שלוש ברכייות, על צילום של אסף רהט, מרץ 2019

שלושה אווזים מופיעים בצילום, אותו אני מתחילה לקרוא מלמטה למעלה. אווז אחד עומד למטה בצד שמאל של הקומפוזיציה ומביט לצד שמאל. המבט שמאלה פותח את הצילום לכיוון זה. אלכסון כהה, כמעט שחור, לכלוך שהצטבר בין הרצפה למעקה מושך את העין ימינה. משמאל למטה לימין.  אני עולה עם המבט למעלה, עדיין בצד ימין, ומגלה שם אווז נוסף, שראשו פונה ימינה, פותח את הקומפוזיציה לצד זה. המעקה, עליו הוא עומד, מחלק את הקומפוזיציה לשלושה חלקים, כמקובל בציורי נוף מסורתיים. מישור קדמי, במקרה זה קרקע, מישור ביניים, כאן המעקה בעל הגוון התכלת, ומישור שלישי - בצילום זה אלה המים. מהאווז האמצעי לאווז שזה עתה פרש כנפיו המרחק קטן ביותר. האווז המעופף פונה, בדומה לאווז הראשון, לצד שמאל.

מורגשת כאן מהירות הלחיצה על כפתור הצילום בטלפון. כמה נדיר לתפוס קומפוזיציה כזו, כשאין אפשרות לשלוט על המצולם - עוד רגע קט האווז שעל הקרקע ייעלם, כי ימשיך לצעוד שמאלה. הימני - ייעלם אף הוא. והאווז שעף - מהירות ההעלמות שלו תהיה הגדולה ביותר.

אני מתבוננת בצילום ונזכרת בשיר "אווזים" של אגי משעול.

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
היתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,

קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
זוקפים את ראשם
וגופם נמתח אז
כזוכר אגמים רחוקים.
מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
אני אוהבת כובעים,
ותמיד בערב
כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
אני מחפשת את זו שעפה אחורה.