידאו ומספר צילומים. צילומי בחורה עגולים תלויים בכניסה לחלל ההקרנה, ממנו בוקע השיר של ג'ון לנון עם הפזמון - I didn't mean to hurt you, I'm sorry that I made you cry בביצוע של בריאן פרי. על הצילומים נראים סימני חבטה או קריעה. בתוך חלל ההקרנה נראה סרט העוקב אחר מתופף שמנגן ושר כשגרסת הכיסוי של בריאן פרי נשמעת ברקע. את התיפוף ואת קולו של המתופף ניתן לשמוע רק דרך אוזניות. על כל אחד מהתופים יש צילום של הבחורה, וכך המתופף שר שהוא לא רוצה לפגוע בה, אבל הוא מתופף עליה וחובט בה. לאחר התבוננות בוידאו ניתן להבין שהצילומים שראינו בכניסה לחלל הם הצילומים מסשן ההקלטה. השיר הותיר עקבותיו על הצילומים שכיסו את התופים.

כפי שהצילומים בתערוכה הם חומר גלם לעבודה פיזית (קריעה, קיפול וכד') כך גם השיר הוא רדי מייד, זאת חרף העובדה שהוא בעצמו אינו מקור, אלא גרסת כיסוי לשיר מקורי קודם. אנחנו שומעים את השיר ועליו - את התופים וקולו של המתופף השר.  מצלמת הוידאו עוקבת אחריו ומקיפה אותו, מאפשרת לנו לראות את מערכת התופים מכל הכיוונים, להסתובב סביבו באולפן.

אחד הצילומים שהיו על התופים ונמצאים בכניסה לחלל. הנקודות בצד ימין של הדמות הן חבטות ממקל התיפוף

האמן מותח את מדיום הצילום ליצירת פסלים. בעבודה אחת בחלל התחתון נראית מכונית שהכביש עליו היא עומדת יוצא מהצילום דרך מסגרת הזכוכית ופורץ לחלל הגלריה, עד לקיר הסמוך.

בעבודה המרכזית בחלל זה נראים מבנים מעוותים שמאחוריהם פתחים עגולים. העבודה בנויה על קוביה לבנה גדולה. מזווית אחת העין מחברת את המבנים למבנה ארוך אחד.  מזוית אחרת, נראים העיגולים וניתן להציץ דרכם לחלל הקוביה, האור העובר דרך הפתחים העגולים יוצר צללים מענינים בתוך החלל.

מזווית אחת העין מחברת את המבנים למבנה ארוך אחד

דרך חריץ בקומה השנייה ניתן לראות את גבו של צילום שנמצא מוגבה בקומה הראשונה - דמות נשית נראית גם בגב הצילום וגם בחזית - זו אותה דמות, אך בקומה התחתונה  מצנפת לבנה לראשה מסגירה את תפקידה - היא אחות, בעוד דרך החרך בקומה השניה נראית אותה אישה ללא המצנפת. עוד בחלל זה, מקרן שקופיות שמכוון לשולחן, עליו מוקרנת שקופית של שתי דמויות. השולחן חורר לפי קוי המתאר של אחת הדמויות וכך הדימוי מוקרן גם על הקיר ממול.

החירור של הדמות והקרנתה על הקיר מזכירים לי את שיטת הסגרפיטו ליצירת פרסקאות. שיטה מתקופת הרנסאנס שבה חוררו את קוי המתאר של הדימוי על גבי נייר, הצמידו את הנייר לקיר ופיזרו בחורים אבקת פחם. כשהסירו את הנייר התקבל הדימוי על הקיר וניתן היה לצייר אותו לפי הסימנים.

התערוכה עוסקת  בהצצה - גם הצילום כהצצה וגם הצופה נדרש להיות דרוך ולהציץ - המבט שלנו עובר דרך חורים בפסל או בלוח פרספקס, דרך חרך בקיר. כמו כן, היא עוסקת בפעולה הפוכה - הסתרה או כיסוי:  שכבות חול צבעוני מגלות לנו נוף הררי דמיוני אך מסתירות את דמות הרקדנית. כיסוי, או גרסת כיסוי, הוא גם נושא עבודת הוידאו Jealous Guy.

