להלי פרילינג, גי'ם, גלריה או-ארט, אוצרת לאה אביר

להלי פרילינג ולאה אביר

הבוקר הצטרפתי לשיח גלריה בתערוכה ג'ים של להלי פרילינג. זוהי תערוכה אנינה, הכוללת אוביקטים ספורים בחלל העוטף אותם באופן נעים ומעצים.

אתחיל דווקא במשפט שאמרה האמנית לקראת סוף השיח - "היתי ציירת". משפט ששגור גם בפי, בשנה האחרונה, מאז שסגרתי את הסטודיו לציור והתחלתי לעשות מוסיקה. האם אפשר להפסיק להיות ציירת? אני תוהה לא אחת. פרילינג ואני משוחחות קצרות אחרי השיח ומבינות בעצם שלהיות צייר - זה לא דבר שבאמת אפשר להפרד ממנו. האם אפשר לומר "היתי אמן"? "היתי משורר"? 

הגילוי, עבורי, שפרילינג עסקה בציור שפך אור חדש על כל התערוכה. זוהי תערוכת פיסול/מיצב של ציירת. הפסלים - הם משטחי אלומיניום מחוררים. מאחוריהם ספוטים חזקים - האור מבצבץ דרך החורים. הדימויים על המשטחים - ורדים או גולגולת. הורדים עם האורות הבוהקים מאחור דומים לאגרות "שנה טובה" שנשלחו בעבר - פרחים ועליהם אבקת זהב/כסף. האור של פרילינג הופך לחומר של ממש - לאבקת הנצנצים שנשפכה על האיגרות. על אף היותם פסלים שטוחים, המתבונן נע סביבם ולא נשאר תקוע מולם. התנועה, ציינה פרילינג, היתה חשובה לה בתערוכה. המתבונן מחפש את מקור האור - ומגלה אותו, כאמור - מאחור כל אחד ממשטחי האלומיניום.

על אחד הקירות הודבקו מראות. אלה מראות שנדמה כי נלקחו מחדר פעילות אירובית או מחול. גם כאן - אוביקט דו ממדי (מראה) יוצר תחושת תנועה. ראשית  - הזכרון מתנועה מול מראה בחדר כושר, שנית- התנועה של המבקרים שמוכפלת בחלל. בדומה למשטחי האלומיניום הדו ממדיים, כך גם המראות משטחות את העומד מולן.

האמנית קוראת לפסלים "גיפים" (קבצי גיף gif) - האור נותן להם תנועה. על אחד הקירות - מופיע על גבי טאבלט גיף שיצרה האמנית. שיניים וורדים. האמנית מגלה את הגיפים לאחרונה ומתיחסת אל העיצוב שלהם כאל ספר סקיצות דיגיטלי. 

לצד הטבלט רישום של הצמד סיד וישס וננסי ספאנגן (Sid Vicious, Nancy Spungen) -  סיד, הבסיסט של ה Sex Pistols וממיסדי הפאנק נחשד ברצח חברתו ננסי ספאנגן בבית מלון בשנת 1979. על מסגרת הרישום תלויה שרשרת.  הרישום, מציינת האמנית, חותם את התערוכה. הוא אקורד הסיום, ואולי גם הזכרון מהימים בהם היתה האמנית רשמת וציירת.

צמד פונפונים שיצרה האמנית מתופסות שיער בלונדיניות לקוח אף הוא מעולם התנועה- זהו אביזר המלווה נערות מעודדת במשחקי ספורט.

התערוכה עוסקת בנושאי ציור קלאסיים המוכרים לנו מציורי טבע דומם בסגנון הואניטס. הגולגולת, הפרחים - הופיעו לרוב ציורים אלה, שעוסקים בהבל הבלים, בעובדה שהכל חולף, דבר אינו נצחי. אך בעוד בציורי הואניטס הרבו לצייר גם נרות, לעתים כבויים, הרי שהאור בתערוכה של פרילינג נובע ממקור אור יציב יותר. מאיר את הצד האחורי של האוביקט. 

