בחזרה לברלין, 20.9.14-17.1.15, מוזאון הרצליה לאמנות עכשווית, תערוכות יחיד וקבוצתיות, מנהלת ואוצרת ראשית: ד"ר איה לוריא

אני מכירה את המוזאון מספר שנים ואף היתי מדריכה בו. במשך השנים התרגלתי לתערוכות המאכלסות אותו - תערוכות יחיד לצד תערוכות קבוצתיות. למוזאון יש אוסף ציורים ובעבר הם היו תלויים בחדר צדדי משמים. הרגשתי שזה היה מעין עלה תאנה של המוזאון. משהו שמוצג בו כדי לצאת ידי חובה.

בביקורי האחרון שמחתי לגלות שינוי בתפיסה שהיתה רווחת מצד המוזאון ביחס לציור. במקום החדרון המשעמם בעל הקירות הלבנים והעייפים גיליתי שהציור נמצא בלב המוזאון, בחדר יעודי עם קירות כהים, כמו במוזאונים אירופאיים.

מתוך שפע התערוכות הנוכחי בלטה עבודתה של עילית אזולאי, ולאו דווקא בגלל המיקום בחלל הגדול של המוזאון או צילומי הענק המוצמדים לקוליסות, ליצירת מיצב צילומי המשחזר לכאורה מבנה בברלין. החלק המענין עבורי (ועבור בני) בתערוכה היה הקיר שמאחורי המיצב, בו  85 צילומים ממוסגרים, עבודה הנושאת את הכותרת מפרט מידת הוודאות. לעבודה צמודה עבודת סאונד אותה ניתן לקחת בדלפק המוזאון. עבודת הסאונד מוגשת לצופה כמדריך קולי - הצופה מוזמן להקיש את מספר הצילום ולקבל מידע אודותיו. לעתים בסיום רצועת ההשמעה הצופה מוזמן להקיש מספרים אחרים כדי לקבל מידע על צילומים נוספים באותו נושא. כך נוצרו חתכי רוחב מענינים על הקיר. לא מצאתי מידע בקטלוג על הצורה המענינת של המסגרות ושל המראה הכללי של קיר זה, אבל לי הוא נראה כשרטוט של עיר, אולי זו העיר ברלין?

עבודה נוספת שבלטה היא עבודת וידאו של אלה ליטביץ. הוידאו מוקרן על קיר בקצה חלל דמוי מנהרה, נראה בו דחפור שחופר בור באדמה ובתחתית הצילום מים. כשנכנסים לחלל יש תחושה שאנחנו עומדים בתוך המנהרה והדחפור עומד לפגוע בנו.

מתוך המיצב של עילית אזולאי (קישור לסרט וידאו)

פוחד לחיות פוחד למות, דרור דאום, אוצר סרג'ו אדלשטיין, 18.9-22.11.14, מרכז לאמנות עכשווית תל אביב

הצילום בתערוכה הופך ממשטח דו ממדי לאוביקט, לחומר פיסולי - ניתן לקפל אותו, לחורר אותו או להקרין אותו על ודרך שולחן עץ. בכל אחת מהעבודות בתערוכה הצילום הוא נקודת ההתחלה ממנה האמן מתחיל לפעול.

אחד המוטיבים החוזרים בתערוכה הוא  מערך של עיגולים. בקומה הראשונה - מערכי עיגולים נמצאים בצילום המכוסה בשכבת פרספקס אדומה מחוררת ובעבודת הפיסול המרכזית שאתאר בהמשך, בקומה השניה - מערכי העיגולים נמצאים בהצבת מקרן השקופיות והשולחן, בצילומי האישה החבוטה, ובמערכת התופים. ניתן לראות בעיגולים חרירי הצצה, מעין פתחים לקופסה אפלה דמיונית או מקבצי יריות - shooting במקרה זה הוא דו משמעי.

העבודה Jealous Guy כוללת עבודת וידאו ומספר צילומים. צילומי בחורה עגולים תלויים בכניסה לחלל ההקרנה, ממנו בוקע השיר של ג'ון לנון עם הפזמון - I didn't mean to hurt you, I'm sorry that I made you cry בביצוע של בריאן פרי. על הצילומים נראים סימני חבטה או קריעה. בתוך חלל ההקרנה נראה סרט העוקב אחר מתופף שמנגן ושר כשגרסת הכיסוי של בריאן פרי נשמעת ברקע. את התיפוף ואת קולו של המתופף ניתן לשמוע רק דרך אוזניות. על כל אחד מהתופים יש צילום של הבחורה, וכך המתופף שר שהוא לא רוצה לפגוע בה, אבל הוא מתופף עליה וחובט בה. לאחר התבוננות בוידאו ניתן להבין שהצילומים שראינו בכניסה לחלל הם הצילומים מסשן ההקלטה. השיר הותיר עקבותיו על הצילומים שכיסו את התופים.

כפי שהצילומים בתערוכה הם חומר גלם לעבודה פיזית (קריעה, קיפול וכד') כך גם השיר הוא רדי מייד, זאת חרף העובדה שהוא בעצמו אינו מקור, אלא גרסת כיסוי לשיר מקורי קודם. אנחנו שומעים את השיר ועליו - את התופים וקולו של המתופף השר.  מצלמת הוידאו עוקבת אחריו ומקיפה אותו, מאפשרת לנו לראות את מערכת התופים מכל הכיוונים, להסתובב סביבו באולפן.

אחד הצילומים שהיו על התופים ונמצאים בכניסה לחלל. הנקודות בצד ימין של הדמות הן חבטות ממקל התיפוף

האמן מותח את מדיום הצילום ליצירת פסלים. בעבודה אחת בחלל התחתון נראית מכונית שהכביש עליו היא עומדת יוצא מהצילום דרך מסגרת הזכוכית ופורץ לחלל הגלריה, עד לקיר הסמוך.

בעבודה המרכזית בחלל זה נראים מבנים מעוותים שמאחוריהם פתחים עגולים. העבודה בנויה על קוביה לבנה גדולה. מזווית אחת העין מחברת את המבנים למבנה ארוך אחד.  מזוית אחרת, נראים העיגולים וניתן להציץ דרכם לחלל הקוביה, האור העובר דרך הפתחים העגולים יוצר צללים מענינים בתוך החלל.

מזווית אחת העין מחברת את המבנים למבנה ארוך אחד

דרך חריץ בקומה השנייה ניתן לראות את גבו של צילום שנמצא מוגבה בקומה הראשונה - דמות נשית נראית גם בגב הצילום וגם בחזית - זו אותה דמות, אך בקומה התחתונה  מצנפת לבנה לראשה מסגירה את תפקידה - היא אחות, בעוד דרך החרך בקומה השניה נראית אותה אישה ללא המצנפת. עוד בחלל זה, מקרן שקופיות שמכוון לשולחן, עליו מוקרנת שקופית של שתי דמויות. השולחן חורר לפי קוי המתאר של אחת הדמויות וכך הדימוי מוקרן גם על הקיר ממול.

