את הילדה הזו אני מכירה

זו אני שם עם החצאית

איזו ילדה לא תזכור

את ה-חצאית

היתה לי אחת.
בהתחלה זו היתה שמלה

אדומה כמובן

עם נקודות לבנות וכחולות


ואז


ג
ד
ל
ת
י


אמא גזרה את החלק העליון
ויצרה לי חצאית כמו סביבון!


החצאית הזו מלווה אותי עד היום

סיבובים
סיבובים

עם היד מחזיקים את השוליים
ואז היא מ ת נו פפ ת לה ברוח






את היצירה המופלאה הזו יצר יואב אפרתי בבית אריאלה. ותוכלו לראות אותה עד שבת. אז תזדרזו. אני חושבת שכבר לא אוכל לראות אותה.

יואב אפרתי, ילדה, רישום אקריליק על קיר, בית אריאלה

היום אני עושה את הבלתי אפשרי. מנסה לכתוב על תערוכה שהשאירה אותי ממש בלי מילים. דנה יואלי במוזאון הרצליה. אולימפיה. אוצרת - איה לוריא

זמני היה קצוב. החלטתי שהפעם אני נכנסת לראות שתי תערוכות בלבד. דנה יואלי וגיא גולדשטיין. לצערי העבודה של גיא לא עבדה, מבקרים נוגעים בה. גיא עבד על תיקונה. אבקר במוזאון שוב.

הפעם נכנסתי לתערוכה של דנה יואלי.

קולות שקטים, רוחשים, ממלאים את החלל. וידאואים חשוכים מתארים ידיים המזיזות אוביקטים על מדרגות, כנראה של תיאטרון. הקולות החלשים מזכירים לי ASMR. קולות חלשים שפורטים על נימים עדינים ביותר.



אני מקיפה את קיר הוידאואים ונגלות לעיני שתי מריונטות עשויות חימר. (ולא קרמיקה - קרמיקה היא חימר שרוף). הן עשויות בגסות בתנועות כבדות, אך הכבדות שלהן יוצרת ניגוד נפלא עם היותן מריונטות. בובות שאמורות להיות עדינות. הן מכילות ניגוד מושלם בין הרצון להזיז אותן והידע שאם הן יזוזו ולו במילימטר הן ישברו מיד. חימר לא שרוף ויבש הוא עדין ביותר.






במת התיאטרון שאמורה להכיל את הבובות נמצאת כפסל מופשט לצידן. זהו פסל עשוי שכבות, כקלעים של תיאטרון.







נשארתי בתערוכה דקות ארוכות, נפעמת ממנה. שותקת מולה. שותקת אחריה.

לקריאה נוספת - http://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99/

כשהחוץ זולג פנימה, על התערוכה 1/3 טון של אורלי הומל בגלריה קו 16, אוצרת קרני ברזילי

גלריה קו 16 ממוקמת במתנ"ס נווה אליעזר שבתל אביב, ברחוב ששת הימים.  מיד בכניסה לגלריה קיבל את פני מפל של אבני גרנוליט שנשפך ממרפסת הגלריה ועובר דרך החלון הפתוח מעט. ממפל האבנים הקטנות, הדומות לחצץ, הגעתי לרחבת גרנוליט, המוגבהת ע"י שלוש מדרגות מרצפת הגלריה. מדרגות העשויות גרנוליט אף הן. במרכז הרחבה ולאורך כל קירות הגלריה מוט ברזל,  המרוחק מעט מהקיר ומחובר אליו על ידי כפות ידיים לבנות. את כפות הידיים יצקה הומל מידיהם של תושבים שהזדמנו למקום חודש לפני פתיחת התערוכה. בצד - ברזיה עם ארבעה ברזים. המים המפכים משמיעים צליל נעים בחלל השקט. תקרת הגלריה, בטון חשוף, הולם היטב את המיצב וסוגר אותו באופן הרמטי.

הרחבה, המעקה והברזיה, אלמנטים ששאלה האמנית מהכניסה למתנ"ס, מוצבים בחלל בצורה מדויקת להפליא - משתלבים היטב עם קירות הגלריה והמבנה הלא פשוט שלהם, זו אינה "קוביה לבנה".  החוץ נכנס פנימה, זוהי עבודה site specific שהוקמה במיוחד עבור חלל זה ולא תוכל להיות מוצבת בחלל אחר מבלי לאבד את משמעותה כליל. כשעליתי לגלריה ראיתי שלט "חדר מחול". המעקה המקיף את הגלריה הזמין אותי לאחוז בו כאילו היה בר של רקדניות. הידיים נראו לי פתאום כידיהן של רוחות רפאים היוצאות מהקיר.

התערוכה היא התכווצות של רחבה, סימון של איזורים המוכרים לנו כל כך בארכיטקטורה המקומית. הכל איבד את השימושיות שלו - הברז, המדרגות, הרחבה והמעקה - כל אלה אלמנטים שימושייים שהפכו כאן למוטיבים אסתטיים לא פונקציונליים. התחושה היא שקירות הגלריה מקיפים חוץ וסוגרים אותו. "לסגור את החוץ" הוא צירוף מילים מעניין שעולה בתערוכה זו. אני זוכרת שכשבני הבכור היה בן 3 ויצא למרפסת, אמר שהוא "נכנס החוצה". גם פה אנחנו במובן מסוים נכנסים אל החוץ.

יש לתערוכה אופי מינימליסטי ואפילו זני. אין כאן פרט אחד מיותר. הכל נמצא במקומו ומדויק להפליא. פכפוך המים הזכיר לי לרגע גן יפני.

ישבתי בכניסה לגלריה ושוחחתי ארוכות עם האוצרת, קרני ברזילי. משהו משך אותי להשאר במקום, לחוות אותו בכל חושיי. בדיוק אז הגיעה קבוצת סטודנטים משנקר לביקור בגלריה. ברזילי סיפרה להם על ההיסטוריה של המקום, על אופיו המיוחד ועל שאיפותיה כאוצרת בגלריה ייחודית זו.

ידי ויד לבנה של תושב מקומי אוחזות במעקה

ירון אתר: שיריון, אוצרת לאה אביר, אוקטובר - נובמבר 2017, גלריה רו ארט

בגלריה רו ארט מוצגות בימים אלה שלוש תערוכות יחיד של שלושה אמנים: דרור דאום, פהד חלבי וירון אתר. בחרתי לכתוב על עבודותיו של ירון אתר. אתר, יליד 1979 הוא בוגר בצלאל והתכנית ללימודי המשך במדרשה.

מזוין, 2017, שמן ופיגמנט על לוח עץ, 120X80 סמ'

הציור שמשך את עיניי ראשון עמד אחרון בשורה. יד מפנה אצבע. הטכניקה - צבע שהאמן מכין לבד משמן ופיגמנט על לוח עץ. הצבע רווי לפרקים - מצע הציור מבצבץ במרכז כף היד. זוהי "יד אדומה שלוחה, (ה) מתארת את המצב החמוש הטמון בתנועת הזרוע, כאשר משיכות המכחול חושפות את האנטומיה הפנימית של האיבר מבעד לשלוליות צבע אטומות" כתבה מאיה במברגר בטקסט המלווה את התערוכה. היד המזוינת לכאורה, חשופה לגמרי. הצבע האדום מרמז על דם, על פצע, על פגיעה אמיתית של כלי נשק דמיוני.

האצבע מפנה את עיני לכוס יין שעמדה על פודיום לבן.

ללא כותרת, 2017, כוס יין אדום על פודיום עץ, 90X20X20 סמ'

כוס היין שבורה. מגביע הכוס נותרה מעין קערית מלבנית ובתוכה זיכרון של יין אדום. רגל הכוס ובסיסה שלמים לגמרי. הפודיום לבן ונקי. ה"קלקול", השבירה, הלכלוך - כל אלה מרוכזים בחלק העליון של הכוס, מה שמבליט את שלמותם של הרגל והבסיס. זוהי שבירה מבוקרת.

יש קשר של פציעה בין הכוס עם היין האדום ליד האדומה, עבודות הנמצאות כאמור בסמוך זו לזו.

מזוין, מבט כללי על המיצב

על פודיום נוסף נמצאת גלויה בשחור לבן. את הגלויה, המתארת יער,  קיבל אתר מפולין. את מרכז הגלויה פוצעות מספריים המשמשים לגזיזת ציפורניים. גם פסל זה מינימליסטי באופיו אך מדויק להפליא. חיבור של שני אוביקטים - גלויה ומספריים - יוצר תחושת אלימות, פגיעה בבטן רכה. הפעולות שהאמן מבצע באוביקטים עדינות לכאורה בלבד. לכאורה - כי יש בהן מינימום פעולה המביא למקסימום עוצמה.


אני חוזרת לקיר. מתבוננת בציור אחר. זהו ציור של מיניבוס שגם הוא, בדומה ליד, עשוי במשיכות מכחול הבולטות לעין. בעוד ביד המשיכות רמזו למבנה אנטומי, הרי שכאן הן מרמזות על תנועת כלי הרכב. השילוב עם הפסלים עובד היטב בחלל, אותו חולק אתר, כאמור, עם שני אמנים נוספים.

ללא כותרת, 2016, שמן ופיגמנט על פורמייקה, 65X48 סמ'

טבע לא דומם, על הפרפורמנס של מורן ויקטוריה סבג, בוגרת התכנית ללימודי המשך במדרשה, תערוכת בוגרים, הירקון 19 תל אביב, אוצרת - טלי בן נון

בציורי הואניטס מהמאה ה 17 הרבו האמנים לצייר כינור, נר וגולגולת - אוביקטים הקשורים לזמן ומזכירים לנו כי הכל הבל הבלים. גם במיצג של  סבג הכינורות והנרות הם מוטיב מרכזי. כינור אחד מכוסה שעווה ועל אחר היא מנגנת.

את אחד הקטעים ניגנה מול חלון המשקיף על הרחוב, אילולא הזכוכית המפרידה בין חלל הגלריה לרחוב התל אביבי החם והלח היתה הופכת האמנית לנגנית רחוב.

האמנית מטיילת בין הפסלים ומתפעלת אותם כך שהם יוצרים סאונדים מגוונים: שעוות הנר שהדליקה זה עתה מטפטפת על שקית אינפוזיה מלאה נוזלים. השקית מחוברת למגבר וכל טיפה שנופלת הופכת לצליל. האמנית משחקת עם טפטפות שקיות אינפוזיה התלויות מהתקרה, ובכל נגיעה שלה משתנה קצב הטפטוף. על הרצפה מתחת לשקיות עומדת מיטת ברזל חלודה. הטיפות הפוגשות את הברזל החם יוצרות פרט לצלילים גם אדים. האמנית דופקת קלות על יריעת עור פרה המכסה אמבטיה - האביזר הביתי הופך לכלי תהודה.


כשאין פרפורמנס האוביקטים נותרים יתומים אך ספוגים בזכרונות מן העבר - הנרות כבויים, השעווה נוזלת על רצפת הגלריה, המיטה חלודה. ריח עשן וברזל חרוך עומדים באוויר. כמו כן הם מרמזים על מה שעתיד לקרות בעת שהאמנית תפעיל אותם  - המים באינפוזיות מחכים לרגע שבו האמנית תאפשר להם לטפטף על המיטה. הכינור ממתין לרגע שבו האמנית תיקח אותו לידיה ותנגן עליו.

בדומה לציורי הואניטס גם המיצב בוחן את המושג "זמן". הזמן שחלף, הזמן שעתיד לבוא וזמן ההווה - הוא זמן הפרפורמנס.

בלה וולובניק, תערוכת שנה ג', המדרשה לאמנות בית ברל, 29.6.2017

כשנכנסתי לתערוכה קיבלה את פני דמות שאת עינה השמאלית מסתיר סרט גדול של מתנה.  מול הציור עמדה ערימה גדולה של מתנות: קופסאות סגורות בעטיפות נייר של צילומי ציורים. התקרבתי אל הדמות עם הסרט הגדול וניסיתי להבין מהי טכניקת הציור. שמן? שאלתי את בלה, ומיהרתי להשיב - כן מריחים את השמן. אלא שאז אמרה לי האמנית שלמעשה זה צילום של ציור. כל הציורים והרישומים בתערוכה הם צילומים מספרי סקיצות או מציורים של ממש.