שם התערוכה דו משמעי - מחד Gym - ספורט ומנגד Jim - דמות האב בסדרה 90210, סדרה עליה גדלה האמנית. 

הקרוקודיל הורוד, ציור של אלונה הרפז בגלריה חזי כהן

הקרוקודיל הזה לא עוזב אותי מהרגע הראשון שנפגשנו, היום בבוקר.
מתפתל סמוך למרכז הקומפוזיציה, מעין מפתח סול שמסתובב סביב עצמו. ברכות ורודה וקטיפתית, היצור הנעים מכסה את מבושיה של עלמה שחורת שיער וורודת עיניים.
כתם כחול שמתחיל מעל כתפה השמאלית יורד בהחלטיות עד לחלקו התחתון של הבד.
קיימים בציור שני חללים סגורים צבעוניים, negative spaces. הכחול שציינתי ומשולש חום שמסמן כראש חץ את התפתלות הזנב.
בצד שמאל של הבד, בחלקו העליון, ציירה האמנית זר פרחים? נברשת צבעונית? כתם קטן ביחס לקרוקודיל אך משמעותי לקומפוזיציה. זהו העוגן של הציור. בלעדיו הכל קורס.

ליאב מזרחי, אם האמן

דיו, צבעי מים ואקריליק על נייר. 140/160 סמ, 2018

ברשומה הקודמת שלי כתבתי על פסל מתוך המיצב של תכלת רם. פסל שכלל רפרודוקציה ישנה בשחור לבן של הציור אם האמן, של ויסלר. להפתעתי ולשמחתי גיליתי יום אחד בפייסבוק את הציור/רישום הזה של ליאב מזרחי.

בעבודה של מזרחי שוב מופיעה אותה דמות איקונית, אם האמן ויסלר. מזרחי רשם אותה בדיו, צבעי מים ואקריליק על נייר. הדמות הוכנסה לכד מלא גרעינים. הכד ממלא את החלל כמעט עד קצותיו. מתחת לכד - מעין חתימה של האמן בדמות פרח היביסקוס הרשום בעדינות בעט כחול.

דיברתי עם האמן על ה"חתימה". הוא אמר שהיא בהשראת יצירה אחרת - הדפס דיוק עצמי של מונק שבחלקו התחתון יד של שלד.

אדוארד מונק, דיוקן עצמי, הדפס

מזרחי מספר לי על ההיביסקוס שמלווה אותו מילדותו. זהו פרח בר ישראלי המצוי כמעט בכל גינה. פרח אדום, פרח שזכור לי גם מילדותי - אימי שזרה לי ממנו כתר לימי הולדת. האם והפרח קשורים זה בזה.

הגרעינים שממלאים את הכד צוירו  אחד אחד. יתכן שאלו הזרעים של הפרח. אי אפשר שלא להזכר במיצב של Ai Wei Wei העשוי אלפי גרעיני פורצלן ופוזרו בערימה על הרצפה. 

הפרח של מזרחי יצא מהכד. את מקומו החליפו הגרעינים, האם יושבת ומחכה. ראשה הלבן בוהק על הרקע השחור שבחלקו העליון של הכד. האם יצאה אמנם מן הבית, אך לא לשדה פתוח אלא לכלא אחר - כד. האם הגרעינים הם אפר של גופתה שנשרפה, שהוכנסו לכד? 

אי אפשר להתעלם מעיסוקם של רם ומזרחי באותו מקור השראה בתולדות האמנות. הציור המפורסם של ויסלר. אצל שניהם הדמות מופיעה בשחור לבן. בעוד אצל מזרחי היא במוקד של ציור גדול ממדים, הרי שאצל תכלת היא מוצגת בתוך ספר ישן של תולדות האמנות, כחלק מפסל קרטון.