החירור של הדמות והקרנתה על הקיר מזכירים לי את שיטת הסגרפיטו ליצירת פרסקאות. שיטה מתקופת הרנסאנס שבה חוררו את קוי המתאר של הדימוי על גבי נייר, הצמידו את הנייר לקיר ופיזרו בחורים אבקת פחם. כשהסירו את הנייר התקבל הדימוי על הקיר וניתן היה לצייר אותו לפי הסימנים.

התערוכה עוסקת  בהצצה - גם הצילום כהצצה וגם הצופה נדרש להיות דרוך ולהציץ - המבט שלנו עובר דרך חורים בפסל או בלוח פרספקס, דרך חרך בקיר. כמו כן, היא עוסקת בפעולה הפוכה - הסתרה או כיסוי:  שכבות חול צבעוני מגלות לנו נוף הררי דמיוני אך מסתירות את דמות הרקדנית. כיסוי, או גרסת כיסוי, הוא גם נושא עבודת הוידאו Jealous Guy.

ארץ יצורי הפרא, נבט יצחק, גלריה נגא, ספטמבר - אוקטובר 2014

התערוכה בנויה משלושה מסכים גדולים על שלושת קירות הגלריה. אני קוראת אותה מימין לשמאל.

אני עוקבת מספר שנים אחרי נבט יצחק. לראשונה ראיתי עבודות שלה במוזאון הרצליה, לפני כארבע-חמש שנים, כמדומני. היתי מדריכה במוזאון ויצחק הציג מספר מוניטורים עם מספר עבודות וידאו - בהן נראו סרט ערבי וצעצועים מקפצים על חוף הים.

אני מתחילה, כאמור, עם צפיה בוידאו על הקיר הימני. שטיח גדול מוקרן על הקיר ועליו שמונה מסוקים - הדימויים נראים כצילום של מסוק. להבות עשן עולות מידי פעם בתחתית המסך. המסוקים מסודרים בשתי שורות סימטריות ובצורת ראי. מטוס מצוייר מרחף בינהם, מטיל פצצה על אחד המסוקים. מכונות יריה מוקרנות בחלקו העליון של המסך. מסודרת אף הן בשורה, מכוונות בסימטריה.  המסך מחולק לארבעה רגיסטרים. טנק מסתובב מידי פעם בשורה השניה מלמטה. אחד המסוקים מתרומם ושב למקומו בתחתית המסך. טנקים מפציצים משוריינים המופיעים בשתי השורות המרכזיות.

אני מסתובבת למסך השני, על הקיר המרכזי. גם עליו מוקרן שטיח שנוצר מרימוני יד, מסוקים, מטוס קל, משוריינים.  בניגוד למסך הראשון, כאן המסוקים מצויירים בקוי מתאר לבנים בלבד. עשן עולה על השטיח ושורף את הדימויים בזה אחר זה. העין נמשכת למקום שיש בו תנועה - התנועה מופיעה במקומות שונים על המסך - למטה מסוק מסובב את הרוטורים, מהצד מופיע פתאום מסוק ששופך חומר לא מזוהה, אולי חביות,  בתחתית המסך.


הקיר השלישי, השמאלי - זה שאני מגלה אחרון - נראה לי המסקרן מבין השלושה. הוא מופשט יותר. כאן המשוריינים הפכו לדימויים גיאומטריים צבעוניים מצויירים. יריות מכלי נשק שאינו נראה מותירות חורים שחורים על השטיח. בתחתית שני טנקים - אש דקורטיבית - כזו שלא  שורפת את הטנקים אלא נשארת כמו לפיד ניצחון.

אני מתרחקת ומנסה לראות את שלושת המסכים ביחד, לסירוגין. מבחינה בעבודת הסאונד בתערוכה - פיצוצים מימין ומשמאל גורמים לי לסובב את המבט בין הקירות. יריות ארטילריה, קולות נפץ ושריקות טילים ממלאות את החלל. הקירות בין המסכים שחורים. כך גם העמודים במרכז הגלריה, והספסל עליו אני יושבת. השחור משתלב עם כלי המלחמה שעל אף העובדה שנשרפו, הם שמרו על קוי המתאר שלהם - הפכו למגזרות מדויקות.


פתאום אני מזהה מסוק שנפגע ונופל על המסך השמאלי. צולל ונעלם. מטוס שמתחיל לצלול על המסך השמאלי ועובר למרכזי. לראשונה אני מזהה המשכיות בין המסכים - אחד המסוקים  עובר במקרה או במכוון ממסך אחד לשני. פתאום יש מוסיקה בחלל. קצב. כלי הלחימה הם שורות התווים. האש, הלהבות והחביות הן התווים.

את הטקסט לתערוכה אני קוראת, כפי שאני נוהגת תמיד, רק אחרי שאני צופה בתערוכה. שם אני מגלה שאורך העבודה שמונה דקות. מעניין, כי אני מביטה בשעון  ומגלה שאני יושבת פה כבר 45 דקות. מנסה למצוא לבד את המחזוריות של העבודה. לגלות אותה לאט, לפתוח אותה בזהירות.

נבט יצחק, גלריה נגא, אוקטובר 2014

קמופלאז' - אריאלה פדן, עבודת וידאו, תערוכת בוגרי התוכנית ללימודי המשך של המדרשה, הירקון 19 תל אביב, אוצר - אבי לובין

שוברת קיר/ ויקי שירן

אשה שוברת קיר
קורעת לים
רוצה אוויר
כמה צפורים לבנות
ילדים צועקים ברחוב
משוגעת
עליזה המשוגעת שוברת קירות
למטה עשרות נשים מתקבצות, באמצע הכלים באו
מנגבות ת'סבון בשמלתן, מגחכות
מושכות את הילדים משם שלא ישברו ת'ראש
מסכינה,מנ'אללה זה בא לה
מה יגיד בעלבית
יזרוק אותה לרחוב

למעלה עליזה מציצה בחור
כמו בתפאורה אצל ז'קוב הצלם
ראשה מבצבץ, קמטי פניה מגוהצים
עיניה הקטנות מצועפות בדמעות, סופסוף ים כחול
כמה מעט ביקשה בחייה
חדר עם אוויר
כנף ציפור
איך אפשר לחיות לבד בין ארבעה קירות
אפילו כלב יש לו חברים
מישהו שואל עליו, מלטף לפעמים

עכשיו היא לוקחת פיילה
הולכת להרתיח מים
לזרוק על הילדים ברחוב
שלא יעשו רעש
היא רוצה לשמוע את הגלים
את צרחות השחפים

