ביקרתי בתערוכת הגמר של בוגרי התואר השני בבצלאל. החלל הראשון אליו נכנסתי היה זה של האמן אסף אלקלעי. תפס את עיני הפסל הגדול במרכז החדר. ״נוף עם דבורה״, נוף תודעתי שלא מועתק מאתר מסויים, אך מושפע בחוויית הבניה מ ״הר אדמון״ שנמצא על יד המושב בו גדל האמן. יש בסביבתו הריסות ארכיאולוגיות נטושות. כילד הוא זוכר שלא היה לו ברור אם המבנים האלו הם חלק מהטבע וגדלו בר או שהם שייכים לזמן ולמקום מסויים. המפגש עם אותם ממצאים בלתי אמצעי ובלתי מושכל, הם גרמו לו לחוות אותם כארכיאולוגיה של ההווה, כמשקעים שאין להם עבר.
כך הנוף הרגשי מייצר יחס למבנים פסיכולוגים שהוא חושף ומשמר בתוך המושבה שהיא הוא עצמו.
 |
| אסף אלקלעי, נוף עם דבורה |
האוביקט השני שתפס את עיני, נורה שחורה שצמודה לקיר. הגודל של הנורה הוא 1:1 עם נורה רגילה.
התהליך שהוא עשה על מנת לייצר אותה הוא למדל נורה ביתית לתלת מימד, אותה להכניס לתוכנה אדריכלית שיכולה לדמות היטלי-אור במקומות ובזמן שהיוצר קובע (בדרך עלל משתמשים בכך לתכנן תאורה ביתית בבתים או חללי תצוגה). אלקלעי הוסיף לה את הערכים של מקום ושעת הלידה שלו: 4.6.86 בשעה 15:00 בצפת, כשהתוצאה שניתנה לו היא היטל האור שהתחולל בצפת ברגע הלידה שלו. את הצל הוא הפך לחומר והדפיס אותם יחד, פוזיטיב ונגטיב, אור וצל, כקפסולת זמן. היטל האור נובע דווקא ממנורה והופך אותה ל״נורת צל״, כלומר, בניגוד לשימוש השגור בה כמפיצת אור היא משמשת כאובייקט החוסם אור. למעשה רק כשעומדים מול העבודה בזווית רואים אותה ללא הצל שלה: עומדים במיקומה של השמש.
במרכזו של החלון, מחלקו העליון, נתלה מאוורר. שחור אף הוא. מסתובב כל העת. חציו בתוך החדר, חציו בחוץ. מאוורר את האוויר שמחוץ לחלל.
יש שתי עבודות קרמיקה, אחת עם כד והלבנים מבוץ (אותם הכין מאדמת המושב בה גדל, כרם בן זימרה), וקרמיקה נוספת, צלחת המוצגת בחלל נפרד בקומת התצוגה.
 |
| אסף אלקלעי, עבודת קרמיקה |
 |
| אסף אלקלעי, מנהרה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה