המופשט, תערוכה קבוצתית בגלריה המדרשה, תל אביב, אוצר - בועז ארד

את פנינו לתערוכה מקבלת קופאית. האמנית נוי פורר בחרה לייצג את הדמות הטיפוסית בעזרת שני דימויים קטנים הנוגעים קלות זה בזה. ציפורנה של גברת אלמונית נוגעת במקש מקלדת של הספרה "אפס" ו"פתח סוגריים" (בעברית, או סגור סוגריים - באנגלית).  די בצמד האוביקטים האלה כדי לקבל סיפור שלם - לא קשה לדמיין את הדמות הדמיונית שעטתה את הציפורן המשובצת אבנים נוצצות. די בפריט זה כדי לחשוב על האיפור המוגזם שוודאי מקשט את פניה, כדי לשמוע את הצליל המופק מנגיעת הפלסטיק של הציפורן בפלסטיק של המקלדת.


הבגדים של טמיר ליכטנברג בפינת הגלריה נראים כדמות ננסית בתנועה סיבובית - השרוולים מופנים לכיוונים מנוגדים סביב הגוף. הדמות הופשטה מבגדיה, כאילו מנסה לרמוז לנו על דו משמעיותה של המילה "מופשט" - שם עצם ושם תואר.  הדמות הדמיונית הנרמזת מהבגדים צופה בתערוכה בגובה אפס, על הרצפה.  או אולי, כפי שהציע האמן, זהו מעין שואב אבק רובוטי בדמות מעטפת של אדם.


שחר בן ישי מציב פסלי עץ קטנים מאוספו הפרטי בסמוך לצלחות קרמיקה שבורות שעברו פעולת "רסטורציה" בדבקים עבים בצבעים ובמרקמים שונים. יש ודמויות העץ מהוות משענת לצלחות, ויש והן מסתתרות מתחת לצלחת. השימוש בצלחת השטוחה כמקום הגנה ומסתור מסקרן - הצד השני של הכלים, שאמור להיות צמוד לשולחן מקבל שימוש חדש המקנה לפסלים מימד נראטיבי עדין ומענין. הצלחות מוצבות על דיקט דק, סמל של שולחן, שמחזיק בקושי את הפסלים.

בשלוש העבודות שבחרתי הפיגורטיבי נעדר או נסתר. אצל פורר מופיע שריד קטן מימדים, מלאכותי,  המאריך את גבולות הגוף, אצל ליכטנברג - האמן יצא מבגדיו במהירות והותיר את המעטפת בפינת הגלריה ואצל בן ישי הדמויות מסתתרות במקום מפתיע - מתחת לצלחת.

סיבוב גלריות ומוזיאון

בגלריה גורדון חן שיש מציגה ציורים. אקריליק על בד. על הקיר השמאלי בכניסה פנפטיכון. שישה בדים מלבניים אנכיים, צמודים זה לזה. על הבדים הרבה שחור ולבן, עם נגיעות של ירוק, אדום וורוד. נראה שלמעט הורוד, כל הצבעים נלקחו ישירות מהשפופרת. אני מתבוננת בציור ארוכות. לילי קלה גבוה תופס את עיני בצד ימין, פרח אחר עומד מולו - משמאל. מוטיב הקונטור של עין חוזר מספר פעמים בציור.  אחרי ציור כזה אני לא רוצה לראות כלום. משהו מפתה אותי לצאת מהתערוכה אחרי ההתיחדות עם הציור הזה, התלוי בכניסה לגלריה. ידוע לי ששום דבר שאראה בהמשך לא ידמה לחוויה שחוויתי מולו. ובכל זאת המשכתי. בחללים האחרים -  עבודות קטנות יותר, ממוסגרות בזהב. עלי זהב באחדים, צבע זהב באחרים.