היא רוצה אוויר





העבודה של פדן נוצרה בעקבות מות אמה. האמנית מתעדת את שבירת קירות הבית בו גדלה על ידיה ועל ידי אחותה. תוך כדי שבירת הקירות נשלפים מהם עיתונים ישנים משנות השבעים וקופסאות מתכת עם שקיות שקופות המכילות שבבי זהב. המצלמה העוקבת סקרנית אחר הממצאים בוחנת את שני סוגי הממצאים - עיתונים מול קופסאות המכילות זהב - באותה מידת התענינות. רגע מציאת הזהב אינו רגע שיא בסרט, ולא שונה, לא מרגש יותר או פחות,  ממציאת כותרות עיתונים מפרוץ מלחמת יום הכיפורים או ספל חרסינה מעוטר.  בפריים אחד נראה חוט חשמל מתנדנד עם פיסת קיר עליו, פיסה שנופלת לאט לאט - המצלמה, האדישה כאמור לערך החומרי של האוצרות הנחשפים מתעכבת על פרט זה מספר שניות - האיכות האסתטית של חוט החשמל, קו בחלל המאובק, חשובה ומוערכת והופכת לציור מופשט.

פריימים בודדים מראים את הבית טרם ההריסה. ברגעים אלה אנו מגלים בית שקירותיו ספונים עץ ואגרטלים נאים מסודרים על מדפים בפינת האוכל.  בקטע אחר של הסרט נראית אחות האמנית רוקדת ומתופפת בתוך ארון שדלתותיו הוסרו, בעל שלושה חללי אחסון, מעין טריפטיכון תלת מימדי. גם כשאין בידה כלי עבודה היא מקישה על עץ וממשיכה את הסאונד המלווה את הסרט.  ברגעים אחרים היא מקלפת טפטים מהקירות או שטיח הדבוק לרצפה בידיים חשופות ומאובקות - מסירה את שכבות הזמן.

הסאונד היחיד שמלווה את הסרט הוא זה של הפטישים וכלי העבודה.  האמנית לא חושפת את  השיחות שלה עם אחותה במהלך צילום הסרט, או קולות התרגשות. השתיקה מרמזת על סודות - את חלקם הסרט מגלה לנו, אחרים לא נדע לעולם. שתי מלחמות עולות בסרט - מלחמת העולם השנייה, ממנה אנו משערים שאם האמנית ברחה עם חפצים יקרי ערך ושבבי זהב, ומלחמת יום הכיפורים שמצוינת, כאמור, באחד העיתונים. הדמות הנלחמת בקירות מייצרת מלחמה אישית, כך גם האמנית המצלמת - שתיהן נאבקות עם חלל שהוא גם סמלי, חלל הילדות וההתבגרות.

בשיר שציטטתי למעלה, פרי עטה של ויקי שירן, שבירת קיר - בדומה לרוב המקרים המוכרים - קשורה עם הצורך בכיוון אוויר נוסף, בהגדלת חלל, או שיפוץ אחר. בניגוד לשירן, פדן הורסת את הקירות לא כדי לגלות מה יש מעבר להם, אלא מה יש בתוכם.

אריאלה פדן, קמופלאז', צילום מתוך עבודת וידאו, 2014

רוחות, תערוכה של אלכס קרמר בגלריה אלון שגב, 28.8-17.10.2014

התערוכה של אלכס קרמר מורכבת מציורים מופשטים, גדולי מימדים. הציורים עשויים בשכבות, שפכטל היוצר חריטות על הצבע הטרי חושף את הצבע שהונח על הבד בשכבה הקודמת. הנפות השפכטל נראות מהירות, חזקות והחלטיות. באחדים מהציורים הצבע שנערם על סכין הציירים יוצר תלוליות על הבד.

על אף שהציורים נדמים מופשטים לחלוטין, מקור ההשראה שלהם  הם רישומים מהתבוננות בנופים שהאמן יצר בארץ ובניו יורק. הרישום, אומר האמן, תמיד קודם לציור.

ענינו אותי החריטות והעבודת הרב שכבתית. נדמה כי החריטות, הקווים שהן יוצרות, הם מעין שלד שסביבו נבנה הנוף. הצבע ברוב העבודות נוצר באיזורים אחידים, כמעט ללא גיוון. יש בניגודים הצבעוניים ובקווים המהירים תחושה חזקה של תנועה, לרוב אופקית. למרות הטריות העולה מהעבודות, אחדות מהן התבשלו בסטודיו לאורך מספר חודשים.

הציורים דורשים עמידה ארוכה מולם ובחינה איטית שלהם. אז מתחילים לגלות רמז לבית, לדרך, או לעצים על גבעה רחוקה.

פרט מתוך ציור, אלכס קרמר

יצאתי מהתערוכה ונזכרתי בשיחה עם אוצרת על הציורים שלי - נופים מופשטים אף הם. האוצרת הביעה פליאה גדולה מהעיסוק במופשט כיום. לדעתה, אין רלוונטיות לציור מופשט אחרי זריצקי. השתמע שהציור שלי אנכרוניסטי, לא הולם את רוח הזמן.  חשבתי על התמימות שבחלוקה  לזרמים פיגורטיביים ומופשטים - אחד מול השני. ואז נזכרתי בהרצאה של וואליד בשטי - שיש הרואים בצילומיו עבודות מופשטות - וסלידתו הנחרצת משם התואר "מופשט" ביחס לעבודותיו. גם בעיני החלוקה הזו לא רלוונטית.

זי קומען? תערוכה של אסף אבוטבול, גלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

על הרצפה בכניסה לתערוכה מוצב סינתיסייזר. מוט ברזל שמוצב עליו ומגיע לתקרת הגלריה לוחץ על הקליד השמאלי, וגורם להפקת צליל מונוטוני - מתכתי, קר, ללא התחלה אמצע או סוף. את מוט הברזל מחזיק מעמד של מיקרופון תלת רגלי.  על הקיר תלוי צילום של היטלר רכון כשידו שלוחה קדימה, מבקשת ללטף אילה שהיתה  בצילום המקורי אך הוסרה על ידי האמן. הרכינה של היטלר לכיוון הכלי המוסיקלי שעל הרצפה מרמזת על תנועת הכיפוף של הצופה בבואו לבחון את הפסל מקרוב. במקום האילה החסרה כאן, נפגוש  איילים וחיות אחרות בהמשך התערוכה. ההצבה הפיסולית בכניסה לתערוכה היא מעין גרעין שמכיל את הצפוי לנו בחללים הבאים - עיסוק בחלל במובן של ריק, היעדר, במתיחת גבולות, מתיחת דימויים ובשחור ולבן.  כמו כן, האזכור לגרמניה - העולה גם משם התערוכה.

