אוספים בגופים ציבוריים קיימים למכביר. בנקים, עיתון גדול - הארץ וגופים רבים מתהדרים באוספים שלהם. בנק לאומי מציג לעתים תערוכות מן האוסף. ציורים רבים שלי (עשרים ושניים במספר) תלויים במשרדי ההנהלה של הבנק בלוד.
ירדתי על שטיח אדום לגלריה מינוס 1 ביום נעים וגשום. את השיח התחיל עמוס שוקן, העומד בראש קבוצת הארץ, משמש כמוציא לאור של עיתון "הארץ", בנו של העורך והמו"ל הקודם של העיתון, גרשום שוקן. אחריו נשאה דברים האוצרת, אפרת לבני, ולבסוף הציג את עצמו ואת היצירות האמן, אלי פטל. פטל דיבר באופן תמציתי ומעניין על היצירות בחלל. לאחר כחצי שעה-ארבעים דקות הוא פנה לקהל לשאלות.
התערוכה כוללת עבודות מראשית דרכו של האמן, תחילת שנות האלפיים שאת חלקן הכרתי. כך, למשל, הוידאו "רוורס" מ 2005, וידאו של שש שבו דקות שמתעד נסיעה מבית הכנסת של נווה אליעזר לגלריה קו 16, שם הוצגה עבודה זו לראשונה. לצורך ביצוע היצירה האמן הציב מצלמת וידאו בתוך המכונית בה נסע, וזו עוקבת אחר השמשה האחורית ומצלמת את התנועה המהופכת של הנסיעה.
היצירה המאוחרת ביותר בתערוכה היא משנת 2012. זהו מיצב ציורי של הדפסות פיגמנט ארכיוניות בגדלים של כ 110 על 160. ארבע עבודות שמתארות ארבעה כיוונים, מעין שושנת רוחות ונקראות כל אחת מצפן. בסוגריים כתובה שמה של כל יצירה ספציפית - קרחון, קול, מחסן וספונג'ה. העבודות הן צילומים של ציורים שלו. העבודה ספונג'ה, שצייר בשמן ובאקריליק, מתארת כתמי צבע מתגלגלים במדרגות. היצירה, כך אמר האמן, הושפעה מ"עירום יורד במדרגות" של דושאן.
ארבע עבודות תלויות במשרד הגלריה. הדימויים לעבודות אלה, מ 2009-2010, נלקחו ללא רשות ממצלמה דיגיטלית פגומה של בחורה בשם הילה. האוצרת כותבת כי הכותרת, מכולת הילה (Hila Grocery) משלבת בין פירוש השם הילה - שבאמנות קיימת בכל יצירה, והביטוי שנשמע לעתים האומר כי "אמנות לא תקנה לך דברים במכולת". ניתן לקרוא כאן, באתר של מוזאון הרצליה, על שיטת העבודה בה נעשו העבודות. את העבודות האמן מסגר במסגרות גנובות, פעולה שעולה בקנה אחד עם הנושא שגנוב אף הוא.
 |
| מכולת הילה, מבט מתוך המשרד |
 |
| מכולת הילה, מבט מן החוץ פנימה |
לתערוכה נלווה קטלוג גדול, המחולק בחינם, עם מאמרים וצילומים איכותיים. אני בוחרת ממנו את הדברים שכתב עמוס שוקן, המופיעים בתחילת הקטלוג. דבריו מתחילים במילים "יש תערוכות שלא שוכחים. אני זוכר את תערוכת היחיד הראשונה של אלי פטל שהוצגה ב - 2001 בסדנאות האמנים בתל אביב, שנה אחרי שסיים את לימודיו בבצלאל, וקראו לה פשוט "אלי פטל". היא היתה מפתיעה, מצחיקה, מסקרנת, כזו שלא עוזבת אותך [...]"
אני מזדהה עם הדברים של עמוס שוקן. גם אני, כצופה, נתקלת ביצירות ובתערוכות, שהולכות איתי מהרגע הראשון שראיתי אותן. כזו תהיה התערוכה הזו של אלי פטל.
ובחזרה לשיח. אחת המילים הראשונות שהאמן אמר זה שהוא אמן מזרחי. הוא אמר זאת בהקשר של הצילומים. חייבת להודות. האמירה "אני אמן מזרחי" מקפיצה אותי. במה הוא מזרחי? בגון גופו? בתחושותיו בחברה? כאמנית שחומת עור, שהוריה נולדו בישראל, לא אקרא לעצמי אף פעם "מזרחית". יתכן שאני חיה בתוך בועה. אבל זו תחושתי. אף פעם לא הרגשתי שונה, אף פעם לא התיחסו אלי אחרת בשל היותי כזאת. כשהיתי ציירת נמנעתי מלהגיש מועמדות לקולות קוראים לתערוכות שה"מזרחיות" נחרתה על דגלן. אף פעם לא אכנס לרובריקה הזו, גם לא בשירה, בה אני עוסקת בימים אלה. אלי פטל נולד אף הוא בישראל, אנחנו בני אותו דור. שנינו סיימנו את בצלאל בשנת 2000. מסקרן אותי מאוד מדוע הוא בוחר להדביק לעצמו את הכותרת של "מזרחי". הצגתי את השאלה. קיבלתי תשובה ארוכה ומעניינת, אך בנושא אחר לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה