יום ראשון, 14 ביולי 2013

שבעה חורפים, יהודית סספורטס במוזיאון ישראל



מהתערוכה הזו יצאתי שונה.
לא רציתי לראות שום דבר אחריה.
לא רציתי לשמוע שום דבר.
רציתי להיות לבד ולהפנים.
הרגשתי חלל עצום, ריק נוראי.
תהיתי - מתי לאחרונה תערוכה גרמה לי להרגיש ככה.


זו תערוכה שזורקת אותנו לקרקעית הביצה. אנחנו הולכים בה ומתבוננים למעלה, מחפשים את קו המים. עומדים לעזרתנו כלי מדידה - פסנתר שקלידיו הפכו לשנתות של סרגל האומד את עומק המים, גופים מוארכים שחורים שמבקשים לצאת מתקרת הגלריה, רישומים שמלמדים אותנו איך נראית הביצה מבחוץ. אבל אנחנו עמוק בפנים.  הפסנתר הגדול, השוכב על צידו, נטול קלידים שחורים. אלה דילגו לצדו השני של האולם והפכו לצינורות השעונים על הקיר  או מונחים על הרצפה כבמשחק דוקים.  בכניסה לחלל - חדר קטן שסגור בקיר זכוכית, מעין אקווריום המכיל רמזים לתערוכה. בחלל זה ניתן להבחין בשני מופעים של ירח - פעם בדמות שולחן לבן עגול, ופעם על הקיר, מוקרן מסרט וידאו. עוד בחדר - חבית, ענפים, שרידי עריסת תינוק - כל אלה שחורים. העריסה היא המקום היחיד המרמז לבן אנוש.  אני מטיילת בין האוביקטים וככל שאני שוהה שם כך עולה תחושת האובדן, המחנק.


 

ביקורות שנה ד' בצלאל, המחלקה לעיצוב קרמי


מידי שנה אני משתדלת להגיע לבצלאל רגע אחד לפני פתיחת תערוכות סוף השנה, לימי הביקורות של בוגרי שנה ד'. מענין אותי מה השיח העולה סביב העבודות. מענין אותי החזון של המורים במחלקה,של ראש המחלקה. הדעה של האמנים או המעצבים המגיעים מן החוץ לעומת אלה שליוו את הסטודנטים.

לפני 13 שנה עמדתי שם אני, בביקורות במחלקה לעיצוב קרמי. הצגתי ציורים על מצע קרמי, בחומרים קרמיים (אנגובים, גלזורות).  התערוכה שלי התקבלה בהרמת גבה (מה פתאום את מציירת פה?) ואם אפשר להודות על האמת, הזמן הוכיח שיותר משעניין אותי החימר, עניין אותי הציור. לימים זנחתי את הציור הקרמי ומזה 7 שנים אני מציירת בשמן*. יחד עם זאת, נדמה לי שלבדיקת גבולות המחלקה  והחומר יש חשיבות עצומה הן עבור הסטודנטים והן עבור המרצים.  מתוך ההתעקשות שלי הגעתי עם המרצים שליוו אותי**, לדיונים מענינים מאוד על מקומם של החימר, הציור,  ומקומה של מחלקה שבבסיסה חומר.

את תלמידי המחלקה ליוו בשנים בהן למדתי לידיה זבצקי ומילכה צ'יזיק - שתיהן הלכו לעולמן ונראה כי השאירו חלל עצום בהיעדרן. עבודות שנה ד' במחלקה נטולות צבע ושמרניות בצורתן ובהצבתן. עצם השימוש במילה "הצבה" - מילה שעלתה בשיח בביקורות, מעיד על הבעיתיות של התפיסה את הפיסול במחלקה: הפסל (עפי"ר לבן, נובע מצבע החומר)  והסטנד (עץ צבוע לבן) בלתי נפרדים ותלויים אחד בשני כאילו זו האפשרות היחידה הקיימת, ממש כמו רצפת המחלקה (אפורה ) - שגם אותה לוקחים,  למעט מקרים בודדים, כעובדה בלתי ניתנת לשינוי.  לאורך השנים  וכאמור באופן בולט  בשנים האחרונות,  בודדים הסטודנטים שהעזו להכניס צבע לעבודות הגמר.  זכורה לי  העבודה של מיה מוצ'בסקי-פרנס שסיימה שנתיים לפני והציבה כלים צבעוניים ענקיים שיצאו מרצפה ירוקה, ברוח עליסה בארץ הפלאות.

בביקורות הבוקר שמעתי שבחים על התעוזה, הכוח וההחלטה הנבונה של סטודנט להשאיר עבודה לבנה. נראה לי שיש אי בהירות  בין צבע החומר לצבע בכלל - קשה לי להבין איך בעבודה שבה החימר הלבן חשוף ניתן לדבר על צבע לבן. בעבודה כזו, ה"לבן" אינו צבע, אלא היעדר צבע. הוא חומר חשוף והוא גם בריחה מאוד שכיחה של בוגרי המחלקה מהתמודדות עם נושא הדו מימד על התלת מימד, נושא פני השטח של הכלי/פסל- שכולל בנוסף לצבע גם מרקם.


לאחר שהקשבתי למספר ביקורות שוב מצאתי את עצמי מטפסת לקומה 6, למחלקה לאמנות, ממש כמו בימי לימודיי. ובדיוק הזדמנתי לביקורת בתערוכת פיסול. באופן לא מפתיע הסטודנט נשאל  "מי יצק לך את הפסלים?" תלמיד במחלקה לאמנות לא מצופה לעשות את התבניות בכוחות עצמו, לכך יש אנשי מקצוע. זאת בניגוד לתלמידי המחלקה לעיצוב קרמי, הנדרשים לידע טכני רב.

נדמה  לי שהדיון על ההשגים הטכניים במחלקה לעיצוב קרמי דוחק לפינה את האפשרות לדיון בנושא פיסול, מיצב, ואמנות בכלל.


יום ראשון, 7 ביולי 2013

קריאה אחרונה, תערוכת ציור קבוצתית במזא"ה 9, יוזם - יוני גולד




יוני גולד הזמין מספר אמנים לצייר על קירות החלל בקומה השלישית במזא"ה 9.  בחרתי לכתוב על שתי עבודות שהתמודדו בשני אופנים  עם המושג  site specific,  המזוהה על פי רוב עם פיסול.  גולד מזכיר לנו בתערוכה זו את המקום בו הציור התחיל - לא על בד, אפילו לא על עץ, אלא על הקיר. בין אם אנו חושבים על ציורי המערות של האדם הקדמון, או על ציורי קיר ברנסאנס - ציור בשמן על בד התחיל במאה ה-16. בכל אלפי השנים שקדמו - ציירו על קירות.

לארי אברמסון

אברמסון לארי, רחוב מזא"ה-השוהדא,  ציור קיר בטכניקה מעורבת, יולי 2013


בפתיחה פגשתי את לארי אברסמון,  עמדנו מול הציור שלו ושוחחנו. העבודה נקראת  רחוב מזא"ה-השוהדא. אברמסון מקביל בין רחוב מזא"ה התל אביבי, שוקק החיים, לרחוב השוהדא בחברון שאסור לתנועת פלסטינים.  שניהם רחובות במרכזי ערים, שניהם מונחים על אותו מפלס, הבתים בשניהם דומים - אבל הראשון פתוח, השני סגור. בין הבתים - קוביה שחורה עליה משורטטים קוים לבנים - היא הסכסוך הגדול המפריד בין שני המקומות.   הרחבנו מעט  על הקוביה - אברמסון הזכיר את הקוביה של מאלביץ', אני נזכרתי בכעבה.  הקוביה היא "המקום בו אנו צודקים" של יהודה עמיחי.  המקום הנוקשה בו "לא יצמחו לעולם פרחים באביב"(עמיחי). הקווים הלבנים המשורטטים על הקוביה נראים לי לקוחים משבילים הנפוצים בכניסות לבתים.