בחלל השני חמש הדפסות גדולות בשחור לבן של דימויים שונים שנערכו במחשב - איל, דמות של גבר מעונב בעל קרן, צוללת שחורה ושתי עבודות בנושא כסאות "כתר". העבודה "שני יהודים עם עבר מפואר הולכים ברחוב בגטו ורשה" מציגה שני כיסאות פלסטיק לבנים שעברו עיוות והפכו למעין שתי דמויות המנהלות דו שיח על רקע שחור. בכל העבודות בחלל זה יש מתח בין הדימוי לחלל - בין הpositive ל negative space, שבו נוצרות צורות חדשות ועצמאיות. הצליל העמום שמופק מהסינתיסייזר בכניסה ונשמע גם בחלל זה עוטף את הצוללת בצליל עמום, אפשר שנוצר במעמקי הים. יש כאן משחק מילים על השורש צ.ל.ל. - צוללת, צליל וצללית. המוט האנכי שמחבר בין  הסינתיסייזר לתקרה בכניסה מנוגד לקו האופקי החזק של הצוללת, אך גם מרמז על תנועת כלי זה על ציר אנכי לעומקם של ימים. מתיחת הדימויים קיימת כאן בדמות הגבר - מחד הצל שלו מאריך אותו על המשטח הדימיוני עליו הוא עומד, מאידך - הקרן שלראשו מותחת את גופו כלפי מעלה. באופן דומה, הכיסאות והאיל נמתחים על הנייר על ידי קווים שנשפכים מהם או צורות מופשטות אחרות שיוצרות חללים מענינים סביבם (למשל בדמות האיל).

בחלל השלישי הסריקות השונות לא הודפסו על רקע לבן, אלא על גבי מצעים שונים, סרוקים אף הם. כך, למשל, האמן סרק דפים מספרים ישנים או השתמש בתצלומי שטיחים ושילב עליהם דימויים. לעומת דמות היטלר שקיבלה את פנינו בכניסה לתערוכה, וידו המושטת לעבר הריק, נראים שני ראשים על שטיחים מזרחיים - יוסף טרומפלדור (יוספוס), תמי בן עמי ובאמצע - הסמל של מרצדס, עבודה שמכונה "Love, Peace and Harmony". עוד בחלל זה - יציקה של נעל העשויה מן החומר ממנו יוצקים רצפות סומסום - "בלטה מוקסין". הנעל היצוקה מתכתבת עם צללית הנעל המעוצבת של ויויאן ווסטווד, עליה עומד ינשוף - עבודה התלויה בחלל זה. הנעל הדורכת על הרצפה כאילו מתאחדת איתה, מתמלאת בה. שתי עבודות מענינות נוספות בחלל זה עושות שימוש בפסל "התרוממות" של קדישמן מרחבת הבימה. בעבודה אחת, "שחרחורת- מחרוזת פנינים" הפסל מוארך על ידי הוספת עיגולים, ובאחרת, "ציפור", הפסל מתעוות - לכדי דמות מכונפת.

Andres Serrano at the Israel Museum

I came prepared for this one. I came all ears - an american arist came all the way to Jerusalem - how long can be the way for me to one of my favourite museums?

I would drive miles for an artist's talk in a gallery, at a museum.

I entered the hall 10 minutes after the event had begun.  I was a bit late - but still could find some free seats - good places to see and hear the artist.  

Serrano spoke about his early childhood in New York, back in the fifties. He is half  Honduran, half Afro-Cuban, and was raised as a strict Roman Catholic. 

He first presented artistic works in the eighties. One of the many series he created was titled  Dread Black - it consisted of models who came to his studio to be photographed. Serrano is very intersted in the black and white theme.

The works are not completed unless you read the title - milk-blood, for example. Yet, all through his talk he consistently declares -  an artist  has no control over the viewer. Every work is always open to  many interpretations. The works are full of criticism, yet they are very precise.

גירסה בעברית

Andres Serrano, הרצאת האמן במוזאון ישראל

הגעתי מתנשמת ומתנשפת.  הנסיעה מתל אביב לירושלים מעולם לא היתה כל כך מהירה. לא ראיתי משוריינים, לא שקדיות, לא אורנים שרופים או מלבלבים. חיכתה לי הרצאה מפי האמן Andres Serrano. לא ממש הכרתי את עבודתו. אבל השם צלצל לי מוכר, ואין  מקור מידע אמין יותר, בסיסי יותר, ראשוני יותר מפיו של האמן על עבודתו. יש אמנים שיודעים לדבר על העבודות שלהם. יודעים לצחוק על עצמם, לעניין את הקהל, להיות קשובים לשאלות, גם אם הם ממש לא עונים עליהן, מודעים לזמן הקשב האופטימלי, כזה הוא סראנו.

סראנו מראה סדרות של עבודות מתקופות שונות, החל משנות ה-80. בראשית דרכו האמנותית הוא מרבה לעסוק בצילום דמויות אותן הוא מצלם בסטודיו שלו. דמויות של גברים כהי עור עם הפירוש הדו משמעי - Dread Black -  שנאת זרים, שנאה גזענית של שחורים. תוך כדי הדברים אני מבינה שהפרשנות לעבודה, גם של האמן, משתנה עם הזמן. סראנו מציין בבהירות - כל עבודה פתוחה לפרשנות - זה שהוא רואה בעבודה דבר אחד לא אומר שהצופה יראה בה בדיוק את אותו דבר. העיסוק בגוון העור, בצבע - מעסיק אותו בכל העבודות מראשיתן. בעיקר המשחק של שחור-לבן שמלווה במשחקי מילים בכותרות העבודות. milk-blood.


עבודות כמו שאני אוהבת - ביקורתיות, בלי לפגוע - כותרות רב משמעיות. סראנו מספר על השבר שלו עם הצילום, שקרה באמצע שנות השמונים.  סראנו  מצלם גופות, מהן עובר  לעבוד בדם, חלב, הפרשות שתן, גללים - ואז הוא אומר, זה היה הגבול שלו. לכל אמן יש גבול  רק צריך להגדיר אותו, להבין בדיוק איפה הוא נמצא, מתי אנחנו נתקלים בו - ואם אנחנו הולכים לחצות אותו.

אלינה ספוז'ניקוב- תערוכה במוזאון תל אביב 2014

את העבודות של ספוז'ניקוב הכרתי תוך כדי עיון בקטלוג של הדוקומנטה בחופשת הסמסטר. ראיתי את העבודה מסטיק מצולם, עליה כתבתי בפוסט קודם. ואז תפס את עיני צילום של פסל של האמנית שהופיעה בעיתון הארץ סמוך לפתיחת התערוכה.  הדימוי שנראה בכתבה, שפתיים מחוברות ליד, הזכיר לי את העבודה של ברוס נאומן, מהיד לפה, משנת 1967.

