על "לרקוד עם הסוד", ציור של אן בן אור, 2019

אן בן-אור,  לרקוד עם הסוד, שמן על בד, 50 על 40 סמ. 2019

אן בן אור היא ציירת שאני עוקבת אחריה מספר רב של שנים. בחרתי לכתוב על ציור שפגשתי הבוקר בפיד שלי בפייסבוק.\

התחלתי לכתוב לפני שידעתי את שמו של הציור. משך אותי הזוג שבקדמת הבד. בחורה עם חצאית אדומה וחולצה לבנה רוקדת עם דמות אחרת, ספק גבר ספק אישה. מייד קפצה לעיני הניגודיות בין הדמויות. זו שעם גבה לצופה היא דווקא המאופייינת יותר.  ניתן להבחין בתווי פנים. ניתן לזהות שהיא אישה. רגליה יחפות. הדמות השניה מסתורית יותר, זאת על אף שהיא מוצגת באופן חזיתי. ראשה מטושטש, לגופה בגד שלא מסגיר מבנה גוף נשי או גברי. צבע הבגד שלה, בניגוד לשמלה האדומה-זוהרת של האישה, אפרפר. בצד ימין של הבד - משיכות מכחול גסות ודקות. אלה משיכות מכחול אופקיות שמסודרות זו מעל זו. כתם דומה נוסף, אם כי כהה יותר נמצא בצד שמאל של הקומפוזציה. במישור האחורי של הציור - נוף של טבע עם עצים.

במסגרת לימודי כתיבה והלחנה עם ערן צור, דיברנו בשיעור האחרון על ניגודיות בשיר. על שירים שמאופיינים בכך שיש בהם חלקים במקצבים שונים או כל הבדל ניגודי אחר. הרהרתי בנושא - ניגודיות באמנות. צבעים מנוגדים הם הרי צבעים משלימים. החצאית האדומה מנוגדת לירוק של העצים. התכלת שבצד ימין מעט מעל מרכז הבד מנוגד לכתומים בצד ימין, בין העצים - ספק שביל ביער.

ההבדל בין הדמויות ובאופן הציור שלהן יוצר דמות תלת ממדית (האישה) ודמות שטוחה (המסתורית). ואז בן-אור גילתה לי את שם הציור - לרקוד עם הסוד. הדמות המסתורית היא האלטר אגו של האישה. האני האחר שלה. האני שיש בו סוד גדול והדמות בוחרת לרקוד עם הסוד. לקבל אותו, להרגיש שווה לו (שתי הדמויות באותו גובה, רוקדות ביחד). תנועת הריקוד מועצמת הן בזכות הרגליים היחפות שרואים את עקב אחת מהן מוגבה מעט, והן בזכות הסטיה שלהן מעט ימינה.

הציור מעביר מסר פסיכולוגי. תרקוד עם הסוד שלך, תקבל אותו, אל תרגיש מאויים ממנו. ההפך - תחווה אותו ותהנה ממנו לריקוד משותף.

צילום של אברהם אילת, רחוב מסדה בהדר, חיפה

 

זה זמן מה שאני עוקבת אחר הצילומים שהאמן אברהם אילת מעלה לפייסבוק. הם מייד תופסים את עיניי. הצילום למעלה הוא אחד מתוך סדרה שיצר האמן במשך 10 שנים, בין 1982 עד 1992. כל יום היה יוצא מהסטודיו כדי לנוח מהציור. הנושאים, אומר האמן, השתנו ללא תכנון מוקדם.

אני מזדהה עם הרבה מן הכתוב. גם אני, כציירת, החלפתי נושאים ללא תכנון מוקדם. לא יכולתי לצייר לפי תכנון. צרוב בזכרוני משפט שאמרה לי מורתי לקרמיקה לידיה זבצקי בבצלאל- "אם את יודעת איך תצא היצירה בסוף, אז למה לעשות אותה?" כמו כן, אני מזדהה עם ההתמדה של האמן במעשה הציור. גם אני ציירתי באותו סטודיו מעל 10 שנים. כל יום. 

ואז אני מגלה את הצילום הזה. רחוב מסדה. והצילום הזה, כמו האחרים של האמן, תפס את עיניי מייד. זה צילום של צייר. 

אקרא את הצילום מלמטה למעלה. צמחיה כהה ובמרכזה עץ דקל בגווני אפור כהה נמצא במישור הקדמי של הציור. זה שאנחנו נכנסים דרכו לקומפוזיציה. קצוות כפות הדקל פורצות בעדינות וחודרות לעננים שבמישור האחורי ולבנין שבמישור הביניים. אלכסון חד חותך את הפורמט לשתי צורות מנוגדות - כהה ובהירה, דחוסה ואוורירית.  האלכסון מתחיל בעץ גבוה שחתוך משמאל ויורד לאורך המבנה עד הצמחיה. במישור האחורי, כאמור, עננים. אלה בהירים וגדולים ברובם, ובחלקם העליון כהים - סוגרים את הקומפוזיציה בכהותם, המשתווה לכהות הבנין.  

לבסוף, המרקמים השונים - צמחיה, מבנה ועננים - מעשירים את המערך הצבעוני של הכתמים. 

"מעידות בעמק המוזרות" על מבחר עבודות בתערוכה שאצרה חן תמיר ומוצגת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב - מוצגת עד 7.9.19

התערוכה המתפרסת על שלוש קומות הגלריה. שם התערוכה ריתק אותי "מעידות בעמק המוזרות". מהו "עמק המוזרות" ומהן ה"מעידות" שיש בו?

בחלל הראשון אליו נכנסתי, בקומת הכניסה, ריתק אותי מרחוק מה שנראה כמו ציור של האמנית דרור כרמי. לא הכרתי את האמנית ואני תמיד שמחה לגלות אמנים שאני לא מכירה. כמו להכיר זמר חדש. פתאום נפתחת לך זווית ראייה חדשה על העולם. קראתי על טכניקת העבודה. מה שנראה מרחוק כמו ציור הוא הדפסת פיגמנט ארכיוני. הדימוי נוצר (ציטוט מהקטלוג) "בשילוב של צילום וסריקה שבאמצעותה סורקים מבנים או אוביקטים". ההסבר בקטלוג כתוב בשפה ברורה והטכניקה יצרה עבודה מרתקת. 

המשכתי לסייר. בקומת הביניים היו שתי עבודות שתפסו את עיני. נמרוד גרשוני, שגם אותו לא הכרתי, מציג את העבודה "קודקס א - אני אוהב לישון". זו הצבת וידאו ומדיה מעורבת. העבודה מורכבת ממסך קטן ומעמדה שנראית כעמדת של איש סאונד. הוידאו שרואים נערך מחדש בזמן התערוכה תוך כדי שימוש באפקטים ומניפולציות בלייב אקשן. שוב, הסבר ברור ונהיר יש בקטלוג התערוכה, שניתן לכל אחד בכניסה לתערוכה וכדאי להצטייד איתו כשמסיירים בה. 

עוד בקומה השנייה עבודה של האמנית מירי סגל. שם העבודה "להיות מירי סגל". הצופה מוזמן לעמוד מול הדימוי של האמנית ולעוות את פניו. פני האמנית משתנים בהתאם.

מירי סגל עמדה בראש התכנית ללימודי המשך במדרשה, תכנית שהצטערתי מאוד לשמוע שנסגרה זה עתה. כשלמדתי בתוכנית במדרשה, אחד האמנים שהגיעו לביקור היה וואליד בשטי. בין המושגים שלמדתי היה " relational aesthetics" . אתסטיקה יחסית. אסתיקה שאינה אבסולוטית אלא משתנה עם קריאת העבודה על ידי הצופה ואף השתתפותו בה. 

התערוכה מוצגת עד תחילת ספטמבר ובקטלוג מתוארים אירועים שמתקיימים בה.

איתן בן משה - עדעולם - אוצרת איה לוריא, מוזאון הרצליה

ממה אני הכי מתרגשת באמנות היום? מיצירות שלא עוברות במדיה. ששום צילום לא יעביר לך את החוויה של העמידה נוכח היצירה. גם לא עשרה צילומים שאתה רואה בפייסבוק וכותבים כמה העבודה 'מדהימה'. כזה הוא המיצב של איתן בן משה במוזיאון הרצליה. איך אפשר לצלם את החוויה האישית של השכיבה על המזרן והתבוננות מדיטטיבית בפסלים? איך אפשר לצלם את הרישומים הכה עדינים? את הבליטה המינימליסטית בקיר? כל זה לא עובר בצילום! 

על מזרן, מתבוננת בפסל

שכבתי דקות ארוכות על המזרן והבטתי בפסל שהסתובב. פיסות זכוכית שנוגעות זו בזו לפרקים ומשמיעות צליל נעים. ילדים שהגיעו למוזאון שכבו על המזרנים לידי וסיפרו לאימם מה הם חווים. בחדר הסמוך עבודות נוספות - רישומים עדינים כל כך שלא נתפסו בעדשת מצלמת הטלפון. עוד בחדר בליטה מעגלית מזערית על הקיר, לבן על לבן, שוב - עבודה שלא תעבור טוב בצילום. במרכז החלל חדרון עם פסל זכוכית גדול ממדים. הכניסה לחלל מותרת לאדם אחד בכל פעם. 

גיא גולדשטיין, Ta Te, על עבודה אחת מתוך סדרה

20X30, גרפיט, שמן, קריולה וקולאז על נייר

מפרט כתום של גיטרה תפס את עיניי במרכזו של נייר מלבני. הספרה 10 מתנוססת עליו. זהו גזיר נייר שהאמן הדביק על קו אלכסוני. קו מקביל לו ובאורך כמעט זהה נראה חלש יותר בצד ימין. מלבן בגווני אפור - מכהה למטה לבהיר - למעלה צמוד לקו הימני. מתחת לספרה 10, כתם צהוב שנעשה מקווים צמודים זה לזה. הכתם הצהוב צמוד, כאמור, מצד אחד למפרט ומצד שני - לקווי גרפיט כהים ומהירים. קווים שמתחילים בהחלטיות בצד שמאל אך הולכים ונחלשים בצד ימין.