שביל בדרך לכפר הנוער הדסים


את צידו השמאלי של הציור חותם עץ שצמרתו בצורת פקעת שורשים שאברמסון מצא ברחוב מזא"ה.  לעץ שמורה הטכניקה המזוהה ביותר עם ציורי קיר מאז ראשית הרנסאנס - קרטונה (הרחבתי על הטכניקה ברשימה קודמת על ליהי תורג'מן).  אברמסון חורר נייר על קווי המתאר של העץ, הצמידו לקיר ופיזר מעל החורים פיגמנט שחור (בניגוד לפחם, שהיה נהוג בעבר).


מאיה אטון

אברמסון השתמש בדימוי העץ ההפוך בטכניקה המזוהה עם ציורי קיר (קרטונה) והתיחס למקום הגיאוגרפי של עבודתו. אצל מאיה אטון, לעומת זאת, אין התיחסות למקום הגיאוגרפי ולא לטכניקה המזוהה עם ציורי קיר  (היא ציירה בעפרון על הקיר)  ולמרות זאת, היא  יצרה עבודה המשתלבת היטב עם הקיר עליו עבדה. על הקיר המעוצב עם נישה היא בחרה להעתיק שני עמודים מספר - טקסט, על הקיר ואיורים, בנישה. אטון  סיפרה לי על הספר "היסטוריה של הקשרים" שנמצא אצלה בסטודיו והיא מרבה לקרוא בו ולשאוב ממנו רעיונות לעבודותיה.  את הרשום על הקיר היא העתיקה במדוייק משני עמודים בספר, המותאמים באופן מושלם לקיר ולנישה שבו.  משיחה עם האמנית אני מגלה שהעיגול הוא המצב של unknot - המצב שבו אין קשר.  באופן מענין העבודה עוסקת בקשרים ויוצרת קשר חזק ובלתי ניתן להפרדה עם המקום.
 
 

 
אטון מאיה, עבודת קיר, עפרון, יולי   2013
 
 
 


יום שישי, 5 ביולי 2013

על צילום של גוסטבו סגורסקי, בחזרה להתחלה - אוצרת איריס מנדל, גלריה קונטמפוררי, אוגוסט 2013

גוסטבו סגורסקי, מקל, 2010, 50X75 סמ',
  
מקל צף בזווית אלכסונית על מים עכורים. החול היוצר עננים קלים משמאלו מעיד שהושלך למים לפני זמן קצר. אור חזק מוטל על המים החומים, מעיד על כך הצל שמימין למקל. בקצה האחד של המקל - חבישה של בד, כנראה שימשה את האוחז במקל. בקצה השני - סימן לבן, כמו מד גובה ששימש את המקל בגלגול קודם שלו. פיסת יבשה נראית בפינה השמאלית - עליונה של הצילום. היבשה, כמו המים, חומים עם גבישי לכלוך וחול. צמח ירוק קטן נראה בצד שמאל. אולי אנחנו בשוליה של ביצה, אולי במרכזה של שלולית.
אני נזכרת בצילום של גבריאל אורוסקו, בו נתקלתי לראשונה לפני מספר שנים במוזיאון ישראל.  הדמיון ניכר בהימצאות במרכז הצילום של חפץ משומש ובשילוב בין החפץ למים. אך בעוד אצל זגורסקי החפץ, המקל, שט על המים לאחר שהוטח בהם, הרי שאצל אורוסקו החפץ, משאיבד את השימוש המקורי שלו, מקבל שימוש חדש - מיכל למים. במידה מסוימת גם החפץ של זגורסקי איבד את השימוש שלו, אבל ביצירה החדשה הוא לא עובר טרנספורמציה.
גבריאל אורוסקו, (נ.מקסיקו, 1962) כדור, 1993
סגורסקי, יליד ארגנטינה 1975, חי ופועל בירושלים. הוא בוגר תואר שני בבצלאל (2007) ולאחרונה השתתף ביריד צבע טרי.  אני אוהבת את המינימליזם בשתי העבודות. מינימליזם שלא נובע מצורות נקיות דווקא, או מצורות פשוטות. אלא משילוב בין חפץ אחד למים. החפצים אינם רדי מייד. הם לא נלקחו מפס ייצור תעשייתי לפני שנעשה בהם שימוש. הם חפצים עם היסטוריה. המים, שקשורים בבבסיסם לטוהרה ולניקיון,  מופיעים בשתי העבודות כמקום אפל וחשוך.
 

