גיליתי אוצר בבת בים!!!

הוזמנתי לתערוכה במוזאון בת ים על ידי האוצר יהושע סימון. יהושע בחר להתחיל את הסיור בכניסה למוזאון. הוא הפנה את תשומת לבי למבני השכונה, שהם חלק משכונת רמת יוסף, וסיפר שהם  נבנו בשנות ה-50 ע"י האדריכל  דוד פרלשטיין. המבנים היו מיועדים לגלי העליה הגדולים מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. בשנות ה-90 המאזן הדמוגרפי של השכונה השתנה כליל, גלי העליה הגדולים מברית המועצות החליפו את  התושבים המקומיים.  אחת הדמויות ההיסטוריות המפורסמות שגרו בשכונה זו היא המשורר  שלום אש, (Sholem Asch), שנתן לעיר בת ים את שמה. ביתו נמצא צעדים ספורים מהמוזאון. המוזאון, בניגוד למוזאונים של הערים פתח תקוה או הרצליה, אינו חלק ממבנה אחר - לא סמוך או צמוד ליד לבנים. זהו מבנה אוטונומי, שתוכנן אף הוא על ידי פרלשטיין ומוצב בצמוד לפארק ירוק.

נכנסנו למוזאון, יהושע בחר להתחיל את הסיור בחלל שמוקדש לציירים ישראליים מקומיים מקבוצת אופקים חדשים, למשל חיים קיוה, שנפטר בעיר ב 1983.

ואז הגענו לתערוכת היחיד של האמן פרנצ'סקו פיניציו קישור זה מפנה לריאיון עם האמן בתערוכה אחרת שלו.

שם התערוכה ARKPARKCRAFTRAFTCLINICCLUBPUB תלוי באותיות עץ צבעוניות בכניסה לרחבה המרכזית של המוזאון.



אנחנו צועדים ליד מדורת סקייטבורדים שרופה, דרך שער ביטחון עץ, כזה שאמור לגלות מתכות בכניסה למבנים ציבוריים.

מיד לאחר השער אני מגלה אזור משחק, ג'ימבורי, שעשוי כולו ממבני פלסטיק צבעוניים, בשילוב חומרים מקומיים שונים.

כמי שמרבה לסייר בתערוכות ואף הדריכה במספר מוזאונים, ידועים לי היטב הכללים במוזאון. "נוגעים רק בעיניים" אמרתי לילדים אותם הדרכתי בעבר. כך אני נוהגת היום גם כאמא שמלווה את נדבי, בן השמונה, שמרבה לבלות איתי במוזאונים. רק להסתכל. לא לגעת. אלא שכאן, בדומה לחוויה שהיתה לי ברטרופספקטיבה של מרטין קריד בלונדון לפני שנה בדיוק, התערוכה מסרבת להשאיר אותי אדישה. היא מפעילה אותי בכל רגע, מול כל עבודה.

כל כיסא מזמין אותי לשבת, כל מבנה פלסטיק צבעוני מזמין אותי להציץ לתוכו. ילדים שיגיעו לכאן, ומבוגרים שלא יפחדו להתכופף קצת ולפעול בחללים יגלו הפתעות נפלאות: דלת עץ מיניאטורית, כדלת של ביתו של עכבר נפתחת, ומגלה עולם שלם למי שלא יפחד להשכב על הרצפה או לרכון.

התערוכה מדמה את העולם שמחוץ למוזאון, או בכל עיר אחרת - מדמה את חיי העיר על כל מרכיביה. פסלי עץ עומדים כסחורות  על מדפים.  יש להדגיש שפיניציו משתמש לצורך ההקמה בחפצים וחומרים מקומיים בלבד. לכן אנו מרגישים מיד הזדהות עם החללים. כל כיסא מזכיר לנו כיסא שהיה לנו פעם בבית, או שהיה בבית אחר בו ביקרנו, כל תחפושת או צעצוע מוכרת לנו.


אני ממליצה בפה מלא לכל קוראיי הנאמנים ללכת לראות את התערוכה הזו, המותאמת לכל הגילאים, ולגלות אותה עם הרבה סבלנות, לתת לה להפתח אליכם כמו אריזת מתנה שפותחים לאט כי לא רוצים שחווית ההפתעה תפוג.

הערות: 
1. ברשומה הקודמת שכתבתי, על עבודתו של תומר ספיר הצבעתי על הצבעוניות הייחודית שלו בנוף המקומי. תערוכה זו משלבת צבעוניות מקומית עם צבעים זרחניים שדומים באופיים לצבעים בהם השתמש ספיר.
2. סרטון וידאו קצר מערב הפתיחה עם הסברים מאת האוצר, האמן והתרשמויות האורחים ניתן לראות כאן.