יש שני וקטורים בעבודה. האחד - מלמטה למעלה והשני - משמאל לימין. הראשון נוצר משני קווים (קו דקיק שלישי מרחף לסירוגין בצמוד לקו השמאלי) והשני מריבוי של קווים. 

השם Ta Te מרמז על משקל מוזיקלי. צורת המפרט צמודה למיתרים המסודרים כאגודת שיבולים. 

כתבתי בעבר על תערוכה של גיא. עבודתו מרתקת אותי. אולי זה בשל הסיבה שיש לנו מן המשותף. גיא מוסיקאי, היה בסיסט להקת "נערות ריינס" וממקימיה. עם השנים התפרסם גם בשל היותו אמן חזותי. התהליך אצלי היה הפוך, מאמנות חזותית נשאבתי למוסיקה. כך או כך, שנינו מכירים את שני השדות ופועלים באחד עם המטען שצברנו בקודם.

תמחקי את הכל, תערוכת יחיד של איה ניצן בגלריה אינדי, אוצרת - נוגה דוידסון

נכנסתי לחלל הגלריה בשבת בבוקר, מעט לפני השיח. את פני קיבל צילום צבעוני גדול ממדים. זיהיתי את המקום - הרחבת כביש החוף סמוך לרשפון, המושב בו גרה ניצן. תל אדמת חמרה כהה במרכז הצילום. מסביבו קוליסים של טרקטורים ש"מחקו" את פני השטח. את איה אני מכירה משנת 2013, מאז שהתחלנו תכנית בת שנתיים של לימודי המשך במדרשה לאמנות בבית ברל. נזכרתי בגלוסקמת שעווה שהיה פיסלה במהלך הלימודים. הגלוסקמה הכתה בי מיד כשראיתי את תל החול במרכז הצילום. הנה הגלוסקמה של איה! 

נכנסתי לחדרון פנימי. על הקיר צילום שחור לבן ובמרכזו שק יוטה גדול. בשק אני מדמיינת  שתי גופות. הגלוסקמה עדיין מהדהדת. הנה הגופות. כשיהפכו לעצמות יהיה אפשר לטמון אותן לנצח בגלוסקמה. בשיח היה ספרה שזהו צילום ישן מאוד, פילם שמצאה מלפני 30 שנה.

אני יוצאת מהחדרון ומגלה על הקיר צילום נוסף, הפעם של עגלה. הסיפור שסיפרתי לעצמי מתפתח - זאת העגלה שהביאה את השק. 

מן החדר לימיני בוקע קול גברי. זו עבודת וידאו בת שמונה וחצי דקות שבה איה מראיינת את אבא שלה. על וידאו זה נכתבו שני מאמרים - אחד של האוצרת והשני של האנליטיקאית דפנה עמית סלבסט. דוידסון כותבת במאמרה על היות האב תוצר של תקופה, על הימים בהם גדל, ימי טרום הקמת המדינה בהם היתה אוטופיה - האמינו באופן אבסולוטי שתבנה מדינת לאום לעם היהודי. הריאיון ממשיך לתקופה בה אביה של ניצן היה חייל (צנחן, צלף) ועולות בו שאלות של זכרון ומוסר. בטקסט של דפנה עמית סלבסט יש ניתוח לאקאניאני של הנאמר (והלא נאמר) בוידאו.

חללי התערוכה נדמים לי כמאזניים שבצידן האחד עבודת הוידאו, ובצידן השני שלוש היצירות שתיארתי.

על שלושה אמנים בתערוכה "בחירה - אוצרות משותפת" גלריה ND, רמת גן, יוזמת התערוכה מיכל אורגיל (בעלת הגלריה - רונית רוט חדד)

נכנסתי לגלריה ND ומולי היה קיר שהוליך אותי משמאל לימין. מציור של מיכל אורגיל, לשתי עבודות של ורד שילוני ולעבודת קיר של עדו בר-אל. 

במרכז הציור של מיכל אני מבחינה ברישום דקיק בעפרון של כד. מן הכד יוצאים פרחים צהובים. יש דגש על שני פרחים בציר אנכי - עליון ותחתון. התחתון הוא מעין השתקפות של העליון. נרקיס שאינו נרקיס. הציור עשוי שכבות עבות, זו שיטת העבודה של מיכל אורגיל, וזה, גם, מה שחיבר בין העבודות של שתינו לפני כעשור, כשמצאנו זו את זו בפייסבוק. את הציורים של מיכל אי אפשר לחוות באופן מלא דרך צילומים. הצילומים, טובים ככל שיהיו, לא יכולים לגלות את מה שהעין המגלה באופן בלתי אמצעי בעמידה מול היצירה. יש פער עצום בין השניים. לעתים קשה להבחין שמדובר באותו ציור. בקומפוזיציה הזו כל כתם עומד במקומו. כתם לבן אחד, בודד, בצד שמאל למטה - בהיר ורוחבי הוא מעין חתימה של הציור. לא זאת בלבד שהוא במקום שמיועד, במסורת, לחתימה, אלא שהוא סוגר את הציור.