ארץ יצורי הפרא, נבט יצחק, גלריה נגא, ספטמבר - אוקטובר 2014

התערוכה בנויה משלושה מסכים גדולים על שלושת קירות הגלריה. אני קוראת אותה מימין לשמאל.

אני עוקבת מספר שנים אחרי נבט יצחק. לראשונה ראיתי עבודות שלה במוזאון הרצליה, לפני כארבע-חמש שנים, כמדומני. היתי מדריכה במוזאון ויצחק הציג מספר מוניטורים עם מספר עבודות וידאו - בהן נראו סרט ערבי וצעצועים מקפצים על חוף הים.

אני מתחילה, כאמור, עם צפיה בוידאו על הקיר הימני. שטיח גדול מוקרן על הקיר ועליו שמונה מסוקים - הדימויים נראים כצילום של מסוק. להבות עשן עולות מידי פעם בתחתית המסך. המסוקים מסודרים בשתי שורות סימטריות ובצורת ראי. מטוס מצוייר מרחף בינהם, מטיל פצצה על אחד המסוקים. מכונות יריה מוקרנות בחלקו העליון של המסך. מסודרת אף הן בשורה, מכוונות בסימטריה.  המסך מחולק לארבעה רגיסטרים. טנק מסתובב מידי פעם בשורה השניה מלמטה. אחד המסוקים מתרומם ושב למקומו בתחתית המסך. טנקים מפציצים משוריינים המופיעים בשתי השורות המרכזיות.

אני מסתובבת למסך השני, על הקיר המרכזי. גם עליו מוקרן שטיח שנוצר מרימוני יד, מסוקים, מטוס קל, משוריינים.  בניגוד למסך הראשון, כאן המסוקים מצויירים בקוי מתאר לבנים בלבד. עשן עולה על השטיח ושורף את הדימויים בזה אחר זה. העין נמשכת למקום שיש בו תנועה - התנועה מופיעה במקומות שונים על המסך - למטה מסוק מסובב את הרוטורים, מהצד מופיע פתאום מסוק ששופך חומר לא מזוהה, אולי חביות,  בתחתית המסך.


הקיר השלישי, השמאלי - זה שאני מגלה אחרון - נראה לי המסקרן מבין השלושה. הוא מופשט יותר. כאן המשוריינים הפכו לדימויים גיאומטריים צבעוניים מצויירים. יריות מכלי נשק שאינו נראה מותירות חורים שחורים על השטיח. בתחתית שני טנקים - אש דקורטיבית - כזו שלא  שורפת את הטנקים אלא נשארת כמו לפיד ניצחון.

אני מתרחקת ומנסה לראות את שלושת המסכים ביחד, לסירוגין. מבחינה בעבודת הסאונד בתערוכה - פיצוצים מימין ומשמאל גורמים לי לסובב את המבט בין הקירות. יריות ארטילריה, קולות נפץ ושריקות טילים ממלאות את החלל. הקירות בין המסכים שחורים. כך גם העמודים במרכז הגלריה, והספסל עליו אני יושבת. השחור משתלב עם כלי המלחמה שעל אף העובדה שנשרפו, הם שמרו על קוי המתאר שלהם - הפכו למגזרות מדויקות.


פתאום אני מזהה מסוק שנפגע ונופל על המסך השמאלי. צולל ונעלם. מטוס שמתחיל לצלול על המסך השמאלי ועובר למרכזי. לראשונה אני מזהה המשכיות בין המסכים - אחד המסוקים  עובר במקרה או במכוון ממסך אחד לשני. פתאום יש מוסיקה בחלל. קצב. כלי הלחימה הם שורות התווים. האש, הלהבות והחביות הן התווים.