הרישומים הוגדלו להדפסות ענק ואילו הציורים המקוריים דומים בגודלם להדפסות.

 דקל גדול על הקיר תעתע בי אף הוא בדרכו. חשבתי שהוא מצוייר על הקיר, אך גם הוא אינו היצירה המקורית, גם הוא הדפסה של ציור שנחתך והודבק על הקיר.

וידאו מתוך התערוכה

בפינת החדר עמד מחשב ובו הוקרן סרט וידאו. בוידאו נראית דמות, כנראה האמנית, מחזיקה עכבר של מחשב בין הרגליים ומגלגלת דימויים שרצים מאחוריה. הוידאו הוא המפתח לכל התערוכה. הוא מחזיק אותה ומאחד אותה. הוא חושף את פעולת היצירה - הציורים עברו סריקה והמקור נשאר אי שם בחשכת הסטודיו. האירוע  היחיד בתערוכה שנדמה שאינו העתק הוא  הדמות המאוננת עם העכבר, המגלגלת דימויים - או פנטזיות - מאחורי גבה.  "נדמה שאינו העתק" אך גם הוא בעצם העתק, שכן הפעולה האינטימית מסומנת בלבד, מעתיקה בתנועות ובתנוחה את פעולת האוננות.

אני נשארת בתערוכה וחושבת על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" של ולטר בנימין. מסה אסתטית מהמחצית הראשונה של המאה ה 20. בעידן של שעתוק, טוען בנימין, אובדת ההילה של יצירת האמנות. אבל העתקות, הוא מוסיף, אינן דבר חדש בשדה האמנות. אין לזקוף את קיומן רק לזכות הצילום. גם ביוון העתיקה שכפלו - יצרו תבניות ויצקו לתוכן פסלים. אני חושבת גם על "מות המחבר" של רולאן בארת משנת 1967. הקורא "הרג" את המחבר, את יוצר המקור, והופך הוא עצמו ליוצר.

וולובניק הרגה את המקור ברגע שסרקה או צילמה אותו והציגה את השכפולים שלו. מבחינה טכנית השכפול מאפשר להגדיל את המקור אך כמובן שמבחינה רעיונות יש לו תפקיד מהותי יותר. האם אכן היצירה איבדה את ההילה ברגע שהועתקה? האם השכפול אינו הופך בתורו למקור?  המתנות מרמזות על קשר בין נותן למקבל. קשר של מסירה. האמן, כמו נותן המתנה, מעניק לצופה את יצירתו. אך האם אנחנו יכולים להאמין למתנה כזו? מתנה שהיא שכפול?

התערוכה בוחנת את הקשר בין האמן לצופה ומערערת על החוזה בין השניים.  אם האמן נותן לצופה מתנה, את יצירתו, ויצירתו היא שכפול של המקור, איפה זה שם את המקור במשוואה? של מי המקור?

העלמה והמאסטר מכשף, תערוכת יחיד של אריאלה פלוטקין בגלריה קו 16, אוצרת קרני ברזילי, יוני-יולי 2017

הגעתי לשיח בתערוכה בהשתתפות האמנית, האוצרת ואיריס גולדברג, פסיכותרפיסטית. קודם לשיח סיירתי בתערוכה. הדברים הנכתבים להלן הינם תובנות הן בעקבות התערוכה עצמה והן בעקבות השיח.

את עבודתה של פלוטקין הכרתי מעט מימי עבודתי במוזאון הרצליה. היטב אני זוכרת את הוידאו הנפלא בו כיכבו חבריה שעשו ליפ-סינק לשיר הקצבי שהיא כתבה, וידאו מ 2007. מאז לא נתקלתי בעבודות אחרות שלה.

כאמור נכנסתי לגלריה קו 16 לפני השיח והספקתי להתרשם מהתערוכה עוד לפני ששמעתי או קראתי עליה. התערוכה כוללת שתי עבודות וידאו, אורות כחולים מהבהבים לסירוגין על הרצפה מעין ארגזים הדומים לשלוש מגירות סגורות ושני רישומים. בשתי עבודות הוידאו מופיעה דמותו של "מוקי". בובה המופעלת בעזרת ידה של האמנית. בסרט אחד היא עושה ליפ-סינק לשירתה של האמנית ובאחר היא מופיעה לצד דמות האמנית ועיט.