מיכל אורגיל

היצירה של ורד שילוני נעשתה על בד כחלחל מחוספס, עם דבק ארנבות שעליו פיזרה פיגמנט צהוב. דבק ארנבות Rabbit Skin Glue, הוא חומר ששימש ציירים מאות שנים. מצעי ציורי השמן שצויירו על בד נעשו עם תערובת ג'סו שהכילה גם דבק ארנבות. ניתן למרוח אותו גם על נייר - הוא אוטם את הבד לספיגה של השמן והפרדות הפיגמנט ממנו. אצל שילוני, שכאמור לא עבדה לפי המסורת רבת השנים, התוצאה היא ציור שנדמה כי עשוי בגיר שמן כלשהו על הבד, יש נזילות של הדבק, פסים דקים ואווריריים לעומת דחוסים. בציור יש פרספקטיבה של כיכר עיר. הכיכר - בשני שליש תחתונים של הבד והעיר - בשליש העליון.

ורד שילוני

בצד ימין תלויה עבודת קיר של האמן עדו בר-אל. גרוטאת עץ שמצא "אובז'ה טרובה" הפכה לארון קולבים עם עניבות התלויות עליהם!

אבידות ומציאות, אלי פטל, תערוכת יחיד מתוך אוסף "הארץ", אוצרות וקטלוג - אפרת לבני, גלריה מינוס 1, שוקן 18 תל אביב

אוספים בגופים ציבוריים קיימים למכביר. בנקים, עיתון גדול - הארץ וגופים רבים מתהדרים באוספים שלהם. בנק לאומי מציג לעתים תערוכות מן האוסף. ציורים רבים שלי (עשרים ושניים במספר) תלויים במשרדי ההנהלה של הבנק בלוד. 

ירדתי על שטיח אדום לגלריה מינוס 1 ביום נעים וגשום. את השיח התחיל עמוס שוקן, העומד בראש קבוצת הארץ, משמש כמוציא לאור של עיתון "הארץ", בנו של העורך והמו"ל הקודם של העיתון, גרשום שוקן. אחריו נשאה דברים האוצרת, אפרת לבני, ולבסוף הציג את עצמו ואת היצירות האמן, אלי פטל. פטל דיבר באופן תמציתי ומעניין על היצירות בחלל. לאחר כחצי שעה-ארבעים דקות הוא פנה לקהל לשאלות.

התערוכה כוללת עבודות מראשית דרכו של האמן, תחילת שנות האלפיים שאת חלקן הכרתי. כך, למשל, הוידאו "רוורס" מ 2005, וידאו של שש שבו דקות שמתעד נסיעה מבית הכנסת של נווה אליעזר לגלריה קו 16, שם הוצגה עבודה זו לראשונה. לצורך ביצוע היצירה האמן הציב מצלמת וידאו בתוך המכונית בה נסע, וזו עוקבת אחר השמשה האחורית ומצלמת את התנועה המהופכת של הנסיעה. 

היצירה המאוחרת ביותר בתערוכה היא משנת 2012. זהו מיצב ציורי של הדפסות פיגמנט ארכיוניות בגדלים של כ 110 על 160. ארבע עבודות שמתארות ארבעה כיוונים, מעין שושנת רוחות ונקראות כל אחת מצפן. בסוגריים כתובה שמה של כל יצירה ספציפית - קרחון, קול, מחסן וספונג'ה. העבודות הן צילומים של ציורים שלו. העבודה ספונג'ה, שצייר בשמן ובאקריליק, מתארת כתמי צבע מתגלגלים במדרגות. היצירה, כך אמר האמן, הושפעה מ"עירום יורד במדרגות" של דושאן.

ארבע עבודות תלויות במשרד הגלריה. הדימויים לעבודות אלה, מ 2009-2010, נלקחו ללא רשות ממצלמה דיגיטלית פגומה של בחורה בשם הילה. האוצרת כותבת כי הכותרת, מכולת הילה (Hila Grocery) משלבת בין פירוש השם הילה - שבאמנות קיימת בכל יצירה, והביטוי שנשמע לעתים האומר כי "אמנות לא תקנה לך דברים במכולת".  ניתן לקרוא כאן, באתר של מוזאון הרצליה, על שיטת העבודה בה נעשו העבודות. את העבודות האמן מסגר במסגרות גנובות, פעולה שעולה בקנה אחד עם הנושא שגנוב אף הוא. 

מכולת הילה, מבט מתוך המשרד

מכולת הילה, מבט מן החוץ פנימה

לתערוכה נלווה קטלוג גדול, המחולק בחינם, עם מאמרים וצילומים איכותיים. אני בוחרת ממנו את הדברים שכתב עמוס שוקן, המופיעים בתחילת הקטלוג. דבריו מתחילים במילים "יש תערוכות שלא שוכחים. אני זוכר את תערוכת היחיד הראשונה של אלי פטל שהוצגה ב - 2001 בסדנאות האמנים בתל אביב, שנה אחרי שסיים את לימודיו בבצלאל, וקראו לה פשוט "אלי פטל". היא היתה מפתיעה, מצחיקה, מסקרנת, כזו שלא עוזבת אותך [...]"