על פסל של תכלת רם ב CCA, תל אביב, במסגרת התערוכה "גלגל שלישי", אוצרת - הילה כהן שניידרמן

תכלת רם

"גלגל שלישי"

אוצרת הילה כהן שניידרמן

את תכלת אני מכירה מספר שנים, מאז שלמדנו יחד בתוכנית ללימודי ההמשך של המדרשה. כתבתי על פרויקט הגמר שלה במסגרת תוכנית זו כאן.

בתערוכת במרכז לאמנות עכשווית היא יצרה מיצב מרובה פסלים - חלקם מתערבים בחלל (site specific) אחרים עומדים בו עצמאית. בחרתי לכתוב על פסל מהקבוצה השניה, פסל עצמאי.

קרטון חום ניצב אנכי בחלל. בצידו האחד סולם שמתחיל מעל גובה הרצפה. סולם שמזכיר באופיו סולמות שיורדים לבריכת שחיה. בצד אחר של הקרטון, עדיין מצידו החיצוני בול עץ שרוף בחלקו ממנו מתוח חוט לבן.

בתוך החלל נורה דולקת, מאירה ספר אמנות ישן המונח על לוח עץ, מעין פודיום. ספר האמנות פתוח ונראות בו שתי יצירות: מימין 'קומפוזיציה' של מונדריאן (מחצית ראשונה של המאה ה 20), משמאל 'דיוקן אם האמן' של וויסלר (Whistler) מ 1871. שתי היצירות הן איקונות חשובות בתולדות האמנות. על היצירה של וויסלר אפשר לראות ולשמוע כאן. בעוד הציור של וויסלר נראה ללא שיבוש, בציורו של מונדריאן השתילה האמנית חישוק זהוב שרוף. המלבנים הנקיים של מונדריאן, מנוגדים באופיים להתערבות האמנית, שיצרה מעין "שריפה עגולה" על הדף, בתוך חלל של אחד המלבנים. אם האמן וויסלר מביטה לצד שמאל ונדמה שהיא יושבת בחלל שיצרה תכלת. 

שרידי השריפה,  בבול העץ מחוץ לתא ועל הספר הם זכרון משריפת יער, אירוע שכיח בימים אלה מחד, ושריפת ספרים בהיסטוריה מאידך. המושג 'מדורת השבט' עולה בהקשר של חישוק הזהב השרוף. אם האמן מקבלת משמעות חדשה אף היא - מדמות שמחכה בחלל ריק היא הופכת לשומרת התא. מעין שומרת שיושבת במוזאון. הנורה שופכת אור צהוב על הספר שצילומיו הם בשחור לבן. מבנה התא הוא מזכיר במידותיו מקרר. תולדות האמנות קופאים מצד אחד, אך כאמור - נשרפים, עולים באש מצד שני.

העבודה מתכתבת באופן מענין עם רכב הסובארו של האמנית - פסל שנמצא מחוץ לחלל. בתא המטען של הסובארו יצרה האמנית חלל ביתי - היא ריצפה אותו במרצפות סומסום. על הרצפה היא הניחה בול עץ נוסף, גדול ממדים ביחס לזה שמוצב ליד הפסל שתיארתי למעלה. בשולי בול העץ, בגזע ובענף הכרות ניתן להבחין בפורמייקה ירוקה, הדומה לפסל אחר בתוך החלל - שולחן ירוק. השילוב בין הביתי (ריצוף) לנוף החיצוני (גזע עץ) מחד, והשילוב בין שניהם למכונית מאידך, יוצרים מתח. כך גם בפסל שתיארתי בראשית הדברים. 

החלל שופע אוביקטים המבקשים, כל אחד בתורו, את מלוא תשומת הלב של המתבונן. חקירה יסודית של מרכיבי הפסל. העבודות פורטות על נימי נפשו של הצופה. הוא נדרש לדריכות. אלה עבודות מסקרנות, מורכבות, לא נופלות לקלישאות. 