דרך היין - דדי בן שאול, עבודות קרמיקה וציור, יוני -יולי 2013, גלרית קרית האמנים, טבעון



את דדי הכרתי לראשונה בשנת 1995, בשנה הראשונה ללימודים בבצלאל. אמנם למדתי במחלקה לעיצוב קרמי ודדי לימד במחלקה לאמנות אבל הלימודים שלי במוסד שילבו ריצות רבות במדרגות בין קומה 4 (עיצוב קרמי) לקומה 6 (המחלקה לאמנות).

כמי שגילתה שמחה לא פחותה  מלצייר על הכלים מאשר ליצור אותם על האובניים,  הבנתי בשנה ב' שעלי למצוא דרך לשלב בין השניים. בין שני העולמות. לצערי, בצלאל של אותם ימים, כמו זה של היום, הקפיד על החלוקה למחלקות ע"פ חומרים או שיקולים היסטוריים-ארכאיים אחרים ואני שאלתי את עצמי, אז כמו היום - האם החלוקה הזו הכרחית. למה היוצרים או מעצבים בחימר לא משולבים עם היוצרים או מעצבים בברזל, בקלקר, באבן, ובכלל - מה ההכרח בחלוקה.

הצורך ללמוד ציור הוביל אותי להמלצה מחברה טובה, שהפצירה בי - רק דדי. המחלקה לאמנות במחצית השניה של שנות התשעים היתה מלאה אבמ"ים. אבמ"ים - היא מילה של דדי, כך הוא קרא לאמנות בלתי מזוהה, הווה אומר כל יצירה שאינה ציור או פסל. אמנם היו מספר שיעורי ציור קלאסיים, אבל לאור ההמלצה, ומבלי שידעתי דבר על האיש, אזרתי אומץ וניגשתי להכיר את דדי.  כבר במשפט הראשון "שלום, אני אילת, אני תלמידה בקרמיקה ורוצה לצייר" עיניו נפערו וחיוך עלה מעל זקנו - "את יודעת, גם אני קדר. הנה יש לנו כבר דבר משותף". הוא הזמין אותי להביא ציורים שלי ולהראות לו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשפיזרתי בגלריה של המחלקה לעיצוב קרמי, על הרצפה, עשרות ציורי שמן על בד. לא היה שום קשר בין הציורים,  פרט לגודלם הקטן יחסית. הנחתי אותם על הרצפה,  סמוך לשלושת קירות הגלריה.  כשהכל היה מסודר עליתי לקרוא לדדי.  דדי יורד למחלקה לקרמיקה בשמחה, נכנס לגלריה ומתישב על כסא כשהציורים מקיפים אותו משלושה כיוונים. לא אשכח את הדממה הזו ששררה בגלריה בעודי מחכה למוצא פיו. והוא מתבונן ושותק. מפזם משהו ומסתובב. ושוב מתבונן. עיניו נחות על ציור מופשט אחד שציירתי שבוע קודם לכן בדירתנו בגבעה הצרפתית. אז הוא מרים את המבט ואומר לי בחיוך:"טוב, את בכלל ציירת! תבואי ביום חמישי בבוקר ב 9:30 לחדר ציור בקומה 6 ותציירי".

וכך שנה אחר שנה, דדי הזמין אותי לצייר עם תלמידיו מהמחלקה לאמנות, בלב רחב, לעתים אף מבלי שהמזכירה של המחלקה לאמנות תדע (סליחה עינת) כי הכיתה היתה מפוצצת ולא ניתן היה להוסיף תלמידים חדשים. הבטחתי לשבת על הרצפה ולא לתפוס הרבה מקום, העיקר להיות חלק מהכיתה הסודית הזו.