תומר ספיר, מיצב "אם החיטה" מתוך התערוכה החקלאית, חקלאות מקומית באמנות עכשווית, מוזאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת טלי תמיר, 19.2-13.6.2015

הגעתי למוזאון דרך הפארק הירוק של העיר וחממה צבעונית האירה את חלל הכניסה למוזאון. ספיר בנה חממה בצבעי אדום וכחול שפיזרו אור סגול רך והתפשטו לעבר קירות המוזאון ולעבר הפארק דרכו נכנסתי לרחבת הכניסה. הצבעוניות אותה בחר ספיר - אדום וכחול, שניים מצבעי היסוד, הזכירה לי את הפרשנויות ההיסטוריות לצבעי השמלה של מריה, אמו של ישו, כפי שמופיעים בציורים נוצריים, למשל הציור הזה מן המאה ה-15.  הפרשנות לה נתנו החוקרים היא שהצבע האדום מסמל את הקרקע, הארציות, ואילו הכחול - את השמימיות, הרוחניות. ספיר בחר בשני הצבעים ובצילום שנראה למעלה ניתן להבחין בערבוב שני צבעי היסוד לצבע סגול בהיר. כמו כן, הצבעים מותאמים למבנה החממה - הם מופיעים בריבועים על דפנותיה ואילו על הגג הם נתונים במלבנים רוחביים. על ידי הפיזור הצבעוני-צורני הזה, ניתן לראות שהגג הוא מעין מתיחה של הדגם המופיע על דופן החממה.

בפעם השניה שהגעתי לתערוכה הגעתי אליה בשעות היום. בניגוד לערב, שבו החממה התפזרה והתפשטה אל מעבר לגבולותיה, בשעות הבוקר המצב היה הפוך - היתה תחושה שהחממה בולעת את הסביבה שלה ושואבת אותי לתוכה. בנוסף, האור הסגול נחלש ותחתיו התעקש לחדור אור צהבהב, שהלם את צבעי השיבולים הנטועות בדליי פלסטיק שחורים. את פני קיבל נוף מקוטלג וממויין בקופסאות, מיכלים, צנצנות וכד'. זו מעין מעבדה לשימור אם החיטה, היא חיטת הבר הראשונה שנמצאה ע"י  אהרן אהרנסון  על צלע הר בראש פינה בשנת 1906. 

המיצב כולל שיבולים ופירוק שלהן לחלקיקים זעירים היצוקים בתוך תבניות פוליאסטר צבעוניות, הצבעים השולטים בתוך החלל הם - כתום, ירוק וכחול.

ספיר מנסה לכפות סדר על חוסר הארגון של הטבע, ממיין אותו כדי לשלוט בו, בעוד אצל Sze נדמה לעתים שגם ניסיון הסדר כושל, ומביא בתורו לאי סדר חדש. 

בנוף המקומי, עבודתו של ספיר בולטת מאוד בצבעוניות עזה וייחודית, נקיה וזרחנית. 

זכרון של תערוכה - מועדון תרבית, ניבי אלרואי והילה עמרם, אוצרת סאלי הפטל נוה - התרשמות על סמך דימויים וקטלוג

השיח, בין האוצרת לאמניות  הוקדש לתערוכה שנערכה בסדנאות האמנים, תל אביב, באביב 2014 בגלרית המדרשה.


סאלי הפטל נוה (נוה)  הראתה לנו דימויים מהעבודות של כל אחת מהאמניות ולבסוף הוקרנו דימויים מהמיצב המשותף. המיצב כלל חומרים שונים, בבסיסו  - היה מודל טופוגרפי של נוף הררי עליו גדלה צמחיה. המודל - עשוי בעיקר משכבות קרטון לסוגיו והצמחיה - אמיתית. עוד כלל המיצב found objects* כגון ספלים, נעל ( רדי מייד), וחפצים שונים אחרים.

מושגים שלא הכרתי כגון:
Bio Hacking
DIY Biology
ו Ecosystem

הועלו פעמים רבות במהלך השיח וכדי ללמוד כל אחד מהם אדרש לשעות קריאה רבות. אני מתיחסת בכתיבתי זו לתערוכה שלא ראיתי, לשיח שנערך בירקון 19 ולקטלוג הנעים, מענין, ונהיר שעוצב ע"י אביגיל ריינר. נותנת לקטלוג להוביל אותי במחשבות על התערוכה שמוכרת לי מתיעוד בלבד.