אני מזדהה עם הדברים של עמוס שוקן. גם אני, כצופה, נתקלת ביצירות ובתערוכות, שהולכות איתי מהרגע הראשון שראיתי אותן. כזו תהיה התערוכה הזו של אלי פטל. 

ובחזרה לשיח. אחת המילים הראשונות שהאמן אמר זה שהוא אמן מזרחי. הוא אמר זאת בהקשר של הצילומים. חייבת להודות. האמירה "אני אמן מזרחי" מקפיצה אותי. במה הוא מזרחי? בגון גופו? בתחושותיו בחברה? כאמנית שחומת עור, שהוריה נולדו בישראל, לא אקרא לעצמי אף פעם "מזרחית". יתכן שאני חיה בתוך בועה. אבל זו תחושתי. אף פעם לא הרגשתי שונה, אף פעם לא התיחסו אלי אחרת בשל היותי כזאת. כשהיתי ציירת נמנעתי מלהגיש מועמדות לקולות קוראים לתערוכות שה"מזרחיות" נחרתה על דגלן. אף פעם לא אכנס לרובריקה הזו, גם לא בשירה, בה אני עוסקת בימים אלה. אלי פטל נולד אף הוא בישראל, אנחנו בני אותו דור. שנינו סיימנו את בצלאל בשנת 2000. מסקרן אותי מאוד מדוע הוא בוחר להדביק לעצמו את הכותרת של "מזרחי". הצגתי את השאלה. קיבלתי תשובה ארוכה ומעניינת, אך בנושא אחר לגמרי.

שלוש ברכייות, על צילום של אסף רהט, מרץ 2019

שלושה אווזים מופיעים בצילום, אותו אני מתחילה לקרוא מלמטה למעלה. אווז אחד עומד למטה בצד שמאל של הקומפוזיציה ומביט לצד שמאל. המבט שמאלה פותח את הצילום לכיוון זה. אלכסון כהה, כמעט שחור, לכלוך שהצטבר בין הרצפה למעקה מושך את העין ימינה. משמאל למטה לימין.  אני עולה עם המבט למעלה, עדיין בצד ימין, ומגלה שם אווז נוסף, שראשו פונה ימינה, פותח את הקומפוזיציה לצד זה. המעקה, עליו הוא עומד, מחלק את הקומפוזיציה לשלושה חלקים, כמקובל בציורי נוף מסורתיים. מישור קדמי, במקרה זה קרקע, מישור ביניים, כאן המעקה בעל הגוון התכלת, ומישור שלישי - בצילום זה אלה המים. מהאווז האמצעי לאווז שזה עתה פרש כנפיו המרחק קטן ביותר. האווז המעופף פונה, בדומה לאווז הראשון, לצד שמאל.

מורגשת כאן מהירות הלחיצה על כפתור הצילום בטלפון. כמה נדיר לתפוס קומפוזיציה כזו, כשאין אפשרות לשלוט על המצולם - עוד רגע קט האווז שעל הקרקע ייעלם, כי ימשיך לצעוד שמאלה. הימני - ייעלם אף הוא. והאווז שעף - מהירות ההעלמות שלו תהיה הגדולה ביותר.

אני מתבוננת בצילום ונזכרת בשיר "אווזים" של אגי משעול.

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
היתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
זוקפים את ראשם
וגופם נמתח אז
כזוכר אגמים רחוקים.
מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
אני אוהבת כובעים,
ותמיד בערב
כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

על ציור של אלונה הרפז שיוצג החל משבוע הבא בברלין. תערוכה משותפת עם קורין קיציס, OMG It's So Cute, גלריה Circle 1 ברלין

שוב אני מתעוררת עם ציור של אלונה הרפז שאני מגלה בפייסבוק. הפעם, הציור Art in America. גודלו 100X80 סמ'. 

שם הציור כשם כתב עת מפורסם לאמנות. אני מתחילה לקרוא את הציור משמאל לימין. דמות נשית יושבת ב"ישיבה מזרחית" בצד שמאלי של הבד. גופה לבן לגמרי. שפתותיה משוחות אודם אדום חזק, לציפורניה לק בגוון דומה. הידיים אוחזות במגזין. עיניה מוסתרות במשקפיים כהים בגוון הנמצא באיזורים אחרים בציור. כתם ורוד חזק, יד?, מנסה לגעת בה משמאל. פותח את הקומפוזיציה שמאלה. פרח ורוד בצד השמאלי העליון של הציור. שערה חום כהה. משני קצוות ראשה יוצאות שתי קרניים (?!)

בצד ימין יושב קוף.גון פרוותו חום. כתמים צבעוניים, שקופים בחלקם, פזורים לאורך גופו - מקצה ראשו, לקצה הימני התחתון של הציור. 

רקע ירוק אטום ואחיד מקפיץ את שתי הדמויות.

כמה אהבה יש בדמות האישה, חמלה, רכות, ישובה בנינוחות על כרית זהובה. אוחזת במגזין בעדינות. כמה עדינות יש בקוף, כף ידו צמודה לסנטרו, הוא חושב? נח? חושב על אמנות באמריקה?