הכיתה היתה חשוכה כמעט לגמרי, מודליסטית ישבה תחת אלומת אור וכולם ציירו בשקט גמור. ציירנו בטמפרה - צובענים שעורבבו בחלמון ביצה עם מעט חומץ, על נייר מכוסה שלאק. לא היה לי מושג קלוש מה אני עושה שם, הציורים שלי יצאו זוועה אבל דדי כל הזמן עודד בדרכו האלגנטית "כמובן שאנחנו לא יכולים להשוות ציורים של מי שמצייר שנים מספר למי שזו לו התנסות ראשונה" ואפילו מצא  דברים טובים לומר על העבודות שלי. 

אתמול ביקרתי בתערוכה בטבעון. פגשתי את דדי בגלריה. מסתבר שדדי היום גר באילניה ומייצר יינות ביקב משפחתי קטן. יקב בית בן שאול.  בתערוכה הוצגו עבודות קרמיקה ישנות שלו לצד ציורים מהשנים האחרונות. שוחחנו מעט בגלריה - הוא סיפר לי שהוא אף פעם לא לימד לצייר, אלא את האהבה לצייר. אני מאוד מתרגשת. מבינה שבעצם זו בדיוק הגישה שלי בהוראה, אותה בלי ספק קיבלתי ממנו, המורה הראשון שלי לציור.  הוא סיפר על הקשיים בשיטה זו - תלמידים רוצים לדעת איך המורה מצייר, אבל את זה הוא לא מלמד, כי זה הכי פחות מענין עבורם.

בסטודיו לקרמיקה בחדר הסמוך דדי מרצה על הקשר שלו ליין. החל משנות ה 40 בנה מיכלים ליין. שום דבר אחר. הקיבולת של הכלים אינה מותאמת ליין שפוי, כדבריו, כי לא יודעים כמה נכנס (לפעמים 2-3 ליטרים) ולא יודעים כמה נשאר. דדי מספר בנוסטלגיה על הימים בהם היה חותך את כיפת האבטיח, מוציא מתוכו את הפרי, ממלא ביין , סוגר, יוצר חורים בכיפה - לקשים ומזמין חברים לשתות איתו. הוא מרחיב על ייצור היין - למד מהחברים ברובע היהודי, מקום מגוריו בירושלים. לדבריו, השיטה שהם לימדו אותו היא שיטה שקשורה לאבותיהם, ומכאן היא קדומה מאוד. 

דדי מצייין שהשתייה משפיעה על הציור, על הקרמיקה, על יחסי אנוש ומדגיש שכל הזמן עליו לתרגל שתיה בלי להראות שהוא מתנדנד. הוא מספר שהוא יוצא לצייר בנוף ואם יתנדנד לא יוכל לצייר. הוא מספר בהנאה על  שנות חייו בפריז, בהן גילה את כמויות השתיה של הצרפתים. גילה ונדהם. כי הם "בריאים ונהנים מהחיים" [ציטוטים: בן שאול]

 סוס חבוש, אדמית stoneware
אחת מקבוצות הכלים הם סוסים חבושים. דדי מספר שהסוסים הם התירוץ של היין. את המסקנה שאי אפשר לחיות מקדרות הבין מהר מאוד, עוד בצעירותו בסוף שנות ה 40, כשייצר כלים (ליין כמובן) וביקש למכור אותם במשכית. הוא מרחיב על ויכוח שהתגלע בינו לבין בת שבע דה רוטשילד - שרצתה לשלם מעט מידי על הכלים והוא  "לא רצה נדבות מבת שבע דה רוטשילד"  וויתר באחת על קריירה של קדר.  כדי להכריז על סוף הקרירה  הוא עבד קיץ שלם בייצור כלים ליין ואז בערב אחד החליט לשבור את הכלים, תרתי משמע. הוא  הלך אצל כסית עם חבריו,  הם קיבלו אישור למלא את הכלים מבלי שידעו במדויק מה תכולתם, שילמו מחיר מוערך ואז, בתום השתיה, זרקו את הכלים על הרצפה ושברו אותם. דדי מספר על החשיבות של הרס היצירה. על עשיה שנעלמת. מספר גם שחשוב לזרוק ציורים מידי פעם כדי לנקות את הראש מההיבט המסחרי שלהם. 