אתמול ביקרתי בתערוכה במוזאון תל אביב. באופן לא מודע התחלתי את התערוכה מהסוף. תפסו את עיני שלושה רישומים נפלאים על הקיר האחרון של התערוכה. מימין - רישום של אבנים, מה שהתברר לי בדיעבד כגידולים. במרכז - אותם גידולים הפכו לדמויות ערומות שנערמו אחת על השניה.  משמאל - רישום עדין של גוף האמנית עם שד אחד - תפר אנכי מופיע במקום בו אמור היה להיות השד השני. בשלב זה הבנתי שנכנסתי לתערוכה מהצד ההפוך, אבל החלטתי להמשיך לצפות בה נגד כיוון הצפיה המתוכנן. שלושת הרישומים האלה, שנעשו סמוך לפטירתה עדינים, הקוים רועדים. הטכניקה היא  עפרון, טוש לבד, ודיו. תוך התבוננות מעמיקה בפנים המצויירות ובאיזור הכתפיים אני מבחינה שהם צויירו, כנראה ביד ימין. גם כשאני מציירת דיוקן עצמי או דיוקן אחר, או אפילו כד, מוכרת לי התופעה שקל יותר לצייר את מה שמצוי בצד שמאל של הדימוי - העין הימנית. האלכסון בין היד לאיזור הציור (עין ימין, שנמצאת בצד שמאל של הרישום) יוצר נוחות - מה שלא קיים כשרושמים ביד ימין את הצד הימני של הדימוי. בכל אחת מהעבודות הפיגורטיביות יש פער בין עין ימין לעין שמאל, בין העצמות של כתף ימין לעצמות של כתף שמאל.

בסמוך לרישומים מונחים במסגרת חצץ אפור מונחים פסלי ראשים לבנים. ההנחה על החצץ צורמת לי מאוד, בוידאו הסמוך אני מגלה את ההשראה האפשרית להצבה זו - הפסלים מונחים על כביש. אך הכביש חלק, מסוכן, מגודר על ידי בתים - האם שבבי האספלט במוזאון הם הפתרון ההולם ביותר להצבת הפסלים העדינים?

בהמשך המסלול פסלים גדולי ממדים.  אני שמה לב לצל שלהם - משהו בהם מזכיר לי את צילומי המסטיקים, אותם הכרתי מקטלוג הדוקומנטה.

הצילום מסטיק לעוס, מתוך סדרה המוצגת במוזיאון

צל של הפסל יד, אנדרטה לגיבורי גטו ורשה 2 1957, גבס עם פטינה וסיבי ברזל

עוד מענין בתערוכה היחס בין חומר שקוף לחומר אטום - בין פסלי ברונזה קטנים וגדולים לפסלים שקופים שמאירים לפרקים, או מכילים תצלומים, גזות או בגדי האמנית.

לבסוף הגעתי לתחילת התערוכה, שם תלויים רישומים אקדמיים מוקפדים. מענין איך הייתי קוראת את התערוכה במהלך הפוך. ברור לי שניתן היה לסגור את החלל האחרון ולאפשר כניסה אחת לתערוכה - ייתכן שהמהלך הדו כיווני מתוכנן.

במעבר לאולם המוזאון החדש קלטתי בגן פסל של נער יושב בברכה - בדיוק התחיל לרדת גשם. נזכרתי בוידאו בתערוכה של ספוז'ניקוב, בפסלים המציצים מהבתים הפריזאים, באחרים המונחים על הכביש. וחשבתי על השיח המענין שיכול היה להווצר אם גם פסלי הברונזה של ספוז'ניקוב היו עומדים בחוץ. 

ילקוט - אביזר מלווה ילדות אצל אנה הרמן, מיכל הלפמן ואלהם רוקני

מיכל הלפמן, Change, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2013

אלהם רוקני, יוסף אבאד, מוזאון תל אביב 2014

חשבתי על השיר של אנה הרמן בעומדי בעבודת המיצב Change של מיכל הלפמן ומול הוידאו של אלהם רוקני. 

הילקוט האדום/אנה הרמן

לזכר התיק האדום שהשלך לשלולית,

לזכר התיק שדימם שם כמו פצע פתוח,

כמו חדר עקור מלבה של ילדה אפלולית,

לבוא לחדר הכיתה כמו לחדר ניתוח.

מלים שכבשתי חגות בראשי כתקליט

שבור: תנדו, תדכאו, תלעגו, תבעטו, אך

שכבה של דמעות תיכבש בראשי ותליט

במו-ערפליה את חץ השטנה המתוח.

לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר

מבעד חלון הכיתה הפתוח, לזכר

ילקוט ארגמן פרוק-סודות השותת וחודר

כמים שקטים משלולית עכורה אל עמוד

שדרת ההווה המגליד על הפצע כסכר.

לזכר התיק האדום, הילקוט החמוד.

בוידאו של רוקני נראות בנות 6-8 בחצר בית ספר בזמן קריאת השמות על ידי המורה או מנהלת בית הספר. ניסיתי להתעלם מהלבוש הדתי ולהתרכז בידיים האוחזות בתיקים - תיקים ורודים על גלגלים של נסיכות, פיות ודמויות מותגים אחרות. התיקים האלה מוכרים לי מישראל - גם בבתי הספר בארץ תיקים אלה שכיחים בקרב בנות גילאים אלה. במיצב של הלפמן, תיק ורוד כזה נראה פתוח זרוק על הרצפה ותכולתו, ורודה אף היא, נשפכת על רצפת הגלריה. בקריאה שניה של השיר אני מגלה כי ניתן לראות בדימוי של הלפמן - התיק הפתוח הסמוך למראות שבורות - התיחסות לשורות השיר של הרמן:"לזכר התיק שהושלך אל מחוץ לגדר / מבעד חלון הכיתה הפתוח".  בתוך השיטפון הורוד הזה, ניסיתי להזכר האם תמיד היה בו שימוש באופן מובהק כל כך בחפצים לבנות. לעזרתי בא השיר של אנה הרמן - הילקוט האדום. נזכרתי שגם לי היה ילקוט אדום. שלא כמו התיקים הממותגים, נשאתי אותו על גבי. עוד זכורים לי שני כיסים גדולים שהיו בו מקדימה, הנסגרים על ידי אבזמים זהובים. נדמה לי כי בשנות ה-70 הצבע הורוד היה שמור לנעלי ולבגדי בלט. התיקים, לעומת זאת, היו בצבעים חסרי איפיון גנרי.

אלינה ספוז'ניקוב Alina Szapocznikow

את האמנית, והטקסט על המסטיק כפסל, גיליתי בקטלוג של הדוקמונטה מ-2007. ספוז'ניקוב, אמנית ניצולת השואה, נולדה בפולין ב 1926,  נפטרה בפריז מסרטן ב 1973.  תערוכה שלה נפתחת בקרוב במוזאון תל אביב.