 בעבר כתבתי כאן על ציור אחר של אלונה הרפז. ציור שהוצג בגלריה חזי כהן, השפה הציורית של האמנית יש בה מן הפיתוי, קומפוזיציות חזקות ובנויות היטב. פיתוי - שלא מגיע בהכרח מנושא מפתה, אלא להיפך - מדימויים מפתיעים - קרוקודיל, קוף!

עכבישאנל - על צילום של להלי פרילינג

בקבוק בושם של שאנל בשם "יער האיים" עומד במרכז הפורמט. הבקבוק ריק כמעט לחלוטין - בתחתיתו נשאר רק מעט מן הנוזל הכהה. טרנטולה כהת רגליים ניצבת מאחוריו. החוט השחור שבתחתית הפקק של הבושם משלים את הרגליים. שאריות הבושם, הרגליים והחוט, האותיות שעל התוית- כל אלה כהים. לעומתם - הבקבוק הריק והמפה/שולחן עליה הוא מונח  בהירים בגווני לבן-צהבהב.

יש בצילום הזה פיתוי גדול מאוד, המשתלב להפליא עם אימה. הבושם - שאנל, אמנם לא שאנל 5 המפורסם, איתו מרילין מונרו נכנסה למיטה, אבל בושם אחר - ששמו רומנטי להפליא - "יער האיים" גורם לי להפליג למחוזות אקזוטיים, עצים עם גזעים עבים, ריחות יער, ריחות רעל, פיתוי. מנגד, הטרנטולה ממשפחת העכבישיים, נראית אימתנית בגודלה וברגליה השעירות, זאת על אף שבדרך כלל אינה מזיקה לאדם. בית הגידול הטבעי של הטרנטולות שוכנות הקרקע הוא עלי שלכת יבשים שנשרו אל הקרקע ומחילות, או מחילות תחת אבנים וגזעי עצים. לעיתים ישכנו תחת עצם כלשהו אף ללא מחילה. הטרנטולות שוכנות העצים חיות על צמחייה מסוגים שונים, שיחים ואף על צמרות עצים. כל זאת הולם להפליא את שם הבושם, 'יער האיים'.

העץ הבודד - על ציור של קספר דויד פרידריך מהמאה ה-19 ועל צילום של יונתן זילברשייד מ - 2019

יונתן זילברשייד, האיש עם הכובע רחב השוליים, מחזיק בעצם בשני כובעים. מורה דרך ומוסיקאי יוצר. ברבים מצילומיו רואים אותו מנגן ושר בטבע. האיש עם הגיטרה. החלטתי לכתוב על אחד מהצילומים הרבים שהוא מעלה לפייסבוק.

 אני קוראת את הצילום מלמטה למעלה. שלושה סלעים גדולים בגווני לבן וחום בהיר עם שיפוע חזק שיורד משמאל לימין במרכז הקומפוזיציה. מתוך הרווח שנוצר בין שלושתם בוקע בנחישות גזע עץ עבה, גוונו חום-כהה. בתחתית הגזע שיפוע שיורד אף הוא משמאל לימין. הולם את השיפוע של הסלעים. אני ממשיכה לקרוא את הצילום. מעט מעל הציר האנכי של מרכז הקומפוזיציה מתחילים לפרוץ  מהגזע ענפים כהים, שהופכים בקצותם דקיקים ביותר. כל המתואר כאן קורה במישור הקדמי של הציור. מישור שבצילום זה מתחבר באופן מושלם לשאר המישורים ומזמין את עין הצופה להגיע אליהם. מכוון אותו לשם, כמו מדריך שמוביל את הדרך. הענפים בצד שמאל מחברים אותנו למישור הביניים, שבו צמחיה בגוון ירוק בוהק. הצמחיה, בדומה לסלעים הלבנים, יורדת בשיפוע - משמאל לימין. שביל קטן ועוד סלע לצידו מופיעים בצידו הימני של מישור זה. השביל הבהיר מוביל אותנו למישור השלישי - יער מרוחק בגווני ירוק כהה. אחד הענפים בצד ימין מחלק את המישור לשני חלקיו - עצים למטה, שמיים למעלה. בין הענפים הדקיקים, ב negative spaces, נראים שמיים בהירים.

הצילום הזה מזכיר לי את הציור "עץ בודד" של קספר דויד פרידריך משנת 1822. פרידריך, צייר מתקופת הרומנטיקה שפעל בגרמניה, הרבה לצייר את האדם הבודד בטבע. דמות קטנה שמביטה עליו מראש ההר, מול הים וכדומה. בציורו העץ הבודד (עליו כתבתי עבודה סמינריונית באוניברסיטת תל אביב בחוג לתולדות האמנות אי שם בתקופת מלחמת המפרץ) מופיע עץ אלון. גם בציור הזה, מהיותו מתאר נוף, יש שלושה מישורים. קדמי, ביניים ואחורי. גם בו יש כתם בהיר (במקרה זה מים, ולא סלעים) בקדמת הציור. שיפועים נראים בהרים המרוחקים, המטושטשים.  גם בו האמן מוביל את עין הצופה ממישור למישור בעדינות. העץ של פרידריך, כאמור משנת 1822 לא נחתך. הוא נראה עד שיאו, ענף דקיק מפלח את העננים. 