הסוסים הם יצורים בעלי ארבע רגליים עם פה פעור, המכילים כשלושה ליטר יין. הכנסת היין והשתיה נעשית דרך פה הסוס. החבישה נותנת לשותה אחיזה בטוחה בכלי.  כשביקרתי בתערוכה, חבישה זו נדמתה  לתפילין.  דדי מרחיב על חבישת הכלי ומספר שכשגוייס לצבא, בגיל 16 וחצי, "עשו אותי חובש". השפה של דדי מיוחדת. הוא מספר על היותו חובש במלחמות ועל פעולת החבישה כמצילה חיים או פעולה אחרונה שנעשית על גופו של פצוע שמת לו בידיים. הסוסים מנציחים את האחרונים.

סוסים חבושים, מיכלים ליין, אדמית, stoneware


ופתאום כל התערוכה מקבלת ממד נוסף - הקשר בין יין לדם בנצרות, בין יין לקדושה ביהדות.






יום שלישי, 2 ביולי 2013

תערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית - לא לשכוח לקחת את הילדים!


1.7.13

היום הראשון לחופש הגדול. אני לוקחת את הילדים (6,13) לתערוכה במוזיאון הרצליה. זהו מוזיאון אהוב עליהם מאוד. הכניסה לילדים חינם - המוזיאון אוהב גם אותם.

שפת ילדים, אוצר - חן שינברג

בכניסה למוזיאון, העבודה צדפה של מיה טיברמן ושי הרשקוביץ. איזו עבודה נפלאה. כבר בהתחלה בני בן ה-6 גילה הזדהות מלאה עם בנית ה"גשר" מהחול בחוף הים וההצצה מתחתיו. ילד כבן 6 משחק עם חברתו/אחותו על חוף הים, לפתע הוא מוצא צדפה גדולה ונסחף איתה לעולם של דמיון - הוא "גוזר" איתה את העשן העולה מבנין רדינג, סוגר את הארובה ואז העשן יוצא מחור אחר במרכזה,   משחק עם הצבעים של בית המלון הסמוך שעוצב ע"י אגם.

אנו מתקדמים בתערוכה ומגלים גם עבודות וידאו, חלקן משעשעות, אחרות מפעילות קסמיהן על הילדים גם מבלי שיבינו את נושאן. שי-לי עוזיאל בונה קירות מדיקט ומשלב בינהם מראות המוצמדות לפומפה. סרט הוידאו המוקרן בחלל מלווה את האמן כשהוא בוחן אפשרויות שונות לסינוור/הגברת כמות האור באמצעות העמדת המראות מול מקורות תאורה שונים. הוידאו מלא הומור, כך גם האוביקטים הנוצרים מהפומפות והמראות.

העבודה של רותי סלע, בה היא מציידת את שני אחייניה במשקפיים המסתירים מצלמות בתוכן, מעוררת תהיות לגבי סוגית פרטיות, חדירה לפרטיות והצקה. איך הייתם מגיבים אם שני ילדים מצויידים במשקפיים כהים היו נעמדים מולכם דקות ארוכות? איך הייתם מגיבים אם הייתם מגלים אחר כך שאתם מככבים ביצירת אמנות?





אופרה, נבט יצחק

עוד מוצג במוזיאון המיצב אופרה של נבט יצחק. שטיח מזרחי מונח על שולחן, כמו שטיחים שמופיעים בציורי תפנים וטבע דומם מהמאה ה-17. וידאו שמוקרן על השטיח  "מוציא" את אחת הדוגמאות האוריינטליות ממקומה. התעתועים מזכירים לי מעט את התערוכה של תמר הרפז בגלריה זומר, גם עליה כתבתי בבלוג זה. בעיקר את כדי הפורצלן שהשתקפו על הלוחות. על הקיר שמאחורי השולחן מוקרנות שתי עבודות וידאו. הטבע הדומם שבאחת מהן כאילו נלקח מהשולחן. המיצב הוא פירוק של ציור טבע דומם.