קראתי את הרשימה של עודד וולקשטיין, אודות זכרון ושכחה. (עמ' 35-36 בקטלוג) וולקשטיין אומר "[...] כי הדברים זוכרים (שוכחים). זוכרים את השכחה. הם מקדישים לה את גופיהם הנהרסים, מדקדקים בטקסיה ההפוכים, משחקים בשארית כוחם את מחלתה." זו תחילתה של הפיסקה השניה ברשימתו. הפיסקה הראשונה מתארת מעבדה של זכרון שהפכה, ככל חלל הנמצא בסכנת הכחדה, לתיבת נוח. רציתי להתמקד במשפט היפה "כי הדברים זוכרים (שוכחים)." (הדגשה שלי א.א.) וספרו של פרק התגלגל לידיי פתאום. הספר הדברים,  Les choses.

ובעיקר בפסקה האהובה עלי:

"Des arrangements judicieux auraient sans doute été possibles: une cloison pouvait sauter, libérant un vaste coin mal utilisé, un meuble trop gros pouvait e^tre avantageusement remplacé, une série de placards pouvait surgir". (Perec, G., ed. Julliard, 1965, p.21)

פרק (מילרע) מתאר עולם שבו מחיצת קיר היתה יכולה לקפוץ ולשחרר אגב כך מטבע ענק שהלך לאיבוד, או רהיט גדול מידי שיכול היה, למרבה השמחה, להיות מוחלף, עולם בו שלטים היו יכולים לצוץ פתאום.



*found object, בניגוד לרדי מייד, הוא חפץ שנמצא וטופל בצורה כלשהי, על ידי הסביבה או הזמן. רדי מיייד הוא אוביקט תעשיתי שנלקח מפס ייצור והשימוש בו הוא באופן מיידי מפס הייצור לשדה האמנות. בצרפתית found object נקרא objet trouve. (אובג'ה טרובה)

תזהר מהמרווח, אבל אל תפחד ממנו. על התערוכה הקבוצתית Mind the Gap, אותה אצר בועז ארד, גלריה המדרשה, הירקון 19 תל אביב, 26.2-4.4

לחץ כאן לוידאו קצר מהתערוכה.

שם התערוכה הוא  עבורי  קודם כל החוויה המוכרת לכל תייר בלונדון, בפעם הראשונה שהוא שומע את הכרוז הזה ברכבת התחתית.

לאחר קריאת הטקסט הבנתי שבועז ארד (להלן "ארד") מדבר על שלושה סוגי פערים:
1. פער של סיבה ותוצאה
2. פער גדול מידי או שרירותי
3. פער שיוצר מתח בין מרכיביו

ארד מתמקד כאן באפשרות השלישית. פער שיוצר מתח בין מרכיביו. ציטוט מתוך הטקסט:"פער שעל הצופה למלא מתוך עולמו, מתוך המטען האישי שהוא מביא למפגש עם העבודה, התכנים של העבודות, המשמעויות, ההתנסויות והחוויות החושיות [...]" עוד הוא מוסיף שהפער הזה אינו "בדימוי האחד או השני אלא בפער שבינהם".


בחרתי לתאר שלוש עבודות מתוך התערוכה:

ערן נוה
על קיר הכניסה לגלריה ישנם שני רישומים זהים לחלוטין של האמן ערן נוה. עמדתי שם דקות ארוכות כדי למצוא את ההבדלים. האמן הזמין אותי למשחק "מצא את ההבדלים" כשההבדל היחיד, בעצם, הוא הגודל של הרישומים. לאחר שהבנתי שאין שום הבדל בין הרישומים, הנחתי שהם נעשו באמצעות מקרן על הקיר. ואז חשבתי על הפער בין גדול לקטן, על המתח בין ציור נוף קטן לציור נוף גדול. מתח שפועל עלינו בכל פעם שאנחנו פוגשים ציור. מתח שגורם לי, כצופה, להרהר האם גודל הציור הוא המשפיע עלי - שכן אנו משתמשים בשמות התואר "גדול, קטן" ביחס לגופנו - או שהציור טוב ללא קשר לגודלו. (על ציור גדול וטוב כתבתי, למשל, ברשומה על התערוכה של אבנר בן גל) נוה מזמן לנו חוויה של שכפול תוך שינוי גודל של אותה יצירה, חוויה שמוכרת לנו יותר מעולם הצילום. צילומי stills מודפסים בגדלים משתנים, סרטי וידאו מוקרנים על מסכים בגדלים שונים. בעבודת הרישום המינורית והפשוטה, לכאורה, מכוון האמן לסוגיות שונות שרלוונטיות לנו כיום. בהקשר של גודל הצילום המודפס כתבתי ברשומה על  Jeff Wall.