אני חוצה את הכביש לראות את התערוכה של שמחה שירמן בגורדון2. אני מתרגשת מהחומריות של צילומי הנוף. ובמיוחד מעורב אחד על עמוד, שמזכיר לי ציור שלי. אני נזכרת בביקורת של עדו בר-אל על הציור - יש בציור שלי צלב. איך זה שלא ראיתי את זה?

אני ממשיכה לרוזנפלד. מריק לכנר. עשרות שכבות של צבע שמן. לעומת היובש של האקריליק, היעדר הריח בחללי גלריה גורדון, התערוכה הזו עובדת חזק גם על חוש הריח.  חברתי מתפתה לשלוח יד לאחד הבדים. האמת שזה בלתי נמנע, אי אפשר להציב ציור כזה ולצפות שלא נמשש אותו. וגם פה, העבודה האהובה עלי ביותר היא דוקא זו שאני מגלה במקרה, הפעם בצאתי מהגלריה. דמות תלויה מעל ראשה של עובדת הגלריה. נדמה לי שבציור ההוא יש איזון מענין בין גודש לקלילות. בין הדמות לרקע. לצערי היה בלתי אפשרי להתקרב לציור. הדימוי המצולם שלו באתר הגלריה רחוק שנות אור ממה שראיתי.

משם אני עולה לפיינברג. תערוכה של שלוש אמניות - חניתה אילן, נעמי מנדל, הילה עמרם. את הציורים של נעמי הכרתי לראשונה באוהבים אמנות לפני שלוש שנים. ביקרתי בסטודיו שלה וראיתי ציורים של סירים עם השתקפויות. בתערוכה מנדל מציגה ציורים של שקיות ניילון - שוב נושא ההשתקפות. באחד הציורים, ליד דלת הכניסה לגלריה הדימוי מתחיל להיות מופשט - כמו אצל מריק לכנר, גם את הציור הזה אני מגלה רק בצאתי מהגלריה. הציורים של אילן מתיחסים להשתקפות אחר - השתקפות הבד בציור. האמנית מציירת בגוונים כהים, וכשהצבע רטוב היא מנגבת אותו ויוצרת מעין ענן במרכז הבד. הענן הזה הוא הבד בעצמו, הבד הלבן המשתקף מחדש לאחר מחיקה.

אני מספיקה להגיע למוזיאון תל אביב. מספיקה, אבל בעצם מפספסת. תכננתי לראות את התערוכה של דגנית ברסט - אבל מגלה שהיא כבר ירדה. אני יורדת לאולמות שמציגים ציורים בסגנון ריאליסטי של סיגל צברי ואלדד פרבר.  פרבר מצייר נופים מקומיים, בעיקר יערות. אני צוללת ליערות, מטיילת בין הגזעים, נפעמת מכתמי האור על הקרקע ועל העצים. כל כך הרבה עומק בציורים כל כך קטנים. ואז מגלה את המסגרות של הציורים - גם הן עשויות עצים, ניתן לזהות וכמעט להריח את המהוגני המקיף אחדים מהציורים, במרווח קל מאוד מהבד.

ירח קציר, הילה ליזר בג'ה, בית האמנים אוקטובר 2013, אוצר שגיא רפאל

היסודות של הבית הזה לא יחזיקו מים. הטבלה המחזורית שמרחפת מעליהם מנסה למשוך אותם לשווא. הברזלים והבלונים דוחים זה את זה כשני קטבים זהים של שני מגנטים הסמוכים זה לזה. מרכז הכובד של התערוכה הוא ברווח שבין הבלונים למוטות הברזל. בריק הזה הדוחק את הברזלים למטה ואת הבלונים למעלה. ברווח שבין יסודות הברזל המחלידים מן היסוד ליסודות הכימיים ממעל.

הבית כבר שקע עמוק, בקרקעית הביצה. יותר עמוק לא יוכל לשקוע. יותר נמוך לא יוכל ליפול.
המים העכורים, שילכו ויעכירו ככל שתמשך התערוכה, הם עדות לגוויעה. למות הברזל בים המים. הם זכרון הברזל, זכרון הבית, שהתאחדו לכדי חלודה.