נבט יצחק, פרט ממיצב הוידאו


מעלה קרחות, שחר פרדי כסלו, אוצרת - נועם סגל

העבודה האחרונה שראינו במוזיאון, מעלה קרחות של שחר פרדי כסלו המוצגת בחלל הגדול היא זו שהרשימה ביותר את שני הבנים. יצור מפחיד שנראה בהתחלה כפסל סטטי לחלוטין,  מוציא בלונים מלועו האימתני. לפתע היצור זז - כולנו קפצנו בבהלה.


פרט ממיצב של שחר פרדי כסלו (אמא'לה זה זז!)


אבינועם שטרנהיים, Avinoam Sternheim (מתוך תערוכת הבוגרים, תואר שני באמנויות, בצלאל)


בבוקר שאחרי ערב הפתיחה, אני מתעוררת וממשיכה לחשוב על העבודה הראשונה שראיתי בתערוכה. זו שקידמה אותי בקומת הקרקע, והפנטה אותי שעה ארוכה.

הפעם, לא אכתוב על ציור, כמנהגי,  ואפילו לא על ציור שפורץ את גבולות הציור,  על אף שהיו כמה נסיונות כאלה.
לא  אכתוב על וידאו - על אף שעבודות וידאו ארט היו למכביר.

אכתוב על פיסול.

שעה ארוכה טיילתי בין הפסלים/מיצב של אבינועם שטרנהיים בקומה הראשונה.  הפסלים המאובקים - חיבורים בין גרוטאות עץ בעיקר, מלופפים חוטים לעתים, מתפרצים או מתכנסים, סימטריים או חופשיים מתכתיבים צורניים, מסקרנים ומפתיעים. הפנים והחוץ של הפסלים מתחלף בזמן הסיבוב שלי סביב הפסל.

אחד הפסלים מתפרץ ממסגרת עץ של חלון קטן השרוע על הרצפה. מי היה מאמין איזה גוש  תריסי שלבים יעלה מחלון כל כך קטן. תריסי שלבים - אני חושבת על ציבי גבע שמשתמש בהם סגורים כמצע לציור, על אוהד מרומי, שבונה חללים מתריסים פתוחים או סגורים. על עבודות וידאו של אמנים ישראלים שעושים שימוש בפריט העיצוב הא-עיצובי המקומי. שלבי הפלסטיק הלבנים של שטרנהיים מחוברים באזיקונים לבנים קטנים והופכים ליצור מפלצתי.

פסל אחר הוא מלאך מכונף שבתוכו דמות לבנה מעופפת - פלסטיק לבן שטוח של דמות אישה. גם פה עולים הקשרים לאמנים ישראלים אחרים - ובעיקר לדמויות האישה המשוכפלות של הילה בן ארי. אבל שטרנהיים לא עוסק בשכפול, כל סנטימטר בפסל הוא יחיד בעולם. אני נזכרת במשפט של זריצקי, אותו שמעתי לראשונה מפי  אמון יריב בשנת 2010 בתערוכה "כל חלק הוא שלם", אותה אצר ישעיהו יריב.  יריב הסביר שבציוריו של זריצקי כל חלק  מענין כציור בפני עצמו, אין סנטימטר משעמם על הבד.

על אותו משקל, אני מגלה את מה שמענין אותי בפסלים של שטרנהיים,  ואולי בפיסול בכלל.

אין סנטימטר רבוע משעמם בחלל.


לאחר הכתיבה אני יוצרת קשר עם האמן ומגלה שהוא שותף בהרכב גיטרה ותופים, הלינק שהוא שולח לי הוא של אלבום דיגיטלי בשם Suicidal Furniture. התערוכה מקבלת ממד חדש  - הכותרת  "רהיט/ים בעלי נטיות אובדניות" הוא תיאור מדויק של הפסלים.