חנה יגר, "תקנות לשעת חירום", 2-29.3.18, גלריה מנשר, אוצר: עודד ידעיה

ללא כותרת, אקריליק על קרטון, 23X23 סמ', 2017

סדרת ציורים על קופסאות קרטון משכה את תשומת לבי בתערוכה של יגר. בעבודה למעלה שתי דמויות בפעילות רפואית נמצאות בצידו המרכזי-תחתון של הפורמט. האיזורים שבין הדמויות - החללים הנגטיביים - נצבעו באפור. הרשימה אותי ההקשבה של האמנית לפורמט הציור, או במקרה זה - למצע. חצאי מילים וצורות נמחקות בצבע, בציור. הנה האמנית בחרה להשאיר את ארבע האותיות  ELLE - "היא" בצרפתית. בצווארה של הדמות השמאלית פסי ברקוד שחורים אנכיים מתמזגים היטב עם הגוף.

ללא כותרת, מרקרים על קרטון, 27X24 סמ', 2017

בעבודה השניה שבחרתי לרשומה זו, הנראית למעלה, בחרה יגר לצייר במרקרים. בניגוד לעבודה הראשונה, כאן אין התיחסות לחלל הנגטיבי - זה שנוצר בין הדמויות. החלל הוא למעשה כל קופסת הקרטון הלבנה. לדמות בצד ימין, הפותחת את הקומפוזיציה,  יש מטריה שמגינה עליה מהריק. שאר הדמויות מתקבצות יחד, חשופות לגשם של אותיות, מספרים וסימנים הפוכים. 

על אפליה מתקנת של שי אזולאי, ציור שמוצג במוזאון הרצליה במסגרת תערוכת היחיד דירה בתחתונים, עד יוני 2018, אוצרת טלי בן-נון

אפליה מתקנת, שמן על בד, 182X187 סמ'

ציור זה נקרא מימין לשמאל, וזאת בניגוד לאופן קריאת ציור המקובל מאז המאות ה 15-16 בציור המערבי. הקומפוזיציה היא קומפוזיציה פתוחה. אמנם היא סגורה בצידה הימני אך בסוף הסקירה נשים לב שהיא פתוחה בצד שמאל, ומספיק שתהיה פתוחה בצד אחד כדי שתשתייך לקטגוריה של ציור בקומפוזיציה פתוחה. מהדמות שמשקה את הקקטוס כל מה שרואים זה את היד. הצינור, שמתפתל על הרצפה כמו ציור מופשט, מחלק את הרצפה לצורות נגטיביות סגורות ולבנות, שגבולותיהן ירוקים. המים הניתזים מהצינור יוצרים צורה של משולש שבסיסו באיזור הקקטוס, העציץ היחיד בציור שמקבל מים. משולש זה חוזר כהד במשולש שנוצר מהסולם. קודקודי שני המשולשים נמצאים קרוב זה לזה באיזור היד האוחזת בצינור. אני ממשיכה לצד השמאלי של הציור. שם אנחנו מוצאים צמח שנשפך, יתכן שרך, עליו יושבת ציפור. הציפור היא זו שפותחת את הקומפוזיציה לצד שמאל, שכן מבטה יוצא אל מעבר לגבולות הבד. לאחר סקירת חלקו התחתון של הציור, זה שבו מונחים אוביקטים על הרצפה הלבנה, נעבור לחלקו העליון. קודם יש לציין כי שני החלקים הם בשפת הציור שני מישורים. בציור הקלאסי מתקיימים שלושה מישורים - קדמי, אמצעי ואחורי. בציורי נוף מהרנסנס למשל, נראה מישור קדמי - רצפת הציור שמכילה למשל את מריה הקדושה, מישור ביניים שמכיל מבנה או נוף ומישור אחורי שבו הנוף ובו עצים, מבנים רחוקים וכד'. הרקע הכללי של החלק העליון, שגודלו חצי מהחלק התחתון, ורוד. זהו קיר עם מדף ועליו עציצים רבים ושונים המכילים צמחיה מגוונת. שם על חלק מהצמחים, אני מגלה ציפורים נוספות. מבין קבוצה זו, מושכת את עיני הציפור המתוארת ברישום לבן (ינשוף?). אופי תיאור הציור מזכיר את אופן ציור המים, אליהם היא מפנה מבט. שניהם מתוארים בקווים לבנים כדי לתאר שקיפות בציור. מאחורי רוב הצמחים, ובמרכז הקיר הוורוד פסים צבעוניים אנכיים - יתכן וילון שאוטם את החלל.