תרגום (חופשי) של הטקסט שנכתב בקטלוג הדוקומנטה ומלווה צילום של מסטיק לעוס. הטקסט מתוארך ל 22.6.1971:

אלינה ספוז'ניקוב, צילום של פסל, 1971, דוקומנטה 2007

בשבת האחרונה כשהשמש זרחה  והיתי עיפה ממירוק הרולס-רויס שיצרתי משיש ורוד מפורטוגל,  התישבתי והתחלתי לחלום בהקיץ בעוד אני לועסת מסטיק באופן מכני.  מתחתי את המסטיק מפי והבחנתי בצורות מוזרות שהוא יוצר, לפתע הבנתי איזה אוסף נהדר של פסלים מופשטים חלף בין שיני.  מספיק לצלם ולהגדיל את תגליות המסטיק כדי ליצור אירוע של  נוכחות פיסולית.  לעסו והתבוננו! היצירה נמצאת בין חלום לפעולה יומיומית. 

אולף קונמן, פיינברג פרוג'קטס

אני אוהבת להיות  מופתעת בתערוכות - שמחה תמיד לגלות אמנים שעוברים שינויים משמעותיים בעבודה שלהם.  בעיני אין דרך אחרת - החיים מזמנים חוויות שונות, האמנות צריכה לשקף את השינויים. אין יומיים דומים בסטודיו. לא אחת אני מגיעה לתערוכות של אמני גלריה ומגלה שבשנתיים שבין התערוכות האמנים ממשיכים לנוע בתוך המשבצת הנוחה, הנעימה, המוכרת.

התערוכה של קונמן זימנה לי הפתעה גדולה. ציפיתי לציור פיגורטיבי, קלאסי, שבע. בכל זאת משהו משך אותי לשביל המפעל 3 - כנראה אלה תערוכות עבר שהוצגו במקום, בעיקר תערוכות ציור. את פני קיבלו ציורים מופשטים במידות משתנות - קטנים ובינוניים (ממדי הגלריה לא מאפשרים הצגת ציורים גדולים מאוד). שכבות צבע רבות - חלקן אטומות, אחרות שקופות - מכסות את בדי הציור. הציור אמנם רב שכבתי, אך לא גס. גם כשהצבע אטום, נראה שהוא די דק. משיכות המכחול אנכיות ואופקיות לסירוגין, נעות כמו גלים על הבד מצד לצד.  אני חיבת להודות שאילולא היתי יודעת שהטכניקה היא שמן על בד, היתי חושבת שמדובר בגואש: משהו במשיכות משלב שקיפות ואטימות שלא הכרתי בצבעי שמן. 

הפתעה נוספת גיליתי במיסגור העבודות. כל ציור נתון בתוך מסגרת קרטון חום, כמו קופסא שנפתחה ונתלתה על הקיר. בטקסט המלווה אני קוראת שהאמן מכין את מסגרות הקרטון המתכלות האלה כדי להפוך את הציורים נגישים יותר. אנחנו רגילים לראות ציורי שמן על בד במסגרות עץ כבדות ויקרות. אנחנו חושבים שאין אפשרות אחרת. קונמן, אמן שכנראה לא מקבל שום דבר כמובן מאליו, מייצר תיבות קרטון שמאחסנות את הציורים. סיקרן אותי האם התיבות נסגרות במכסה תואם כשהתערוכה יורדת. פיתה אותי לחשוב שכן - שלכל ציור מחכה מכסה תואם, והציור הוא מעין הפתעה בתוך קופסא. בהקשר זה אני נזכרת במשפט של עדו בראל שציור הוא למעשה מכסה לקיר.   תהיתי האם יש תואם בין נושא הציור - מופשט - לעובדה שהאמן בדק את נושא המיסגור. האם ניסה למסגר באופן כזה גם ציורים פיגורטיביים? האם הנושא החדש הוביל אותו לפיתרון זה?

אולף קונמן, ציור במסגרת קרטון, פיינברג פרוג'קטס

מיסגור הקרטון הזכיר לי עבודות אחרונות שלי, בהן אני מניחה ציור, צילום או עבודת קולאז' בקופסאות חומות דומות. בניגוד לקונמן, הקופסאות שלי הן מן המוכן.  ושוב אני חושבת איך זה ששני אמנים, שעובדים במקומות שונים וללא קשר אחד לשני, מגיעים בזמן סמוך לאותם פתרונות או נושאים. 

עבודות אחרונת שלי בסטודיו - רישומים וקולאז'ים בקופסאות קרטון

מהו רישום? (וגם חשיבות הנחות יסוד נהירות לצורך פריצת גבולות)

רשמים אישיים מהביאנלה החמישית לרישום, ירושלים, אוצרת -  טל יחס
(הצילומים המובאים כאן אינם קשורים לתערוכה, אלא הרחבות והדגמות שלי לכתוב)

התערוכה משתרעת על פני מספר מוקדים בעיר. המוקד המרכזי  הוא בית האמנים, אותו אצרה טל יחס.  בחלל הראשון לתערוכה מספר עבודות, בהן וידאו המציג ציפורים עפות המשלב רישום על הקיר - קוי התעופה של הציפורים. האמנית עקבה בעפרון אחרי מסלולי המעוף ובכך התוותה מראש, עבור הצופה,  את דרכה המקרית לכאורה של הציפור. הצופים יכולים לחכות לציפורים שישלימו בתעופתן את כל אחד מהקווים. עבודה מדיטטיבית הן ליוצר והן לצופה.

הפיסקה הראשונה לרשומה זו כבר מעלה את הבעיה הראשונה מהתערוכה. דבר אחד חסר בפסקה -  שם האמנית. או שמא זכרוני מטעה אותי וזו היתה עבודה של אמן? האם לא ראוי שכשאספר על העבודה המיוחדת הזו, אתן קרדיט ליוצר שלה? כמובן שראוי היה, אלא שלאוצרת הביאנלה היו כמה כללים, חלקם טכניים אחרים מהותיים לנושא התערוכה, שלא הבנתי עד הסוף.