"מוקי", בובה המופעלת ע"י האמנית ושרה בקולה

אני קוראת את התערוכה ככזו העוסקת בהסתרה ובגילוי.

הסתרה

מה מכסה השלג היורד על המסך הגדול?

מה מסתיר הבית המתואר בו מלבד את האמנית עצמה?

מה מסתתר מאחורי דלתות המגירות הגדולות? מדוע האורות על הרצפה מהבהבים (חושפים ומסתירים לסירוגין) ומתפתלים בין הקירות? מדוע אנו לא רואים את האמנית שרה, אלא שומעים אותה בלבד? מה מסתירים הפרחים המלאכותיים בקדמת המסך?

גילוי

העיט המופיע ברוב הסרט המוקרן על המסך הגדול נועץ מבט חד בסביבתו - הן בתוך הוידאו והן מחוצה לו - בחלל הגלריה, בנו הצופים. מה הוא מגלה?  ראשו מסתובב כל העת מבלי שגופו זז, כחיה המשחרת לטרף. אנו הצופים נדרשים לגלות מהו הסיפור המתגולל לנגד עינינו.


העלמה והמאסטר שף - הם שני רבדים של דמות אחת - האמנית. העלמה - דמות הגיבורה, האמנית שיצרה את התערוכה ואף שרה ומשחקת בה. המאסטר מכשף - דמות אחרת שלה, דמיונית אולי,  כזו שמבקשת להסתתר במעמקי הנפש ולהבליח בתערוכה לפרקים. בשיח דובר על אגו ואלטר אגו. ואני נזכרת במילה "אחד", ששמעתי לאחרונה שיש קשר בינה לבין המילה "אחדות". כל אדם הוא אחד, אבל הוא גם אחדות של רבים.

עמית קבסה, מאחורי הגדר, אוצרת - איה לוריא, מוזאון הרצליה, דברים שנכתבו בעקבות ביקור בתערוכה בזמן שיח גלריה עם האמן

אז יש תערוכות שאחרי שאני רואה אותן קשה לי לדבר.
לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות עוד כלום.
רוצה ללכת הביתה בשקט.
לישון.
לעכל.
ואז לכתוב ולשחרר מהחוויה שחוויתי משהו לעולם.

Amit Cabessa, Portrait in Landscape , 2017, Oil on canvas, 150x120 cm

Amitortrait in Landscape , 2017, Oil on canvas, 150x120 cm


כזו היא התערוכה של קבסה. הזדמנתי למוזאון בשעת שיח גלריה.
נכנסתי לחלל הראשון. האנשים הצטופפו על כסאותיהם קרוב לאמן. השאלות שנשאלו, היו של קהל שמגיע למוזאון כדי לחוות אמנות. אנשים שמוכנים לפנות שעה מזמנם כדי להכנס לחוויה אחרת, אירוע.

שאלות שאני שומעות תכופות בשיחי גלריה בתערוכות ציור -
1. כמה זמן לוקח לך לצייר?
2. מתי הציור גמור?
3. (הטחה בפני האמן) אני רואה פה "שפות" שונות (המילה שפות במרכאות כי יש לי הסתיגות ממנה כבר משאלות שמפנים אלי)
4. האם אתה רואה קשר בין התערוכה שלך לשאר התערוכות במוזאון?
5. למה חלק מופשט וחלק פיגורטיבי?
וכד'

האמן הקשיב בסבלנות אין קץ לכל אחת מהשאלות וענה עליהן אחת אחת. הציורים הם מכמה תקופות בחייו. יש של דמויות (היצירה "בן גוריון", בה נראית ילדה עם שמלת ולסקז וראש של בן גוריון) ויש מופשטים (משולשים, למשל)

הקהל הקשה - למה משולשים? קבסה ניסה להסביר בסבלנות, שבשבילו הצורה היא הורדה של משהו, downloading. אחד סינן שזה מזכיר לו בכלל משהו אחר ומישהי פלטה שזה מזכיר לה משהו שונה. מופשט. כמובן שכל אחד יראה בו את מה שהוא בוחר.