אזולאי משחק יפה בציור בין כתמים שקופים - מים, ציפור שקופה, לכתמים אטומים - שאר הציור; בין מישור קדמי לאחורי; בין קויו המתפתלים של הצינור לקווים האנכיים במישור האחורי; בין הרמז לדמות המשקה לציפורים שנמצאות בשלמותן ובין הצמחים השמחים בחלקם ומקבלים מים כל הזמן לזה שבדרך כלל עצוב כי אנחנו משקים אותו הרבה פחות. הקקטוס, כסוקולנט, אוגר את המים בעליו הבשרניים!

סמטה לילית, ציור של בעז נוי, 2018

סמטה לילית, עיר תחתית, שמן על פשתן, 130X75 סמ', 2018




יש לי חולשה לפורמט אנכי בציור. כנראה שזו האהבה לציור היפני. או לנושא שהתחלתי לפתח בלימודי ההמשך במדרשה - צר-ארט. כל מה שצר באמנות. זה בניגוד לחברה הרחבה - זו שמתענינת מאז הפס הרחב, מושג ישן אמנם,  בטלויזיות רחבות, וכדומה.

הסמטה של נוי קיבלה את מלא הגודל הראוי לה - בד מוארך - 130 על 75 סמ'. הקומפוזיציה היא קומפוזיציה סגורה - שני המבנים הכחלחלים סוגרים אותה משני צידיה. אני קוראת את הציור מלמטה למעלה. יתכן שאם היתי עומדת מול הציור היתי קוראת אותו אחרת. כתם כתום - כנראה ששיך לחוט החום-שחור המקשר בין שני צידי הסמטה תופס את עיני. כחול וכתום. אני ממשיכה לסרוק את הציור לגובה. הכתמים הבהירים של הקרקע הופכים לאט לכתמים כהים. עד שהופכים לשחור הגדול. ואז, בשיא הבד - בסופו, סמוך לקצהו מתחילה דרמה נוספת. כתם אפור פורץ לתוך הכתם השחור. מפנה את המבט ימינה. שם נפתרת הקומפוזיציה. שם מחכה לעין הבוחנת כתם אדום גדול. האדום בנוי משני צבעים - אדום טהור בחלקו התחתון ואדום שאני מכנה שבור בחלק העליון. ניתן להשיג צבעים שבורים בציור על ידי הוספה של מעט מהצבע המשלים. הכתם האדום הוא הוו של הציור, עליו הוא תלוי.

מיכל גבע, ללא כותרת, 2008, אקריליק על בד, 130X180 סמ'

נאחז בסבך
שלג? כותנה?

אני משליכה על הדימוי הזה את ציורי הנוף שלי.  ציורי הנוף הדמיוניים, אלה שציירתי מזכרונות של בוסטון הקרה. והיתה לי גם סדרה של ציורי כותנה. בשני המקרים - הלבן העסיק אותי. הדימוי הלבן על הבד הלבן.

הענפים הערומים כולאים בתוכם את הגוש הלבן. הכפור. מרחוק כתמי תכלת לבנים ואפורים - ספק שמים ספק מים.

זהו ציור מימי, אקוורלי שנעשה בצבעי אקריליק.

אני קוראת את הציור, כפי שנהוג לקרוא ציור, משמאל לימין. בצד שמאל הנושא, הדימוי הראשי. בצד ימין - השקט שלו. אני קוראת את הציור הזה כמו שיר. אנך של אנחה (אפרת מישורי).