רשום נשואין, מחצית ראשונה מאה 20, זכרון יעקב. דיו על נייר, עיצוב אותיות עבריות שפס מן העולם

לגבי רישום אותיות עבריות - כדאי לשים לב שפעם נהגו לכתוב בכתיב חסר. רשום נשואין. (ולכן אני כותבת אילת)

שמות האמנים לא מופיעים לצד העבודות
אין כל חדש, כמובן, בנוהג להעדיף קיבוץ שמות האמנים בכניסה לחללים על מדבקות אישיות לכל אמן. באופן אישי, אני עדין מעדיפה שכל אמן יזכה למידע אישי הקרוב לעבודה, אך כמובן שזו לא הדרך היחידה. יש דרכים אחרות- אפשר להצמיד מספר לכל עבודה ולרכז את המספרים בכניסה לחלל עם פרטי האמנים והעבודות המוצגות, אפשר לצלם דימוי מוקטן של כל עבודה ולרכז בפינה בחלל דפים עם פרטים על כל אחד מהם. יש המון דרכים נוספות ומקוריות לא פחות. כאן ההעדפה היתה להדביק על הקיר בכניסה לחלל מפה עם שמות האמנים ושמות העבודות. מעבר לחוסר הנוחות בהתמצאות במפה כזו, מצאתי את עצמי בערב הפתיחה עם צוואר תפוס אחרי שניסיתי לשייך לשווא עבודה לאמן. בחלל הראשון לתערוכה, מול החנות, היתה בעיה עם המדבקה - היא היתה הפוכה. לא היתה התאמה בין העבודה המוצבת בחלל לתרשים הגרפי שעל הקיר. אז פרט לאמנים שאת עבודותיהם כבר הכרתי - כמו נימה קטלב, שראיתי עבודה דומה שלה בתערוכה אחרת, בעצם יצאתי מהחלל עם תחושת החמצה. בסיור מודרך עם האוצרת (סיור מודרך לתלמידי המדרשה, ינואר 2014, להלן "סיור") למדתי שעבודת הוידאו עם הסוסים הרשומים על הקיר היא של אלהם רקני (ובהקשר של עבודה זו היתה חסרה לי מאוד ההשוואה המתבקשת עם עבודות דומות של טליה קינן).

פסל מתוך מיצב של אדר גולדפרב, תלמיד לימודי המשך במדרשה, הוצג במסגרת הלימודים. אם מחליטים לוותר על המצע כחלק מהפירוש של המושג רישום - כקו על מצע, אז מתחילים לגלות דברים נפלאים בחלל. רישום תלת ממדי מצוי בעבודות רבות במהלך המאה ה-20. המיצב של גולדפרב כלל אוביקטים יומיומיים שבעזרת חוטי דייג ומנועים עבדו ברטט, קפאו ולא קפאו בו זמנית ברגע שבין שני מצבים. 

אין קטלוג לתערוכה
אין כל בעיה, יש יאמרו שאף רצוי, לא להדפיס קטלוגים יקרים לתערוכות. יש היאמרו שזה לא ירוק, יש שינמקו זאת משיקולים כלכליים אחרים. בדרך כלל, רצוי מאוד להחליף את היעדר הקטלוג בעיצוב אתר ידידותי. (מחשבה - מה יותר זול? מה יותר כלכלי? עיצוב אתר טוב וראוי או הדפסה של קטלוג בסיסי, או הדפסה על נייר A4 דו צדדי - כדי שלא לבזבז נייר?) ההחלטה כאן היתה לא ברורה לי. מחד, בערב הפתיחה, היו דפי תערוכה יפים וארוכים שמנו את שמות כל המתחמים והאמנים המשתתפים, מנגד, כשהגענו לסיור, לא נתקלתי בדפים אלה ושמעתי מפי האוצרת את ההמנעות מקטלוג ובחירה באתר אינטרנט שיחליף את הנייר. נשמע משכנע. בבית, לצורף כתיבת שורות אלה, פתחתי את האתר ואהבתי מאוד את העיצוב, המזכיר את אחת העבודות המוצגת בקומה הראשונה בבית האמנים, זו שהזכרתי לעיל. ציפיתי שאוכל לגלות בקלות את שמות האמנים (שכאמור נעדרו מהעבודות) ואקבל מידע אודות העבודות המוצגות. לאחר שיטוט של כ-10 דקות הבנתי שאת המידע שרציתי, כנראה לא אוכל להשיג מאתר זה. הסיבות לכך הן:
1. מופיעים שמות האמנים (אנגלית על עברית, מה שמקשה על הקריאה באנגלית) וצריך לעבור אחד אחד כדי לגלות את העבודה עליה כתבתי בתחילה. מה שהיה עוזר לי כאן, כפי שנהוג למשל באתר של מוזאון הרצליה, היה מפה גרפית (מדויקת) של חללי תצוגה והאמנים המציגים בהם.
2. לא ויתרתי, פתחתי לינקים של מספר אמנים - בחלק מהמקרים עולות עבודות אחרות שלהם, באחרות עולות עבודותיהם הנוכחיות, אך לא כפי שהוצגו בתערוכה, in situ. בתערוכות מלוות קטלוג מודפס התופעה ניתנת להסבר - לא ניתן להספיק לצלם עבודות ערב ההצבה ולדאוג לקטלוג בערב פתיחה. דרך אגב, במקרים רבים, זו הסיבה להופעה מאוחרת של הקטלוגים. אבל בתערוכה שחרתה על דגלה העדפת אתר אינטרנטי על קטלוג מודפס, פחות ברורה לי הבחירה הזו של האוצרת.
3. בכל זאת מילה על ההעדפה האישית שלי לקטלוגים - אין כמו להכנס אחרי תערוכה עם קטלוג למיטה, להתבונן בצילומים, למחרת לקחת לסטודיו, ואחרי שנים מספר לגלות אותו מחדש. בעולם הויזואלי אין תחליף לדימוי המקורי. בלית בררה, אנו מסתפקים ברפרודוקציות, בשיעורי אמנות אנחנו מסתפקים בדימויים מוקרנים ואחר כך רצים לספריה לחפש ספר. בכל זאת, חתיכת נייר עם איכות מסוימת, משקל מסוים, שממשיך לשדר משהו מהחוויה שעברנו בתערוכה. משהו שינציח את מה שחלף מעבר לזכרון. כל כך הרבה תערוכות שראיתי אני מגלה מחדש מדפדוף בקטלוג - ומעיון החוזר בדימויים ובמאמרים.