Amit Cabessa, Down is the New Up, 2016, Mixed media on canvas, 150x150 cm

בשלב מסויים הותשתי מהשיח ונכנסתי לחדר חשוך, בו עבודת וידאו של האמן -  מוסיקאים מנגנים להנאתם בסטודיו, האמן מצייר ומזיז ציורים. סרט קצר מאוד אך חושף יפה את תהליכי העבודה של האמן. ישבתי שם אולי 20 דק' על אף שהסרט הוא של דקות בודדות.

חזרתי לשיח

בדיוק האמן דיבר על הצליל הפנימי. הצליל הפנימי שמוביל את האמן. האמן, הרי לא עובד רק מהראש. הקהל חיפש כל העת את ההיגיון. האמן לא יכול היה להכנס לויכוחים מסוג זה. כל הזמן הוא הסביר בעדינות, שזו אמנות. והם המשיכו עוד ועוד, מנסים לקבל הסבר הגיוני. נזכרתי במושג "דיפראנד" אותו למדתי בקורס פילוסופיה של גליה יהב. דיפראנד - מונח פילוסופי המתאר מצב של הכרה במחלוקת הנוצרת בין שני שדות, בין שני שייחים. לעולם אמן לא יוכל להסביר לאחר את הבעירה הפנימית, את שמוביל אותו ליצירה, את היצירה עצמה. יש עולמות שפשוט לא יוכלו להסכים, וצריך להכיר בכך. זה הפך לשיח של חרשים.  האמן היה  מותש ואחרי שעה קלה השיח הסתיים.



*הדימויים באדיבות גלריה חזי כהן

אסף אלקלעי, תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל, 2017

ביקרתי בתערוכת הגמר של בוגרי התואר השני בבצלאל. החלל הראשון אליו נכנסתי היה זה של האמן אסף אלקלעי. תפס את עיני הפסל הגדול במרכז החדר.  ״נוף עם דבורה״,  נוף תודעתי שלא מועתק מאתר מסויים, אך מושפע בחוויית הבניה  מ ״הר אדמון״ שנמצא על יד המושב בו גדל האמן.   יש בסביבתו הריסות ארכיאולוגיות נטושות. כילד הוא זוכר שלא היה לו ברור אם המבנים האלו הם חלק מהטבע וגדלו בר או שהם שייכים לזמן ולמקום מסויים. המפגש עם אותם ממצאים בלתי אמצעי ובלתי מושכל, הם גרמו לו לחוות אותם כארכיאולוגיה של ההווה, כמשקעים שאין להם עבר.

כך הנוף  הרגשי מייצר יחס למבנים פסיכולוגים שהוא חושף ומשמר בתוך המושבה שהיא הוא עצמו.

אסף אלקלעי, נוף עם דבורה

האוביקט השני שתפס את עיני, נורה שחורה שצמודה לקיר. הגודל של הנורה הוא  1:1 עם נורה רגילה. 

התהליך שהוא עשה  על מנת לייצר אותה הוא למדל נורה ביתית לתלת מימד, אותה להכניס לתוכנה אדריכלית שיכולה לדמות היטלי-אור במקומות ובזמן שהיוצר קובע (בדרך עלל משתמשים בכך לתכנן תאורה ביתית בבתים או חללי תצוגה). אלקלעי הוסיף לה את הערכים של מקום ושעת הלידה שלו: 4.6.86 בשעה 15:00 בצפת, כשהתוצאה שניתנה לו היא היטל האור שהתחולל בצפת ברגע הלידה שלו. את הצל הוא הפך לחומר והדפיס אותם יחד, פוזיטיב ונגטיב, אור וצל, כקפסולת זמן. היטל האור נובע דווקא ממנורה והופך אותה ל״נורת צל״, כלומר, בניגוד לשימוש השגור בה כמפיצת אור היא משמשת כאובייקט החוסם אור. למעשה רק כשעומדים מול העבודה בזווית  רואים אותה ללא הצל שלה: עומדים במיקומה של השמש.

במרכזו של החלון, מחלקו העליון, נתלה מאוורר. שחור אף הוא. מסתובב כל העת. חציו בתוך החדר, חציו בחוץ. מאוורר את האוויר שמחוץ לחלל. 