קספר דויד פרידריך, העץ הבודד
1822, Alte Nationalgalerie, ברלין

על ציור של בעז נוי

את הצייר בעז נוי הכרתי רק דרך הפייסבוק. על ציורו 'סמטה לילית' כתבתי בערך לפני שנה. האמן מתגורר בחיפה ומתאר את נופיה בצבעי שמן, בקומפוזיציות, כתמי צבע ופרספקטיבות שתמיד מושכות את עיניי.

הפעם בחרתי לכתוב על הציור טיפול זוגי. 

טיפול זוגי, שמן על פשתן, 2018
גודל - 90 על 60 סמ'

הפורמט, בדומה לסמטה לילית, הוא פורמט אנכי. כפי שכתבתי ברשומה על הציור ההוא, יש לי חולשה לפורמט אנכי בציור. כנראה שזו האהבה לציור היפני. או לנושא שהתחלתי לפתח בלימודי ההמשך במדרשה - צר-ארט. כל מה שצר באמנות. זה בניגוד לחברה הרחבה - זו שמתענינת מאז הפס הרחב, מושג ישן אמנם,  בטלויזיות רחבות, וכדומה. ואולי זה קשור גם למונח ראיה רחבה.

הציור, באופן מסורתי וגם כאן, בטיפול זוגי, נחלק לשלושה מישורים. קדמי-תחתון, ביניים-אמצעי ואחורי-עליון. אני קוראת את הציור מלמטה למעלה. שטח שחור/חום כהה אטום לחלוטין מושך את עיניי למעלה, למה שאני רואה מעליו. שם אני מגלה פני שולחן ועליהן - שתי כוסות מלאות בחציין. באחת משקה שחור (קפה?) בשניה משקה צלול (מים?). במישור העליון, האחורי, מדף עם בדי ציור שנראה במלואו ומעליו מדף נוסף, עליו רואים את הבדים רק בחלקם. הטיפול המדוייק הזה במישורים, ובמיוחד במישור העליון, הוא הקסם הראשון של הציור. מכהה לבהיר, מסתום לצלול. במשור העליון אנחנו רואים חלוקה אופקית שלו, לשני מלבנים לא שווים בגודלם. התחתון גדול יותר. "טריק" שמותח את הציור אל מעבר לגבולו העליון. אנחנו משלימים בראש את הבדים החתוכים.

זו קריאה אחת של הציור.

בקריאה אחרת, זו שקרתה לי במפגש עם הציור על מסך המחשב, קודם תפסו אותי שתי הכוסות. הקפה והמים. ישר נזכרתי בשיר הצרפתי "ארוחת בוקר" של ז'ק פרוור, שיר שמתחיל במילים Il a mis le café  dans la tasse - אחד השירים הראשונים שלמדתי בצרפתית בנערותי. מגישה לכם אותו כאן. לדוברי הצרפתית - כאן. השיר מעביר קשר זוגי קשה ומורכב, הדמות האקטיבית מכינה לעצמה קפה באדישות, בקור, חוזרת על פעולות שכנראה עושה כל בוקר, בשגרה, ואז יוצאת. הדמות הצופה, הפסיבית, הדובר של השיר - הוא מתבונן ומגיב בתנועות גופו העדינות, עד שמגיע לבכי בסוף השיר, כשהגיבור של השיר יצא החוצה. נחזור לשם הציור - טיפול זוגי -המתיחות שעוברת בשיר בין שתי הדמויות, הפסיבית והאקטיבית, המתבוננת והפועלת, עובר גם בציור. הזוג של פרוור נזקק ודאי לטיפול זוגי כדי לחזור למערכת יחסים? או לסיים אותה? זה זוג במשבר. אצל בעז כוסות הזכוכית "מדברות" את הטיפול הזוגי כבר בהיותן האנשה לשתי דמויות. 

על צילום של הדר מיץ

עצרתי את נשימתי

סיננתי "וואו"

ואז ראיתי למעלה - הדר מיץ.

אמנית שאני עוקבת אחריה כבר כמה שנים, מאז שלמדה במדרשה.

הצילום הזה הפנט אותי.

בול עץ מרחף בגווני חום חמים ומשתנים בהתאם לתאורה במרכז הצילום, במישור האחורי - יער סבוך, בעיקר גזעים דקים - שחורים, אפורים. במישור הקדמי, לפני הגזע, שיער צבעוני ב gradiant - כזה שבחורות בעיקר נוהגות להתפאר בו מזה כמה שנים, ובעיקר בשנה האחרונה. (נפוץ יותר באירופה ובארה"ב לדעתי)

האישה הזו, שאיבדה את שערה הגרדיאנטי לטובת מרכז הנוף, בקדמת בול עץ מרחף ביער אפור נוכחת כאן מבלי שתהיה. נוכחת-נעדרת. 

אין ספק.

עבודה מבריקה של אמנית מגוונת.

תודה לך, הדר מיץ!