ורק הטבלה המחזורית תמשיך לרחף ממעל, להיות עדה לנזקי הזמן. לצבור ולאגור את רסיסי הזמן והמקום כמו לוחות סולאריים הפוכים.

התפוחים של ולרי בולוטין, צילום בגלריה עינגע, אוקטובר 2013

זוג ידיים חובקות ברכות "תפוחים סיאמיים" - תפוחי עץ ירוקים המחוברים סמוך לעוקץ.  התפוחים, השונים בגודלם, דומים ליצור זעיר, כמעט אנושי, בעוד הידיים המכילות אותן הפכו מאיבר חי לקערה, לכלי. התפוחים בוהקים ומנצנצים, מושלמים בדרכם הייחודית. מנוגדים בקליפתם המתוחה לפנים כפות הידיים המקומטות. הם ה"טעות" של הטבע, התינוק הלא רצוי שנצפה באולטרסאונד, החריגים. 

החלל הלבן והמחודד שבין שתי הזרועות סמוך לפינה הימנית התחתונה של הצילום יוצר מעין משולש מוארך שקודקודו קרוב למרכז התפוח הקטן. הצורה המחודדת כמעט מאיימת על הנינוחות ורכות האחיזה. 

הצילום מזכיר לי ציור של סזאן, האמן שסלל את הדרך לקוביזם והרבה לצייר תפוחים אותם סידר בקבוצות על השולחן. יש דמיון בין התפוחים של בולוטין לזוג התפוחים הירוקים בציור האמור: שני הזוגות ירוקים, שניהם דבוקים זה לזה (אם כי ברור שהתפוחים של סזאן "נדבקו" בשל נקודת המבט של האמן) על שניהם יש הבזקי אור ואפילו הזווית שלהם על הפורמט המלבני נראית דומה.  

המבט של Philip Gatward על בני שבטי נהר ה Omo באתיופיה

האמן האנגלי גטוורד (Philip Gatward)  הציג בשנת 2010 את התערוכה Ethnographs בלונדון. גטוורד צילם דיוקנאות של קבוצות אתניות שחיות בעמק נהר האומו ( Omo), נהר באורך של כ-700 ק"מ, בדרום אתיופיה.  תושבי העמק  חיים בשבטים תוך שמירה על מסורת עתיקה הכוללת טקסי חניכה ופולחנים שונים.

הדמויות של גטוורד עוטות לבוש מן הטבע - צבעי חימר מקשטים את פניהם ואת גופם, פרחים ססגוניים מוצמדים לגופם בדרכים מקוריות. הם  מלאי כבוד עצמי וגאווה בתרבותם.  הצלם מתיחס בכבוד ובחמלה למצולם העומד מולו.  זה ניכר במבט של המצולם וכתוצאה מכך בחוויה שלי כצופה מול הדמויות.

אני חושבת על צילום האחר ועל דוגמאות צילום שהכרתי, בהן המבט של הצלם פוגע במצולם. כל פגיעה במצולם היא גם פגיעה בי כצופה - לא נוח לי לעמוד מול צילום בו אני מרגישה עליונות והצצה. ברגעים כאלה המצלמה הופכת לכלי נשק שפוגע בשניים - במצולם ובצופה. אני תוהה כיצד גטוורד מצליח לשמור על כבוד המצולם.  בריאיון איתו אני קוראת על הגישה שלו לצילום. לפני שהחל את הצילומים גטוורד  גר עם השבט במשך שישה חודשים ויצר איתם קשרי חברות שכללו שיחות עם או בלי מתורגמן ליד המדורה תוך לגימת משקה טג' (משקה דבש-אלכוהולי אתיופי). כשהגיע רגע הצילום, גטוורד מספר על תחושת נינוחות של הבנים המצולמים - הם צחקו ונהנו מהצילום.  רגע ה"קליק" מסכם חוויה ארוכה של התקרבות בין הצלם למצולמים.