יש שתי עבודות קרמיקה, אחת עם כד והלבנים מבוץ (אותם הכין מאדמת המושב בה גדל, כרם  בן זימרה), וקרמיקה נוספת, צלחת המוצגת בחלל נפרד בקומת התצוגה.

אסף אלקלעי, עבודת קרמיקה

אסף אלקלעי, מנהרה

לאתר האמן הקש כאן

Roni Hajaj, A Foot, Tops, curator: Leah Abir, Raw Art Gallery, Tel Aviv, 30.3-6.5, 2017, רוני חג'ג', מקסימום רגל, אוצרת לאה אביר, גלריה רו ארט

רוני חג'ג'

נכנסתי לתערוכה בערב הפתיחה והמקום המה אדם. עשרות הסתובבו בין העבודות של האמנית ילידת 1976, רוני חג'ג', בוגרת המדרשה מ 2006,  שזו לה כבר תערוכת היחיד השניה בגלריה. קדמה לקריירה האמנותית שלה, עבודתה כאוצרת במוזיאון בת ים.

התערוכה כוללת ציור על מגוון חומרים ובאופני תצוגה שונים, עבודות פיסול בחומרים ובאוביקטים מגוונים, והכל נעשה מנקודת  מבט מחודדת ומפוכחת על כל  אחד מהם.

כפי שקראתי בדף המלווה את התערוכה, שנכתב ע"י האוצרת לאה אביר, העבודה נבנתה site specific. האמנית יצרה את רוב העבודות בסטודיו, אך מכיוון שרבות מהעבודות הן הצבה של מספר חומרים, היא נדרשה לבצע הצבה סופית במקום עצמו.

צילום: לנה גומון

החיבורים בין החומרים, האוביקטים, והחומרים המקשרים בינהם מפתיעים, משעשעים, מעוררים עצב לעתים, כל מפגש יוצר תחושה שונה ואסוציאציות שונות. כך למשל, כשהתבוננתי בראשי הסוסים ושני הפטישים שצמודים אליהם, נזכרתי בעבודתה של תמר הרפז עליה כתבתי  לפני חמש שנים.
בעבודתה של הרפז הפטיש מופיע כמאיים על כד חרסינה שמסתתר מעבר לזכוכית שחורה. הצופה נדרש לעמוד בזוית מסוימת כדי לקבל את האפקט של המפגש בין שני האוביקטים, הנמצאים למעשה רחוק אחד מהשני. הגרסה של חג'ג' היא גירסה אנלוגית, אם אפשר להשתמש כאן בביטוי זה, של אותו מפגש. זהו מפגש פשוט, ללא חיבורים מיותרים, ללא פודיומים או ספוטים מסובכים. מפגש פשוט אם עם זה מורכב, שכן הוא דחוק לפינת הגלריה. מתח עצום נגרם שם בין הפטישים המאיימים לרסק באחת את ראשי הסוסים.

צילום: לנה גומון

בצמוד לקיר אחר מופיעים ציורים על מעמדים על הרצפה.

צילום: אילת אבני

התקרבתי אל אחד מהם. קווים משורטטים בצורות גיאומטריות, ניירות מודבקים - כל זה על דיקט חשוף. ארבעה כאלה צפים בחלל. כמה מילים על קולאז'. קולאז' מאפשר לאמן לעשות דברים בידיים שלו (Denis de Rougemont), על ידי גילוי התערבות ידנית הבאה לידי ביטוי בבחירה ובחיתוך. יש בהם גם מימד אפי וגם אנציקלופדי, בעוד שהתכונות הפיזיות שלהם צנועות ופשוטות ביותר*. 

צילום: אילת אבני

לפני שיצאתי תפסו את עיני שתי חבילות חימר שנותרו סגורות אך טופלו מבחוץ. נזכרתי בעבודת הכיסא הגדולה של מורתי בבצלאל, לידיה זבצקי ז"ל, שהיה בנוי כולו מחבילות חימר שלא נפתחו כלל.

לקראת היציאה חשבתי על שם התערוכה - מקסימום רגל, A Foot, Tops.