לא ראיתי אותו במציאות, אני סקרנית.

כמה דק הצבע?
כמה זורמות משיכות המכחול?

מיכל גבע סיימה תואר שני בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, שם היא מתגוררת ועובדת בימים אלה.

גיא גולדשטיין: פעם אחת, פעמה שנייה, מווזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת: דרורית גור אריה

שיח גלריה עם האוצרת ועם פרופ' שמעון לוי.

מזמן לא ראיתי קהל מרותק כך לעבודת אמנות כלשהי. שלושת הספסלים היו גדושים, הקהל הצטופף בפינות החדר.

יושבים ומאזינים לתסכית.  תסכית שהוא עבודת קיר.

את עלייתן של עבודות הסאונד במוזאונים אני קושרת לשובע מהדימוי החזותי תואם הסאונד: עבודות וידאו.

את אמנות הסאונד אני כוללת במה שאני קוראת צר-ארט Tzar-art ועל כך ארחיב בהמשך.

כמו גם את הכתיבה על העבודה של גיא, שפה אני מתיחסת רק לשליש ממנה - הוא התסכית של בקט.

מאזינה לתסכית

הקיר הזה הוא כמו כותל. שניהם מכילים סודות גדולים. סודות כמוסים. אך בעוד הכותל אוגר את המילים, הרי שהקיר הזה פולט אותן.

העבודה הזו הפעילה אותי למן הרגע הראשון שנכנסתי אליה.
זה היה בשבת בבוקר. הגעתי למוזאון ראשונה ונכנסתי מיד לעבודה זו.
נשארתי שם כמעט שעתיים. שיחקתי במחזה. היתי רקדנית, היתי סדרנית (היו שנכנסו ושאלו אותי אם אני שייכת לעבודה).

זו עבודה שלא מותירה את הצופה אדיש, הוא חייב לפעול. המונח Relational Aesthetics קופץ מיד. אין כאן אסתטיקה אבסולוטית, אלא אסתטיקה ביחס לצופה. הצופה מונע על ידי העבודה. הוא לא סביל. הוא חלק ממנה.

רישומי גרפיט צמודים ללוחות שמדמים קיר אקוסטי באולפן. החדר חשוך. מראה מפרידה בין מייבש שיער למכונת גילוח - בין גבר לאישה.

זהו מקום להשכח בו, להצמד לבקט. בניגוד לתיאטרון - שבו אנו יושבים ונדרשים לכללי התנהגות נוקשים (ישיבה ממושכת, צפיה לינארית) הרי שכאן אנחנו יכולים "לזפזפ" במחזה - להכנס אליו בזמנים שונים, לזוז בזמן ההאזנה או אפילו לרקוד.

גיא גולדשטיין, פרופ' שמעון לוי והאוצרת דרורית גור אריה

דן אלון - חיים של אחרים

דן אלון, אמן ישראלי שהתגורר בנעוריו בנתניה, עושה היום את זמנו בין ברלין לישראל ומקבל מלגות שהות (רזידנסיס) ברחבי אירופה. את דן  הכרתי  בלימודי ההמשך במדרשה. בחור שנון, מצחיק, נדיב ורציני. אמן אמיתי.

אחת העבודות הראשונות שלו שראיתי, היתה דווקא כזו שלא נכחתי בה, אבל ראיתי תיעוד ושמעתי אודותיה. דן הסתובב עם מדי גנרל בג'יסר א-זרקא, מוקף בתלמידים מהתוכנית ללימודי המשך. מדים כתומים, מחוייטים ומקושטים בכל סמל אפשרי. הוא בא לעשן נרגילה בבית קפה.

בפרויקט הגמר שלו במדרשה, אותו הציג בירקון 19 בשנת 2014, דן הפך שוב לגנרל, תחפושת שהפכה לאלטר אגו שלו, בפתיחת התערוכה ליווה אותו קול תרועה - המתופף עוצי צימרינג הלך אחריו עם סנר ותופף.