את הטקסט לתערוכה אני קוראת, כפי שאני נוהגת תמיד, רק אחרי שאני צופה בתערוכה. שם אני מגלה שאורך העבודה שמונה דקות. מעניין, כי אני מביטה בשעון  ומגלה שאני יושבת פה כבר 45 דקות. מנסה למצוא לבד את המחזוריות של העבודה. לגלות אותה לאט, לפתוח אותה בזהירות.

נבט יצחק, גלריה נגא, אוקטובר 2014

קמופלאז' - אריאלה פדן, עבודת וידאו, תערוכת בוגרי התוכנית ללימודי המשך של המדרשה, הירקון 19 תל אביב, אוצר - אבי לובין

שוברת קיר/ ויקי שירן

אשה שוברת קיר
קורעת לים
רוצה אוויר
כמה צפורים לבנות
ילדים צועקים ברחוב
משוגעת
עליזה המשוגעת שוברת קירות
למטה עשרות נשים מתקבצות, באמצע הכלים באו
מנגבות ת'סבון בשמלתן, מגחכות
מושכות את הילדים משם שלא ישברו ת'ראש
מסכינה,מנ'אללה זה בא לה
מה יגיד בעלבית
יזרוק אותה לרחוב

למעלה עליזה מציצה בחור
כמו בתפאורה אצל ז'קוב הצלם
ראשה מבצבץ, קמטי פניה מגוהצים
עיניה הקטנות מצועפות בדמעות, סופסוף ים כחול
כמה מעט ביקשה בחייה
חדר עם אוויר
כנף ציפור
איך אפשר לחיות לבד בין ארבעה קירות
אפילו כלב יש לו חברים
מישהו שואל עליו, מלטף לפעמים

עכשיו היא לוקחת פיילה
הולכת להרתיח מים
לזרוק על הילדים ברחוב
שלא יעשו רעש
היא רוצה לשמוע את הגלים
את צרחות השחפים

היא רוצה אוויר





העבודה של פדן נוצרה בעקבות מות אמה. האמנית מתעדת את שבירת קירות הבית בו גדלה על ידיה ועל ידי אחותה. תוך כדי שבירת הקירות נשלפים מהם עיתונים ישנים משנות השבעים וקופסאות מתכת עם שקיות שקופות המכילות שבבי זהב. המצלמה העוקבת סקרנית אחר הממצאים בוחנת את שני סוגי הממצאים - עיתונים מול קופסאות המכילות זהב - באותה מידת התענינות. רגע מציאת הזהב אינו רגע שיא בסרט, ולא שונה, לא מרגש יותר או פחות,  ממציאת כותרות עיתונים מפרוץ מלחמת יום הכיפורים או ספל חרסינה מעוטר.  בפריים אחד נראה חוט חשמל מתנדנד עם פיסת קיר עליו, פיסה שנופלת לאט לאט - המצלמה, האדישה כאמור לערך החומרי של האוצרות הנחשפים מתעכבת על פרט זה מספר שניות - האיכות האסתטית של חוט החשמל, קו בחלל המאובק, חשובה ומוערכת והופכת לציור מופשט.

פריימים בודדים מראים את הבית טרם ההריסה. ברגעים אלה אנו מגלים בית שקירותיו ספונים עץ ואגרטלים נאים מסודרים על מדפים בפינת האוכל.  בקטע אחר של הסרט נראית אחות האמנית רוקדת ומתופפת בתוך ארון שדלתותיו הוסרו, בעל שלושה חללי אחסון, מעין טריפטיכון תלת מימדי. גם כשאין בידה כלי עבודה היא מקישה על עץ וממשיכה את הסאונד המלווה את הסרט.  ברגעים אחרים היא מקלפת טפטים מהקירות או שטיח הדבוק לרצפה בידיים חשופות ומאובקות - מסירה את שכבות הזמן.