הנחות יסוד או מושגים שעולים בסיור בתערוכה, או בקריאת הטקסט לתערוכה, וגם בקול הקורא

קול קורא
הקול הקורא שיצא לפני כשנה,  בדצמבר 2012 זכור לי היטב.  נאמר בו  כי   "(התערוכה) רשמים V תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים [...] תבחן את האופנים בהם הרישום יכול להתקיים מעבר לגבולות הקונבנציה של מפגש הקו עם הנייר ותבקש לחקור תצורות ומצעים אחרים, בהם הרישום יכול להופיע. הפעם (הדגשה שלי, א.א.) תארח הביאנלה עבודות בסוגי מדיה שונים, כגון: וידיאו, פיסול, מיצג, מיצב וסאונד, בהם הקו ופעולת הרישום באים לידי ביטוי באופן המרחיב את אפשרויות המחשבה על מהות הרישום באמנות העכשווית"  עוד נאמר בו  כי התערוכות פתוחות להגשת עבודות במגוון סוגי מדיה וטכניקות שאינן רישום מסורתי על נייר, כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום (הדגשה שלי, א.א). נא לא להגיש עבודות רישום על נייר"  
כמי שמזדמן לה לקרוא פניות להשתתפות בתערוכות ואף שמחה לשלוח עבודות כשאני מוצאת לנכון, מצאתי את עצמי מול תהום נוכח הקול הקורא המוזר. נדמה לי כי אף הגבתי לדברים, לא זכור לי שקיבלתי תשובה. בדיעבד התברר לי כי רישום בעפרון על הקיר (עבודה יפה, רישומי ציפורים בכניסה לבית האמנים) דווקא כן היה מתקבל (רישום על קיר...מזכיר לי משהו קדום, היסטורי - ציורי מערות מלפני 20.000 שנה. נהוג לקרוא להם, כפי שקראה להם האוצרת בשיח, ציורי מערות ולא רישומי מערות, אבל באחדים מהמקרים אלה רישומים של ממש. כמו למשל הרישום המרתק שמופיע בעמ' 64 בספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. רישום ממערת לאסקו ובו דמות בין בעל חיים גדול לציפור קטנה)  האמרה נא לא להגיש עבודות רישום על נייר נשמעה לי כל כך לא ברורה, עד כי החלטתי כמובן לא להגיש דבר. וההמשך כל זמן שמתקיימות בעבודה איכות ונוכחות מובהקות של רישום השאירה אותי קצת מבולבלת. איך יתקיים רישום ללא המאפיין הבסיסי שלו  - הקו?
בקומת הביניים אני מגלה מיצב מענין, חוטי דבק דמויי קורי עכביש. עבודות רישום בחלל נעשו לאורך כל המאה ה-20, עבודה יפה זו עולה עליהן בעיני, בשבריריות האמיתית שלה - היא משתנה בכל משך התערוכה. בקומה השניה אני מגלה עבודה נוספת, מכונת רישום על קיר. כזו שהזכירה לי מכונות רישום של רבקה הורן ומכונת ציור של רוזמרי טרוקל.
חשתי מידת אי נוחות נוכח הקריאה הלכאורה מהפכנית הזו, שכאילו ביטלה את כל מה שהיה לפניה - התערוכה תבקש להתבונן במדיום מחוץ לגבולותיו המסורתיים. בתגובה (שוב, במגזין ערב רב, ושוב  - נותרתי ללא מענה) העליתי את הסוגיה של תערוכות הביאנלה הקודמות - האם הן לא ביקשו, בתורן, להביע עמדה שניסתה אף היא לפרוץ ולחדש את גבולות המדיום?

אקספרסיבי
במהלך הסיור נאמר לנו שהרישום של מסלולי התעופה בוידאו המקסים (שוב, אשמח למי שיעדכן אותי לגבי שם היוצר) הוא רישום אקספרסיבי - וזה היה מענין, כי הוא לחלוטין לא נראה לי אקספריסיבי, ואחרי ההסבר של האוצרת, הבנתי מדוע הוא לא כזה, אלא מדוייק, מתוכנן, מאופיין בהגיון פנימי שנסתר בהתחלה, אך מתחוור ככל שעומדים מול העבודה ומגלים שהקו הוא, כאמור, מסלול תעופה. לא יכולתי שלא להזכר בשיעורי בלשנות אצל פרופ' קופפרמן בחוג לשפה וספרות צרפתית שלימד אותנו על מסלולי המעוף של הדבורים. אני זוכרת את הרישומים המוקפדים והיפים של המורה על הלוח, המלמד אותנו על השפה של הדבורים - המסרים שהן מעבירות זו לזו על ידי הריקוד המדוייק. La Danse des Abeilles, ריקוד הדבורים, מונח שזכה אפילו ליצירה מוסיקלית, שתורגם למחול הדבורה.  אין מקריות במעוף הציפורים, הן עפות לפי זרמי חום, כיווני רוח, חוקי הטבע.

מהו רישום?
אני תוהה איך יכול להיות שתערוכה שלמה נבנתה כשהיסוד המנחה אותה הוא שרוב האנשים חושבים שרישום הוא מונוכרומטי על נייר (מה שנובע ישירות מהקול הקורא ומדברי האוצרת בשיח).  הרי רישום הוא קודם כל קו. ואני לא יודעת מי אלה רוב האנשים. מה שאני כן יודעת, זה שכשלימדתי אמנות בבתי ספר ובמוזאונים כבר בשיעורים הראשונים למדנו שרישום הוא גם צבעוני. ויכול להעשות גם עם בוהן על החול בשפת הים. כל קו באשר הוא קו. בעברית - רישום הוא גם כתיבה. וכמה יפה שהשורש ר.ש.מ. מקבל משמעויות נוספות בבניינים  אחרים בשפה - נרשם, רשם, התרשמתי. הקריאה היא בחזקת יריקה לבאר ממנה אנו שותים או יריה ברגליים - בבסיס הרישום עומד קו (באנגלית - draw - גם לרשום, גם למתוח קו) ואם לא, אז כדאי להחליף את שם הביאנלה. אבל לא כדאי, יש דברים נפלאים ומרתקים לעשות עם הנושא העצום הזה. (אפילו על נייר!)

גלריה ברבור
התערוכה בגלריה ברבור היא חלק מהביאנלה הירושלמית. דווקא שם מצאתי הצהרה צנועה יותר. האוצרים מאשה זוסמן ואבי סבח התמקדו בעבודות ללא נייר. כאן, כשעמדת המוצא היתה נהירה לי יותר, אבל גם מבלי שהתוודעתי אליה בביקור החטוף בערב הפתיחה שבוע אחרי השלג, מצאתי את החיבור המענין הנדרש מאוסף של עבודות בתערוכה קבוצתית. התרגשתי מעבודה קטנה אחת על הקיר של רחל קיני - צלחת פורצלן שנפצעה או עברה תהליך ריפוי על ידי ענף עדין ודונג. דו שיח מענין בין הקו, הטבע המטופל, לשבר ולנוף המצוייר. בין רישום לציור. אני נזכרת בתערוכה "המופשט" שאצר בועז ארד בגלריה של המדרשה לפני כחודשיים, בעבודה של שחר בן ישי, עליה כתבתי כאן. גם בן ישי עושה איחוי מחודש לצלחות קרמיקה, אך  אצלו הן לבנות לגמרי, והגורם המחבר הוא דבק צהוב וגס דמוי קצף. כמו כן, הצלחות אינן תלויות על קיר, אלא מונחות על שולחן ארעי ושברירי, ומסתירות דמויות קטנות מגולפות בעץ.