עמית קבסה, מאחורי הגדר, אוצרת - איה לוריא, מוזאון הרצליה, דברים שנכתבו בעקבות ביקור בתערוכה בזמן שיח גלריה עם האמן


אז יש תערוכות שאחרי שאני רואה אותן קשה לי לדבר.
לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות עוד כלום.
רוצה ללכת הביתה בשקט.
לישון.
לעכל.
ואז לכתוב ולשחרר מהחוויה שחוויתי משהו לעולם.

Amit Cabessa, Portrait in Landscape , 2017, Oil on canvas, 150x120 cm
Amitortrait in Landscape , 2017, Oil on canvas, 150x120 cm


כזו היא התערוכה של קבסה. הזדמנתי למוזאון בשעת שיח גלריה.
נכנסתי לחלל הראשון. האנשים הצטופפו על כסאותיהם קרוב לאמן. השאלות שנשאלו, היו של קהל שמגיע למוזאון כדי לחוות אמנות. אנשים שמוכנים לפנות שעה מזמנם כדי להכנס לחוויה אחרת, אירוע.

שאלות שאני שומעות תכופות בשיחי גלריה בתערוכות ציור -
1. כמה זמן לוקח לך לצייר?
2. מתי הציור גמור?
3. (הטחה בפני האמן) אני רואה פה "שפות" שונות (המילה שפות במרכאות כי יש לי הסתיגות ממנה כבר משאלות שמפנים אלי)
4. האם אתה רואה קשר בין התערוכה שלך לשאר התערוכות במוזאון?
5. למה חלק מופשט וחלק פיגורטיבי?
וכד'

האמן הקשיב בסבלנות אין קץ לכל אחת מהשאלות וענה עליהן אחת אחת. הציורים הם מכמה תקופות בחייו. יש של דמויות (היצירה "בן גוריון", בה נראית ילדה עם שמלת ולסקז וראש של בן גוריון) ויש מופשטים (משולשים, למשל)

הקהל הקשה - למה משולשים? קבסה ניסה להסביר בסבלנות, שבשבילו הצורה היא הורדה של משהו, downloading. אחד סינן שזה מזכיר לו בכלל משהו אחר ומישהי פלטה שזה מזכיר לה משהו שונה. מופשט. כמובן שכל אחד יראה בו את מה שהוא בוחר.


Amit Cabessa, Down is the New Up, 2016, Mixed media on canvas, 150x150 cm




בשלב מסויים הותשתי מהשיח ונכנסתי לחדר חשוך, בו עבודת וידאו של האמן -  מוסיקאים מנגנים להנאתם בסטודיו, האמן מצייר ומזיז ציורים. סרט קצר מאוד אך חושף יפה את תהליכי העבודה של האמן. ישבתי שם אולי 20 דק' על אף שהסרט הוא של דקות בודדות.

חזרתי לשיח

בדיוק האמן דיבר על הצליל הפנימי. הצליל הפנימי שמוביל את האמן. האמן, הרי לא עובד רק מהראש. הקהל חיפש כל העת את ההיגיון. האמן לא יכול היה להכנס לויכוחים מסוג זה. כל הזמן הוא הסביר בעדינות, שזו אמנות. והם המשיכו עוד ועוד, מנסים לקבל הסבר הגיוני. נזכרתי במושג "דיפראנד" אותו למדתי בקורס פילוסופיה של גליה יהב. דיפראנד - מונח פילוסופי המתאר מצב של הכרה במחלוקת הנוצרת בין שני שדות, בין שני שייחים. לעולם אמן לא יוכל להסביר לאחר את הבעירה הפנימית, את שמוביל אותו ליצירה, את היצירה עצמה. יש עולמות שפשוט לא יוכלו להסכים, וצריך להכיר בכך. זה הפך לשיח של חרשים.  האמן היה  מותש ואחרי שעה קלה השיח הסתיים.



*הדימויים באדיבות גלריה חזי כהן


תגובות