הסאונד היחיד שמלווה את הסרט הוא זה של הפטישים וכלי העבודה.  האמנית לא חושפת את  השיחות שלה עם אחותה במהלך צילום הסרט, או קולות התרגשות. השתיקה מרמזת על סודות - את חלקם הסרט מגלה לנו, אחרים לא נדע לעולם. שתי מלחמות עולות בסרט - מלחמת העולם השנייה, ממנה אנו משערים שאם האמנית ברחה עם חפצים יקרי ערך ושבבי זהב, ומלחמת יום הכיפורים שמצוינת, כאמור, באחד העיתונים. הדמות הנלחמת בקירות מייצרת מלחמה אישית, כך גם האמנית המצלמת - שתיהן נאבקות עם חלל שהוא גם סמלי, חלל הילדות וההתבגרות.

בשיר שציטטתי למעלה, פרי עטה של ויקי שירן, שבירת קיר - בדומה לרוב המקרים המוכרים - קשורה עם הצורך בכיוון אוויר נוסף, בהגדלת חלל, או שיפוץ אחר. בניגוד לשירן, פדן הורסת את הקירות לא כדי לגלות מה יש מעבר להם, אלא מה יש בתוכם.

אריאלה פדן, קמופלאז', צילום מתוך עבודת וידאו, 2014

רוחות, תערוכה של אלכס קרמר בגלריה אלון שגב, 28.8-17.10.2014

התערוכה של אלכס קרמר מורכבת מציורים מופשטים, גדולי מימדים. הציורים עשויים בשכבות, שפכטל היוצר חריטות על הצבע הטרי חושף את הצבע שהונח על הבד בשכבה הקודמת. הנפות השפכטל נראות מהירות, חזקות והחלטיות. באחדים מהציורים הצבע שנערם על סכין הציירים יוצר תלוליות על הבד.

על אף שהציורים נדמים מופשטים לחלוטין, מקור ההשראה שלהם  הם רישומים מהתבוננות בנופים שהאמן יצר בארץ ובניו יורק. הרישום, אומר האמן, תמיד קודם לציור.

ענינו אותי החריטות והעבודת הרב שכבתית. נדמה כי החריטות, הקווים שהן יוצרות, הם מעין שלד שסביבו נבנה הנוף. הצבע ברוב העבודות נוצר באיזורים אחידים, כמעט ללא גיוון. יש בניגודים הצבעוניים ובקווים המהירים תחושה חזקה של תנועה, לרוב אופקית. למרות הטריות העולה מהעבודות, אחדות מהן התבשלו בסטודיו לאורך מספר חודשים.

הציורים דורשים עמידה ארוכה מולם ובחינה איטית שלהם. אז מתחילים לגלות רמז לבית, לדרך, או לעצים על גבעה רחוקה.

פרט מתוך ציור, אלכס קרמר

יצאתי מהתערוכה ונזכרתי בשיחה עם אוצרת על הציורים שלי - נופים מופשטים אף הם. האוצרת הביעה פליאה גדולה מהעיסוק במופשט כיום. לדעתה, אין רלוונטיות לציור מופשט אחרי זריצקי. השתמע שהציור שלי אנכרוניסטי, לא הולם את רוח הזמן.  חשבתי על התמימות שבחלוקה  לזרמים פיגורטיביים ומופשטים - אחד מול השני. ואז נזכרתי בהרצאה של וואליד בשטי - שיש הרואים בצילומיו עבודות מופשטות - וסלידתו הנחרצת משם התואר "מופשט" ביחס לעבודותיו. גם בעיני החלוקה הזו לא רלוונטית.