פרויקטים נוספים של גנרל, אותו הוא עושה באופן תדיר, הציג דן בונציה, כפי שניתן לראות בצילום, דן שוכב בחלל צפוף וצופה בגנרלים בטלויזיה. גם כשהוא לא גנרל הוא מזדהה עם אחד כזה. דן דואג לעצמו לאוכל ושתיה ומחליט מהו פרק הזמן שיבלה בחלל שבנה לעצמו.

CAOS GALLERY, Venice
צילום: יח"צ

בתערוכה בלונדון דן הפך לדמות אחרת היושבת בגלריה עם לפטופ, משוחח וצופה בסרט.

תערוכה בלונדון, במסגרת NAHMAD PROJECTS
צילום: Benedict Johnson

פרט מתוך Thomas Sankara

שי-לי עוזיאל, רכבת תחתית, זוכה פרס רוזנבלט לאמנות חזותית, אוצרת: אורלי הופמן

הגעתי לתערוכה בשבת האחרונה, ביומה האחרון. כמה שעות לפני הפירוק. אחרי שכולם כבר היו והלכו.

הקלקר שעל הרצפה כבר היה אמנות שמשתנה עם הזמן. מסוג העבודות שדורשות מהאמן להתיחס לצופה - relational aesthetics. את המושג טבע האוצר הצרפתי ניקולא בוריו בשנות התשעים.  המושג מתאר את הנטייה ליצור אמנות המבוססת או מושפעת מיחסים בין בני אדם והנסיבות החברתיות שלהם.

הקלקר שעל הרצפה כבר ספג את עקבות המבקרים בתערוכה, ומהם היו רבים. יש שבאו בנעלי עקב והשאירו חורים בקלקר, יש שבאו בנעליים שטוחות אך כבדות. כך הלכתי כמו בלשית, אחרי הצעדים. כמו ילד שרודף אחרי עקבות בחול. בעצם, חשבתי לעצמי, כבר כשרצתי במדרגות למעלה מתוך סקרנות, כבר בפעולה זו היתה חוויה המתיחסת לצופה. היה ניגוד בין הריצה למעלה לרכבת התחתית.

התעכבתי בתערוכה כשעה. הלכתי לאורך הקרונות החשופים, הבנויים מעצי אורן המחוברים זה לזה. כל קרון זימן לי הפתעה אחרת, פסל אחר שעבר שינויים בידי האמן. יש והחפץ עבר שינוי בפני עצמו ויש שהחפץ חובר לחפץ אחר. החיבור, יוצר הקשר חדש. אופן החיבור עצמו (דבק חם, בורג או נייר דבק) הוא חלק מהאמירה של האמן.

מראה הצבה

לצידי הקירות התעכבתי ליד פסל השווארמה, עבודה משנת 2011.

שווארמה 3 (2012), עץ דבק חם ופוליאסטר

היתי בתערוכה לפני כחודש. היא עדיין פועמת בי. אני עדיין מגלה אותה מחדש בכל מבט, בכל זוית. זו תערוכה שונה מתערוכות ציור או פיסול שהכרתי עד היום, כאלה "פוטוגניות", נעימות למבט וקלות להעברה דרך המחשב.


מקצה הקרון האחרון, אליו כאמור הגעתי לאחר זמן מה, בקעה עבודת סאונד של האמן. בעבודת הסאונד, העשויה בשכבות רבות, אנו עדים לתהליכי העבודה של האמן משיחות שהוא מנהל עם מוכרים ומוכרות לצורך קניית והזמנת חומרים לתערוכה. האמן מתקדם לרחוב, שומעים צפצפות של מכוניות ונגינת הפסנתר מתחזקת. איש אחד קורה בלי הפסקה "צדקה, צדקה".

שי-לי הגיע לתחנה


כך גם הצופה שהקדיש לתערוכה את תשומת הלב הראויה לה.