שרון פדידה
בפינת הגלריה במפלס השני מסתתר על הרצפה פסל פלסטינה עם פלס. (מפלס-פלס-פלסטלינה) המשחק הלשוני - פסל שעשוי מפלס (משחק אותיות - פלס, פסל) שבסיסו הוא גוש פלסטלינה מזמן הרחבה נוספת, והיא למילה  "פלסטלינה" שבראשיתה  "פלס".

יעל אפרתי
סיקרן אותי הבלוק הזה, שנוצר כאילו הוא מצוייר בפרספקטיבה לינארית (בזה העבודה מזכירה את תבליטי הפיגומים של רענן חרל"פ) שהונח על קיר נמוך במעבר בין המפלס התחתון של הגלריה למפלס העליון. בניגוד לעבודה של פדידה, העבודה של אפרתי עשויה יחידה אחת - מונובלוק (וגם בלוק אחד) שמונח על רכיב ארכיטקטוני בחלל הגלריה. ההקשר לפיגומי העץ של חרל"פ והשימוש בבלוק, חומר בניה אף הוא, יוצר שני הקשרים מענינים - אחד מחוץ לגלריה - לפסל של חרל"פ, למשל זה שהוצג בכניסה למוזאון הרצליה לפני מספר שנים, והשני למבנה הגלריה. מבנה שהופך לפודסט.

לחץ כאן לוידאו של קיר בתערוכה, עליו תלויים ציור של שי יחזקאלי לצד מסכת פאנג מקמרון

Simon Fujiwara, Lactose Intolerance, Dvir Gallery March 14 - April 25, 2015

This morning I was lucky to meet the artist Simon Fujiwara, on the opening of his solo exhibition at the Dvir Gallery.

Pink Golden Ball-o/c-30X30 cm.,-2008

Fujiwara led us throught the 3 floors of the galleries. We started at the bottom floor (-1). The works on that floor, 7 large paintings, were commissioned by the artist from Mansudae Art Studio, a North Korea's state art production facility.  Fujiwara ordered paintings of milk from anonymous artists, bearing in mind that no fresh milk is produced in that east asian country. He ordered oil on canvas paintings, yet one of them, which is very different in handling the paint, and smaller than the others, was made in acrylic. When I asked Fujiwara why it was so important for him that the paintings will be made in oil, he answered that it is the traditional painting he was interested in, in other words, it was the Aura of the paintings/objects that Fujiwara was looking for.

Up to the next floor, many abstarct paintings were hung lower than eye level. At first I didn't understand this decision. A few minutes later Fujiwara said that all the paintings were made by cows on a kibbutz In Israel. Fujiwara said that he was fascinated by the fact that Israel is making substantial investments in  milk production. I was thinking if that had to do with the phrase that was mentioned twice in deuteronomy, depicting Israel as the  land of milk and honey. (in hebrew - eretz zavat chalav u'dvash)

The top floor included 6 paintings made in 2015, made with make-up on linen, stretched on wood. The are entitled Merkel, after Angela Merkel, the Chancellor of germany. Fujiwara explaind that these large paintings were made with make up that is used for HD photography studios to cover stains or other blemishes in a way that the makeup will become invisible through HD technology.

The exhibition moves from North Korea to Israel and Germany. On every floor  Fujiwara made strong statement as to the reasons that led him to choose the country. Every premise was  cleverly justified. It was very intereting that our small tour ended in the "German Pavilion". Fujiwara mentioned that whatever country he visits - he feels that the word Germany still holds the noun "war" in it. In that sense he was talking about the fact that makeup is like  a robe of an empereor, and since one cannot photograph these paintings - as they are "concealing" themselves with Merkel's makeup, very soft peaches and pinks - he finally mentioned the Emperor's New Clothes.

על ציור אחד בתערוכה במוזאון פתח תקוה לאמנות, מתוך התערוכה החקלאית, אוצרת טלי תמיר, 19.2.15 עד 13.6.2015

הציור של רן ברלב תלוי בכניסה לתערוכה. במרכזו רמקול ישן. הרמקול העגול מפיץ קולות צרצור והופך להילה שמותחת את גבולות הציור, בדומה לאופן שבו כל אחד מהאוביקטים המצוירים מקבל מעין "מתיחת גבול" או טשטושו על ידי מריחה קלה של הצבע. הרמקול העגול הוא צורה גאומטרית נוספת בקומפוזיציה של נוף, שבחזיתה כתם תכלת גדול, מעין מים המשקפים או לא משקפים את הנוף היבשתי הסמוך. הקוביות שבציור הן מבנים עתידניים או פסלים גדולים, מינימליסטיים בחלקם - מוגדרים בעזרת קו בלבד. בהמשך לקריאה זו של העבודה, אני מחפשת את הקוים האנכיים הנוספים ומזהה שם קופסת חשמל או תקשורת על עמוד עקום, ובצד השמאלי הרחוק - שני עצי דקל גבוהים. מעבר לקריאה של הציור מימין לשמאל, בהיותו בולט מהקיר ובעל שלוחה צדדית (המגבר) הוא מזמן לי הליכות שונות מולו ולצידו.  הליכה מטאפורית בלבד אך מענינת לא פחות היא זו הנוצרת אל עומק הציור ומתפרצת ממנו אלי. זאת מושג בזכות העומק - האופק בציור הוא מעט מעל קו האמצע של הבד, וכאמור ממנו אלי - כי הרמקול מתיז בי את רסיסי הנוף, בין אם אלה צרצרים או חציר מרשרש.

במבט על הדימוי המצולם לאחר מספר ימים, אני מגלה פרשנות חדשה. הרמקול/עיגול שתקוע בציור הוא הזמנה למקש ללחיצה על כפתור Play, ובעצם הוא מזמין אותנו ללחוץ עליו, בדמיוננו, ו"להריץ" את הסיפור של הנושא המצוייר.

רעש לבן, בועז אהרונוביץ' ורועי קופר, אוצרת: אורית בולגרו, הגלריה של המחלקה לצילום, המדרשה, 1.3-26.3

בפעם השלישית שלי  בתערוכה היה לי יותר זמן לשבת מול עבודה אחת, להתייחד איתה. כורסא שחורה הזמינה אותי לישיבה ממושכת, בודדה כמעט בחלל. כמעט - כי היו שם עוד שתי כורסאות, כתמים שחורים בחלל, וכי הגלריה היא מסדרון שמקשר בין חללי העבודה למעבדות הצילום - יש בה תנועת הולכים ושבים.  התנתקי מהסביבה כשרמי פורטיס צועק באוזניי על חיילי הבדיל שירו בשקט כי רצו פשוט לחיות*. לא בחירה מכוונת. משהו שמצאתי על המחשב כדי להתנתק מהרעש מסביב.  שמתי לב שזו לא הפעם הראשונה שאני נדבקת לעבודה ראשונה בחלל של גלריה ולא רוצה להמשיך הלאה. פורטיס ממשיך לשיר שם על "קרב טפשי", על "לא רוצים מדליות" ועל "משחקי מלחמה".

אני יושבת מול העבודה. נהנית מהמקצב שלה. אני קוראת אותה משמאל לימין. משמאל - משטח ורדרד, עליו דימוי מטושטש, שתי קוביות כהות בדיוק בחלק התחתון של הרצועה. מעל הדימוי טשטוש מעורפל, מעין נסורת, גרפיט מחודדת או אבק כלשהו. הדימוי נגלה ומטשטש לפרקים.

מימין לרצועה זו, הוורדרדה, מונחת רצועה אנכית כתומה. נקיה. פורטיס ממשיך "זוהי תחנה סופית. הגבול פה צר ואין בו ערך". הרצועה הכתומה היא הגבול של הדימוי השמאלי.

וכך העין ממשיכה לפס שנראה שמציג שמים, אצל פורטיס הם כבר צועקים - "תביט למעלה ותראה את השמים צועקים".

הרצועה האחרונה, הימנית, היא הנקיה מכולן. הלבן שעליה הוא לבן אפרורי. זאת בניגוד ללבן החם יותר שמקיף את העבודה - מסגרתו החיצונית וזו הפנימית.

בקריאה שניה הקווים האנכיים הופכים לקלידים בכלי מוסיקלי, המובחנים אחד מהשני בצבעים ובמרקמים. מכבד, עמוק נמוך ומחוספס בשמאל ללבן מאובק קלות ואוורירי בצד ימין.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

*רמי פורטיס, סיפורים מהקופסא, 1988