זי קומען? תערוכה של אסף אבוטבול, גלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

על הרצפה בכניסה לתערוכה מוצב סינתיסייזר. מוט ברזל שמוצב עליו ומגיע לתקרת הגלריה לוחץ על הקליד השמאלי, וגורם להפקת צליל מונוטוני - מתכתי, קר, ללא התחלה אמצע או סוף. את מוט הברזל מחזיק מעמד של מיקרופון תלת רגלי.  על הקיר תלוי צילום של היטלר רכון כשידו שלוחה קדימה, מבקשת ללטף אילה שהיתה  בצילום המקורי אך הוסרה על ידי האמן. הרכינה של היטלר לכיוון הכלי המוסיקלי שעל הרצפה מרמזת על תנועת הכיפוף של הצופה בבואו לבחון את הפסל מקרוב. במקום האילה החסרה כאן, נפגוש  איילים וחיות אחרות בהמשך התערוכה. ההצבה הפיסולית בכניסה לתערוכה היא מעין גרעין שמכיל את הצפוי לנו בחללים הבאים - עיסוק בחלל במובן של ריק, היעדר, במתיחת גבולות, מתיחת דימויים ובשחור ולבן.  כמו כן, האזכור לגרמניה - העולה גם משם התערוכה.

בחלל השני חמש הדפסות גדולות בשחור לבן של דימויים שונים שנערכו במחשב - איל, דמות של גבר מעונב בעל קרן, צוללת שחורה ושתי עבודות בנושא כסאות "כתר". העבודה "שני יהודים עם עבר מפואר הולכים ברחוב בגטו ורשה" מציגה שני כיסאות פלסטיק לבנים שעברו עיוות והפכו למעין שתי דמויות המנהלות דו שיח על רקע שחור. בכל העבודות בחלל זה יש מתח בין הדימוי לחלל - בין הpositive ל negative space, שבו נוצרות צורות חדשות ועצמאיות. הצליל העמום שמופק מהסינתיסייזר בכניסה ונשמע גם בחלל זה עוטף את הצוללת בצליל עמום, אפשר שנוצר במעמקי הים. יש כאן משחק מילים על השורש צ.ל.ל. - צוללת, צליל וצללית. המוט האנכי שמחבר בין  הסינתיסייזר לתקרה בכניסה מנוגד לקו האופקי החזק של הצוללת, אך גם מרמז על תנועת כלי זה על ציר אנכי לעומקם של ימים. מתיחת הדימויים קיימת כאן בדמות הגבר - מחד הצל שלו מאריך אותו על המשטח הדימיוני עליו הוא עומד, מאידך - הקרן שלראשו מותחת את גופו כלפי מעלה. באופן דומה, הכיסאות והאיל נמתחים על הנייר על ידי קווים שנשפכים מהם או צורות מופשטות אחרות שיוצרות חללים מענינים סביבם (למשל בדמות האיל).

בחלל השלישי הסריקות השונות לא הודפסו על רקע לבן, אלא על גבי מצעים שונים, סרוקים אף הם. כך, למשל, האמן סרק דפים מספרים ישנים או השתמש בתצלומי שטיחים ושילב עליהם דימויים. לעומת דמות היטלר שקיבלה את פנינו בכניסה לתערוכה, וידו המושטת לעבר הריק, נראים שני ראשים על שטיחים מזרחיים - יוסף טרומפלדור (יוספוס), תמי בן עמי ובאמצע - הסמל של מרצדס, עבודה שמכונה "Love, Peace and Harmony". עוד בחלל זה - יציקה של נעל העשויה מן החומר ממנו יוצקים רצפות סומסום - "בלטה מוקסין". הנעל היצוקה מתכתבת עם צללית הנעל המעוצבת של ויויאן ווסטווד, עליה עומד ינשוף - עבודה התלויה בחלל זה. הנעל הדורכת על הרצפה כאילו מתאחדת איתה, מתמלאת בה. שתי עבודות מענינות נוספות בחלל זה עושות שימוש בפסל "התרוממות" של קדישמן מרחבת הבימה. בעבודה אחת, "שחרחורת- מחרוזת פנינים" הפסל מוארך על ידי הוספת עיגולים, ובאחרת, "ציפור", הפסל מתעוות - לכדי דמות מכונפת.