מערבולת, גסטון צבי איצקוביץ, אוצר - גלעד רייך, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

גסטון צבי איצקוביץ מציג תערוכת צילומים שהם תוצאה של חצי שנה בה נהג האמן לבקר ולצלם בחלקו הצפוני של אזור "עוטף עזה". מתוך הסיורים נולדה התערוכה "מערבולת", המוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה.  האמן היה עד לנזקי השריפות של בלוני ועפיפוני תבערה בהריסות של שלושה כפרים פלסטיניים  שתושביהם גורשו ב 1948 - סמסם, נג'ד ואלמנסורה. 

צילומי צבע גדולים של שדות קיבלו את פניי. הצילומים גרעיניים וחומריים מאוד. שאלתי את האמן כיצד יצר את החומריות הזו, והוא סיפר לי שעבד עם סרטי צילום שפג תוקפם, במכוון. 

במרכז החלל עבודת וידאו שצולמה מרחפן. המצלמה סורקת את הקרקע באיטיות ונדמה לעתים שמדובר בצילומי לוויין. על הקיר מאחור, סדרת צילומים המתעדת התפתחות של מערבולת חול. הצילומים קטנים, והם מוצגים אחד ליד השני. 

בעודי מתבוננת בצילומים אני נזכרת ביצירות קודמות של האמן, ובמיוחד בתערוכתו "האבן והסלע" בגלריה באזל בשנת 2013. בעבודתו - "פרגמנטים מתוך פיצוץ" - הוא מתעד פיצוץ מבוקר במחצבת סלעים.

בעבודה "שרידי מדורות", המורכבת ממספר תצלומים, שהוצגה אף היא בגלריה באזל, הוא מתעד אדמה חרוכה, אבנים שחורות- שרידים של האש. גם בעבודות אלה בולטת החומריות של הסלעים והאדמה.

מעניין הדמיון בין שתי התערוכות - האמן מתעד שרידים או עדויות לשריפות, מעשה ידי אדם, כשדמות האדם נעדרת מהם כליל, הוא מתמקד בנופים. הנופים רחוקים מלהיות רומנטיים, אלה נופים רחבי ידיים או ממוקדים, בקומפוזציות פשוטות מאוד - הנושא במרכז הקומפוזיציה. אני קוראת כאן רצון להתערבות מינימלית של האמן בנושא המצולם. הקומפוזיציה הפשוטה היא תיעוד פסאדו-עיתונאי.

אי אפשר להתעלם מהפן הפוליטי-אקטואלי של התערוכה המוצגת במוזיאון הרצליה. בעוד תוכניות החדשות מתמקדות בנזקי בלוני ועפיפוני התבערה ביישובים יהודיים ובשדות השייכים להם, הרי שהאמן מחפש את השריפות ביישובים ערביים נטושים.

בחדרון קטן אני מגלה עבודת וידאו נוספת - צילום של רועי עידן מתוך אתר Ynet - שקיעה מעל עזה. הצילום הצבעוני הפך כאן לשחור-לבן.

נעמה צבר, מלודיות של נזק וודאי (אופוס 3), מרכז לאמנות עכשוית CCA תל אביב, עד 9.2., אוצרת- חן תמיר

אני מכירה עבודות של נעמה צבר זמן מה. את היצירה הראשונה שלה, ראיתי בגלריה דביר לפני מספר שנים. היא ביצעה פרפורמנס עם אובקיטים שהיו תלויים על הקיר ועליהם מתוח מיתר. האוביקטים היו  בדי לבד עבים בצבעים עזים. מכל בד יצא מיתר, וחוט שחיבר אותו למגבר. צבר פרטה על המיתרים ומילאה את החלל בצלילים.

בפעם השניה, נתקלתי בעבודה שלה בארה"ב. לא זכור לי שם הגלריה. שם האמנית לא נכחה והיתי אני, הצופה, זאת שפרטה על המיתרים.

הפעם השלישית היתה אתמול בתל אביב.

שברי גיטרות פזורים על רצפת הגלריה הלבנה. מן השברים נמתחים חוטיהן ומחברים את שאר החלקים. מכל גיטרה יוצא חוט נוסף, הוא כבל סאונד שמחבר את הגיטרה/המיתרים למגבר. המגבר נמצא בחלל הגלריה. מגברים אחרים נמצאים בקומה השניה. לאחר התבוננות קצרה מיהרתי לפרוט על המיתרים. כמי שעוסקת במוסיקה, אני  תמיד סקרנית לנגן, אך אף פעם לא התנסיתי בפריטה על גיטרה.  הסידור על הרצפה - הגיטרות השבורות, החוטים המתוחים - כל אלה מפתים מאוד. התחלתי לנגן. קולות נפלאים בקעו מהרמקולים, שכאמור פזורים גם בקומה השניה. מגיטרה אחת הפקתי צלילים סיניים (!) מגיטרה אחרת צליל עמום וארוך. 

עליתי לקומת הגלריה, ממנה ניתן לצפות במיצב מלמעלה. נזכרתי ב"רצפות הלא מטואטאות" בפומפיי. סגנון של פסיפס שהיו יוצרים בבתים לתת תחושה שיש דברים פזורים על הרצפה וכאילו היא לא נקיה. כמה המיצב של נעמה מזכיר את רצפות פסיפס אלה. ואז נזכרתי בהופעה "פינק פלויד בפומפיי" - האם הם שברו שם גיטרות?