קראתי בטקסט התערוכה על הפרשנויות של לאה אביר לשם.  אין ספק שהשם מרחיב את התערוכה למחוזות חדשים, להרפתקאות דמיוניות נוספות, לא שחסרו כאלה בתערוכה עצמה. אחזור לתערוכה לבקר  ואולי להמשיך לכתוב, שכן זו תערוכה שאי אפשר לעכל בפעם אחת. 

*מתוך הטקסט של התערוכה "רק חלקים בודדים מאיתנו יגעו אי פעם באחרים", גלריה תדאוס רופאק, פריז, 30.11-19.11.2013, אוצר - טימוטה שאיו (Timothée Chaillou)

שרון פדידה, "שכח נגמל עזב", אוצר - אורן פישר, הבית האדום, ישראל מסלנט 39 תל אביב, 30.3-20.4

התערוכה של פדידה מתפרסת על שני חללים. חלל מרכזי גדול וחלל קטן סמוך אליו, שקירותיו כחולים. במרכז החלל הגדול מגדל כיסאות "כתר" לבנים שהוצמדו אחד לשני באזיקונים ונעטפו ביריעת ניילון לבן. המילה "לעזעזל" (sic) כתובה שם בספריי אדום לאורך המגדל. הכיסאות חוצים את החלל לאורכו - מהרצפה ועד התקרה. אני חושבת על מגדלים באמנות. בעיקר על המונומנט לאינטרנציונל השלישי של טטלין. פסל קונסטרוקטיבסטי מ 1920. פסל שקיים במודלים בלבד, שכן מעולם לא נבנה. פסל מונומנטלי שברוח הפוטוריזם והקונסטרוקטיביזם חוגג את החלל כחומר. המסה, שהיתה נהוגה בפסלים קודמים מוחלפת בפסלים אלה בחלל. חלל שכלוא בין צורות מודולריות מופשטות במקרה זה. גם הפסל של פדידה נוצר מצורות מודולריות שחוזרות על עצמן, אלא שהפעם אלה כיסאות "כתר" אותם ניתן לערום בנוחות - הם בנויים כך שהם משתלבים אחד לחיקו של האחר תוך צמצום כל חלל בינהם. המערום של פדידה חוגג לא את היעילות של הנדסת האנוש, אלא את הברוטליות. הכיסאות של פדידה רוצים לתפוס כמה שיותר נפח בחלל ולא להצטמצם בתוכו לכדי ערימה מסודרת. אני נזכרת בפסל של אבינועם שטרנהיים שהציג בתערוכת גמר של לימודי התואר השני בבצלאל. כתבתי עליו בבלוג לפני ארבע שנים. אצל שטרנהיים שלבי תריסים התפרצו לחלל ויצרו גוף אימתני. גם שם היחידות המודולריות היו מחוברות באזיקונים.

המילה "לעזעזל" (sic) שכתובה על המגדל מתכתבת עם חץ אדום שמוביל את המבט לתוך החלל.

על הקירות בחלל זה ארבעה ציורים. שניים גדולים על בד, ושניים קטנים על עץ. החלל מאופיין בסימטריות - על כל קיר ציור אחד גדול ואחד קטן. משתי סדרות שונות.

בחלל הקטן תלויים שני ציורים על עץ.

כל הציורים הקטנים, שנעשו על עץ, תלויים גבוה. הראש מורם כדי להתבונן בהם. הם בנויים מצורות שחוזרות על עצמן במגוון חומרים. על הציורים בחלל הקטן ניתן לראות עקבות שחורות של כפות ידיים. מעין ציורי מערות, שעליהם צורות מתוך מילון צורני של האמן. המצע בכל הציורים הוא חלק מהציור.  הוא חשוף והצבע לא בולע אותו, אלא מתיחס אליו כצבע, חומר שיש להראות ביצירה הסופית.

המוות זועק מתוך התערוכה. הכיסאות עטופים ניילון כאילו היו גוויה שמוצאת מזירה של אירוע טרגי. המילה "לעזעזל" (sic) צועקת באדום על הניילון. בשל השיבוש בו המילה נכתבה, אפשר לקרוא אותה הפוך או בטעות - "לזעזע". שם התערוכה "שכח נגמל עזב" מרמז על פרידה. פרידה שלא מרצון. פרידה שנובעת משכחה.